אמא חושבת ששירה חלשה, אמר לבסוף אלעד. שצריך לעזור לה יותר, כי אין לה בעל.
ואצלנו כאילו הכול בסדר…
בסדר? מיכל הסתובבה אליו. אלעד, אחרי הלידה, עליתי בחמש עשרה קילוגרם.
הגב שלי כבר לא זקוף, הברכיים כואבות.
הרופא אמר אם לא אתחיל לדאוג לבריאות שלי, בעוד שנה לא אוכל להרים את יונתן.
אני חייבת ללכת לחדר כושר, פעמיים בשבוע, שעה וחצי כל פעם.
אתה כל הזמן בעבודה, ולוח הזמנים שלך משתנה. למי אני אמורה לבקש לשמור על הילד?
לאמא שלך לא אכפת מהנכד, יש לה נכדה!
אלעד שתק.
באמת, למי?
מיכל נשענה עם מצחה על הזכוכית הקרה של החלון, עוקבת אחרי “טויוטה” הישנה של חווה, חמותה, אשר נוסעת לאיטה מהחניה.
האורות האחוריים נדלקו לרגע אחרון ונעלמו בפנייה.
בשעון שבמטבח היתה בדיוק שבע.
חוה בילתה אצלם ארבעים וחמש דקות בדיוק.
בסלון ניסה אלעד להעסיק את הילד הקטן.
יונתן, בן השנה, שיחק בריכוז במשאית צעצוע, מדי פעם מציץ לדלת שסגרה אחריה את סבתו.
נסעה? אלעד הציץ למטבח, מרפה מהעורף הקפוץ שלו.
עפה, מיכל תיקנה אותו, לא פונה אליו. אמרה שיונתן כבר “מתפנק מעייפות” ולא רוצה להרוס לו את הסדר יום.
הוא באמת קיטר קצת כשלקחה אותו לידיים, ניסה אלעד לחייך, אבל רק התכווץ.
הוא קיטר כי הוא כבר לא מזהה אותה. לא ראינו אותה שלושה שבועות. שלושה!
מיכל הסתובבה בבת אחת מהחלון והחלה לסדר את הכוסות המלוכלכות בכיור.
די כבר, מיכלי, אלעד ניגש לנסות לעטוף אותה בזרועות, אך היא החליקה ממנו, מזדקפת לקחת את הספוג. אמא פשוט… רגילה ללימור.
היא כבר גדולה, בת ארבע, יותר קל איתה.
לא קל, מיכל חתכה. מעניין לה יותר.
לימור היא הבת של שירה. ושירה היא הבת האהובה.
ואנחנו, אנחנו… סתם, מיותר.
גם בשישי שעבר היה אותו סיפור.
חוה קפצה “לדקה”, הביאה ליונתן רעשן פלסטיק זול, ומיד התהפכה לדלת.
אלעד רק הספיק לרמוז שיש לו בשבת עבודה, ויהיה טוב אם אמא תשמור על יונתן קצת שמיכל תלך לבית המרקחת ולסופר.
אלעד, אני לא יכולה! חוה נפנפה בידיים. אני ולימור בדרך להצגה, ואחר כך שירה צריכה שאשמור על הילדה כל הסופ”ש.
הילדה המסכנה עובדת קשה, וגם לה מגיע זמן לעצמה.
שירה גידלה את לימור לבד, אך בעצם חוה עזרה לה מאד.
בזמן ששירה “חיפשה את עצמה”, לימור התגוררה בצמוד לסבתא.
חוה אספה אותה מהגן, לקחה לריקודים, קנתה לה בגדים יקרים, הכירה את כל הבובות בשמותיהן.
ראית את הסטטוס שלה? מיכל הצביעה על הטלפון שעל השולחן. תראה מה אמא שלך העלתה.
אלעד היסס, גלל באצבע את המסך.
תמונות החלו לרוץ: לימור אוכלת גלידה, סבתא מנענעת לה בנדנדה, הן מפסלות בפלסטלינה במוצ”ש.
הכיתוב: “האושר שלי, הנכדה שלי”.
כל הסוף שבוע יחד, מיכל נשכה שפתיים, לא לבכות. אלינו קפצה לעשר דקות בלבד! שם מושלם.
