מזמן רחוק הלכתי ברחובות הלילה של תל אביב, מתנדנד אחרי כוס בירה רצינית. לא חשבתי איפה אני נודד העיר היא הבית והרגליים יובילו אותי חזרה. המחשבות היו כבדות יותר מהשניים שהייתי שותה, והתחלתי לדבר לעצמי בקול רם.
למה, למה חיי נראים כך? בן עשרים ושבע, החברים שלי כבר יש ילדים בבית הספר, ואני כל הנקבות שאני פוגש נעלמות תוך לחודש, אם לא יותר. האם אני גס? אולי קצת. אבל כך צריך להיות גבר, חייך נחתך רק בעסקים. לא אהיה מיליוֹנֵר בקרוב, אבל יש לי מספיק לשגרה נאה.
פתאום עצרתי, אחזתי בראשי והדמעות זרמו.
הרבים שהשקעתי ברופא, והוא אומר שאין לו ברירה: “פנה לרופא מפורסם מבאר שבע, אולי הוא יעזור”. אבל הוא בטוח שגם הוא לא יוכל. מחר אני מתכוון ללכת לשם.
הגעתי לגשר על נהר הירקון, הביטו למים החשוכים.
לשקוע? הנהר עמוק, הכל נעלם במים. לא, אני לא מתכנן לשקוע. קר, ולא סוקרטס, החתול שלי, לא מתכוון לאכול אותי. אחזתי בנתיב חזרה הביתה.
במקום, באמצע הגשר, מצאתי אישה צעירה עם תיק גב על חזה, מחזיקה תינוק קטן. היא קיבלה מבט אל המים, ואז עלתה על המעקה ועמדה על הקצה הגבוה. קפצתי לעבריה, תפסתי אותה מאחורי המותן, משערת אותה אלי, ונפגענו יחד ברצפת הגשר האבנית. הילד בכה.
מה קורה? צעקתי, פתאום נבון.
למה אתה מתערב? מי אתה? היא קראה בקול מתפרץ.
חשבתי שאתה מתה מוקדם מדי, הצבעתי על התינוק הבוכה. חזור הביתה, אל בעלך או אל אימך.
אין לי בית, אין לי בעל, אין לי אם, היא קראה. ואין לי שום אחד.
טוב, נלך יחד, הצעתי, והייתי בטוח שאולי אשמע קולות של נצח.
המשך הלילה היה מלא בצעקות הילד, והיא חיפשה חלב.
יש לך חלב? שאלתי.
אין לי חלב, ואין לי כסף, ואין לי אפילו מוח, היא אמרה.
בקרתי חנות מכולת פתוחה בלילה. המוכר והאבטחה הסתכלו באפלא עלינו, אבל קיבלתי סל וקראת לה:
איפה החלב?
היא הצביעה אל המדף. לקחתי חבילת חלב, והוספתי חבילה של חיתולים.
חיתולים? שאל המוכר, מבולבל.
יש שם, קח לי, היא חייכה.
אפשר גם מגבונים? הוספתי.
כן, בבקשה.
בצד הקופה נאלצתי לשלם במזומן, הוציאתי חבילת שטרי 100 .
אין שינוי, אמר הקופאי. תן לי את השוקולד כהחזרת פדות.
הכנתי את כל הקניות, והלכתי להדלת דירה במרכז העיר. הגבר של הדירה סירב נעליו, פנה למקרר ולקח פילה דג, זרק לחתול סוקה, וקרא ליציאת המים. הפנה אלי בחיוך:
הלילה תישן בחדר הזה, המטבח, השירותים והאמבטיה קרובים. אני הולך לישון.
איך קוראים לך? שאלתי.
רות, היא השיבה.
פניתי למטבח, הדלקתי את הכיריים והנחתי קנקן מים על האש.
אתה בטוח לא משוגע! אמרתי לעצמי, כשראיתי אותה עומדת על קצה הברז.
במיטה השכבתי את התינוק, שיבש מזקנה של חלב והכנתי לו חיתול. הוא נשם בתשובה והחל לישון.
לאחר כמה דקות, אני חשבתי על ארוחת ערב, ניגשתי למקרר, לקחתי פרוסת נקניק מעושן, פרוסת לחם, גבינה והכנתי לעצמי כריך מהיר.
הלילה עבר באיטיות, קמתי כמה פעמים כדי להאכיל את הילד. הוא היה בן שמונה חודשים, תמיד רצה לאכול. שמעתי את בעל הדירה מתעורר בפעם האחרונה.
הגיע זמן, אמרתי בקול נמוך כדי שלא להעיר אותו. שום דבר טוב נמשך לנצח.
הוא היה ליד האש, ואני הלכתי לשבת איתו על הכיסא.
שב, הוא הצביע אל הכיסא, אני אכין חביתה.
אתה תבוא לשבת, ניסיתי להדחיק אותו מהכיסא.
פיזרתי שמיר קצוץ על החביתה, שטפתי את הכוסות וקיבלתי קפה. הוא דיבר בטלפון, צעק, פקד והזיע. לא הרגשתי שהוא שם בכלל.
רות, הקשיבי! הוא אמר בקול חמור. אני הולך לנסוע לשבוע למרכז, תדאגי לחתול, שמו סוקה. אל תתני לו לשתות קופסאות “וויטקאט”. הוא אוכל דג טרי ובשר טרי, אל תבקרי במשרד שלי! בכל שאר החדרים תעשי מה שאת רוצה.
הצלצול של הילד נשמע מהחדר.
אני הולכת, אמרתי ונסעתי לחדר עם הילד ביד. על השולחן שכחו כמה שטרות של 100 .
נראה שזה מספיק לשבוע, הוא ציין, והלך אל הדלת.
בקרבתו של הילד, הוא נגע בידיו וקרא “פא-פא”. קולה של רות רעדה, ולב שלי נגע באדמה.
רות, אפשר לקחת אותו על הידיים? הוא שאל ברגע פתאומי.
קבלי! היא חייכה, מזדקפת, זה הפעם הראשונה שאת מחזיקה ילד?
בדיוק!
הילד צחק, ניגן בידיו, ואני הסתכלתי עליו בביטחון.
אין לי בן, לחשתי לעצמי, פניי נבוכים, והחזרתי את הילד לאמו.
בבקשה, חזרתי הביתה. המומחה בתל אביב אמר שאין לי ילדים. התחושה שלי הייתה קודרת:
למה אני צריך כל הכסף הזה? דירת ארבע חדרים, מכונית קלאץ’? הגבר צריך לפרנס את המשפחה, הבית מבולגן, והמכונית רועדת במקומה.
חזרתי לדירתי, הכל היה נקי, האישה בחדר חייכה באשמה.
פא-פא! קולות הילדים רקעו לפניי.
התרמתי, והידיים שלי נגעו בילד.