אלעד, יונתן רק בן שנה. נכד שלה. הבן שלך. למה היא מתייחסת אליו כך?
אלעד שתק לא היה לו מה לומר.
נזכר בלילה ההוא שאמא התקשרה באמצע נוצות ביתה בהצפה והוא מיהר לתקן לה הכל.
נזכר כשסגר לה חוב כי רצתה לקנות לשירה פלאפון חדש ליום הולדתה.
נזכר שבכל סופ”ש במאי עבד לה בגינה, בזמן ששירה ולימור שכבו בשמש על הדק.
נבקש מאמא שוב, אמר לבסוף בלחש. אני אדבר איתה, אסביר לה שזה עניין של בריאות, לא רק גחמה.
מיכל לא ענתה. היא ידעה שתשובה טובה לא תצא מזה.
***
השיחה התבצעה בשלישי בערב.
אלעד העביר לרמקול, שמיכל תשמע.
היי אמא… תקשיבי…
מיכל צריכה חדר כושר לפי הוראת רופא. הגב שלה גמור…
אלעד, איזה חדר כושר עכשיו? קולה של חוה היה קליל, וצחוקה של לימור נשמע ברקע. שתרקוד קצת בבית.
שתאכל פחות לחמניות, לא יכאב לה הגב.
אמא, זה לא לדיון. הרופא דרש טיפול מסודר, חדר כושר ועיסוי. את יכולה לשמור על יונתן בשלישי וחמישי משש עד שמונה? אני אבוא לאסוף אותך.
ברקע השתררה דממה.
אלעד, אתה יודע מה לוח הזמנים שלי. אני אוספת את לימור מהגן, אחר כך חוג, ואז יוצאות להליכה בפארק.
שירה עד מאוחר בעבודה, היא סומכת עליי.
אני לא יכולה לעזוב ילדה, רק כי מיכל רוצה להרים משקולות!
אמא, יונתן נכד שלך. גם הוא צריך תשומת לב. את רואה אותו פעם בחודש!
עזוב. לימור ילדה, היא נקשרת אליי, היא אוהבת אותי.
ויונתן קטן, לא מבין כלום. שיגדל נתקרב. עכשיו אני עסוקה, הולכים לצייר.
יאללה ביי.
אלעד הניח באיטיות את הטלפון.
שמעת? הבן שלי צריך “להרוויח” את תשומת הלב שלה?
להגיע לאיזה רף, כדי שסבתא תכיר בו?
אלעד, ידעתי שככה זה יהיה…
ואני ידעתי עוד מהיום שהשתחררנו מבית החולים, והיא איחרה שעתיים כי היה חייב לקנות ללימור גרביונים!
אלעד, לא אכפת לי שנראית אותי שמנה או עצלנית.
אכפת לי בשביל יונתן. הוא יגדל וישאל: “אמא, למה סבתא חוה רק עם לימור, ואיתי אף פעם?”
מה אגיד לו? שדודה שלו הבת האהובה, ואבא שלו רק כספומט ויד עובדת לאמא שלו?
אלעד הסתובב במטבח בסערה. אחרי עשר דקות עצר ואמר:
זוכרת את השיפוץ שביררתי לה במטבח?
מיכל הנהנה.
חצי שנה חסכו כסף לשפץ לה למטבח כהפתעה ליום הולדת.
אלעד כבר בחר שיש, איתר צוות עובדים, השיג הנחה.
הסכום בדיוק הספיק למנוי שנתי לחדר כושר הכי טוב בארץ, עם בריכה ומאמן אישי.
שיפוץ לא יהיה, קבע אלעד. מחר מבטל הכל.
ברצינות? מיכל פערה עיניים.
לגמרי. אם לאמא שלי יש כוח וזמן רק לנכדה אחת, יש לה כוח וזמן לטפל בבעיות שלה לבד.
או שתפנה לשירה. שתבקש משירה לסדר לה ברזים, לסחוב לה תפוחי אדמה ולסגור חובות.
אנחנו נשכור לך בייביסיטר בשעות שתהיי במכון.
***
למחרת חוה התקשרה בעצמה.
אלעד, אמרת שתעבור לבדוק מה קורה עם הקולט במטבח? הוא גמור. וחוץ מזה, לימור מתגעגעת, שואלת “איפה הדוד אלעד?”
בעבר היה קופץ על רגל אחת ומתכנן אספקה מהטמבוריה.
הפעם…
אמא, אני לא מגיע, ענה בשקט.
מה זאת אומרת? קולה נעשה נעלב מיד. ומה עם הקולט? אני אחנק כאן!
תבקשי משירה. או מהחבר החדש שלה.
אני עכשיו עסוק החלטנו להשקיע בבריאות של מיכל. כל ערב שלי מוקדש לבית שלנו, ליונתן.
בגללה?! אמא נחרה. אתה זורק את אמא שלך בשביל הגחמות של אשתך?
אני לא זורק אף אחד. אני פשוט קובע סדרי עדיפויות. בדיוק כמו שאת עושה.
להשתייך אצלך זה רק לימור ושירה. אצלי יונתן ומיכל.
זה הכי הוגן.
אתה עונה לי ככה?! חיתוך קולה היה חד. אני הכל נתתי לך! גידלתי אותך! הפכתי אותך לאדם!
ואתה מגיב ככה?!
מה “הכל”, אמא? ענה רגוע. עזרת לשירה בכסף שלי?
נתת לה לנוח כשאני עבדתי לך בגינה?
ותדעי, השיש שרצינו להפתיע אותך? ביטלתי את הקנייה.
הכסף ישמש אותנו. צריך בייביסיטר, אם לסבתא של יונתן אין זמן אליו.
שלוש שניות אחרי, קולה התפוצץ בטלפון:
איך אתה מעז! אני אמא שלך! חייתי בשבילכם! התחרפנת מהמיכל הזאת!
ולימור ילדה בלי אבא, היא צריכה חום! יונתן שוחה בדבש! למה שאוהב אותו?
הלב שלי שייך ללימור! היא כל עולמי!
חצוף! אל תפנה אליי יותר! אל תעבור אפילו ליד הדלת שלי!
אלעד סיים את השיחה.
ידיו רעדו קמעה, אך ליבו היה קל. ידע שזו רק ההתחלה.
בקרוב תתקשר שירה, תכתוב הודעות זועמות, תאשים אותם באגואיזם ורוע לב.
יהיו דמעות, קללות, ניסיונות להפעיל רגשות אשמה.
וכך היה.
בערב, חזר הביתה, ומיכל חיכתה לו בכניסה. היא ידעה הכל חוה השאירה לה הודעה זועמת, “נחש קוברה” היה שם הכינוי העדין ביותר.
אתה בטוח שאנחנו עושים נכון? שאלה חרש, אחרי ששמו את יונתן לישון והתיישבו לאכול. היא בכל זאת אמא שלך.
אמא שמקבלת את כל ילדיה ונכדיה ונותנת להם אהבה זו אמא. לא אחת שבוחרת מועדפים ומנצלת אחרים רק כמשאב.
הרבה זמן התעלמתי מזה. חשבתי שזה האופי שלה.
אבל כשהבהירה לה שבריאותך ויונתן לא חשובים לה מפני שיש לה “סידור עם לימור”…
די. מספיק.
**
הסכסוך נמשך זמן רב.
גם שירה וגם אמם, אחרי שנגמרו הערבים הגוזרים והשקים, לא הפסיקו להתקשר, לקלל, לבקש, לאיים, לנסות להפעיל רגשות אשמה ב”בן והאח”.
הזוג שמר על שקט, התעלם מהכל.
כעבור שבועיים מהמחלוקת, שירה הופיעה בפיתחה של הדירה.
התפרצה בצעקות, קראה לאלעד “נגרר” ודרשה שיעביר כסף עבור אמא, יכסה חשבונות, יקנה תרופות ומזון.
אלעד סגר בפניה את הדלת. די לו, בנו החייב כבר לא יהיה.
וכמו שאומרים לא תמיד אפשר לבחור את ההורים, אבל אפשר לבחור את הערכים: משפחה היא מי שמכבד ומעניק אהבה לכולם, ולא רק למי שנוח לו. ומי שמבין זאת, יודע לבנות בית שיש בו לב פתוח ושיוויון אמיתי.
