למה לכם משכנתא? תגורו אצלנו! תקבלו את הבית שלנו! ככה אמא של בעלי תמיד אומרת.
האמא של בעלי ממש מתאמצת לשכנע אותנו לא לקחת משכנתא. היא לוחצת שנעבור לגור איתם, כי בסוף הבית והכל עובר לבן שלה, בעלי, הרי הוא היורש היחיד. רק מה, היא עוד לא בת חמישים, והחמותי בסך הכל בת ארבעים וחמש, והחם בן ארבעים ושבע.
אני ובעלי באותו גיל עשרים וחמש, בדיוק בגיל המתוק של עבודה בלי הפסקה, וכסף שמספיק לשכור דירה באיזו פינת תל אביב או רמת גן, אבל לא מספיק באמת להפסיק לעבוד. ואני ממש לא מעוניינת להסתבך עם המשפחה שלו בגלל שטויות של החיים היומיומיים.
ההורים שלו לא מפסיקים להציע שנעבור לגור אצלהם. ההורים שלי מציעים גם יש להם דירת שלושה חדרים בירושלים, מקום בשפע לכולם, אבל אני לא רוצה לדרוך על טריטוריה של מישהו אחר, להרגיש אורחת-תמיד. וגם בבית של ההורים שלו לא ממש נוח לי בלב.
ואז התחילה הקורונה, והמשכירה של הדירה המושכרת שלנו ברמת אביב החליטה להביא את האחיינית שלה עם כל המשפחה, אז פשוט ביקשה מאיתנו לעוף מהדירה. לא מצאנו כלום בזמן, אז נאלצנו לנחות אצל החמות והחמות. דווקא עשו לנו קבלת פנים חמה, למה לא כאילו אנחנו הכסף של הפנסיה. אמא שלו לא צעקה עליי, אבל כל הזמן הזכירה שאני עושה את זה לא נכון, ואת זה בכלל לא. החמות שונה היא מנומסת אפילו כשהיא לא מסכימה עם כלום.
כבר קודם חשבנו לקחת משכנתא, אבל הבנו שזה הזמן האידיאלי. החלטנו שאנחנו חוסכים כל שקל סליחה, כל שקל חדש שאפשר. ברור שרציתי להתרחק מהבית של החמות כמה שיותר מהר, אבל אם נחזור שוב לשכור דירה, זה אומר לחסוך עד הפנסיה.
החמות והחם דווקא לא דחפו לנו את האף בכל עניין, אבל יש להם חוקים ביתיים קטנים שלא ייאמן, שהם ממש לא בסגנון שלנו. אני ובעלי כל הזמן מתאמצים להשתלב, אבל מרגישים זרים. לכאורה שטויות, אבל החיים הם הפערים הקטנים שמחרפנים.
מהרגע הראשון בבית שלה, החמות פסלה אותי מהמטבח שלה. בעדינות אמרה: זה הטריטוריה שלי, אף אחד לא נכנס! אבל היא מבשלת כל דבר עם חצי בצל וחצי גרסה למלח פלפל חריף, ואני יוצאת עם דמעות בעיניים בכל ארוחה.
וזה אולי לקטנים, אבל בשבילי זה אתגר, כי כשניסיתי לבשל לעצמי, היא נעלבה בתור אחת שמעליבים את הכישרון הגסטרונומי שלה.
כל שישי היא עושה ניקיונות פסיכיים בכל הבית. אחרי יום עבודה אני ובעלי חוזרים, מתים ליפול על המזרון, ופתאום נרגשים כי היא מנקה לבד ונפגעה שאנחנו לא עוזרים. שאלתי אותה למה דווקא בשישי ולא בשבת, והיא עונה שבסוף שבוע צריך לנוח. הגיוני, אה?
יש עוד אלף דברים קטנים כאלה. ובכל הזמן הזה אני מתנחמת שהיא לא יורדת עליי סתם, פשוט זה החיים שלה, וזה רק זמני.
אני ובעלי החלטנו שלא נספר להורים שאנחנו חוסכים לדירה שלנו, משלמים חצי הוצאות, מביאים לשיעור הבית סופר, ואת השאר שמים בצד לשבועות קשים. יום אחד דיברנו על הרכב החדש שהבן דוד של בעלי קנה, ואז אבא שלו אמר שגם לנו כדאי, ובעלי אמר שעדיף בית משלנו.
כמה שנים תצטרכו לחסוך? שאל אותו אבא שלו. בעלי ענה שאנחנו בעצם חוסכים לא למקצוע, אלא להון עצמי בשביל משכנתא.
מה צריך משכנתא? תישארו אצלנו, תקבלו את הבית! קפצה החמות.
הסברנו להם שאנחנו רוצים לגור לבד, לשלם חשבונות ולהיות עצמאיים כמו זוג אמיתי. אבל ההורים התעקשו שזה שטויות, ואם נישאר איתם, נחסוך לפחות את הבנק יהודה. כשחמותי הבינה שלא תפצח אותנו, התחילה לדבר על ילדים ועל חינוך ולא על משכנתאות.
ומאז כל יום יש לה נאום חדש למה הכי כדאי לגור אצל ההורים. עליי זה לא השפיע, אבל המוח של בעלי חזר אל המנטרה של אמא שלו, עד שיום אחד אמר:
אולי אמא שלי צודקת. יש שקט, אין מריבות. בסופו של דבר, הבית שלנו.
בעוד שישים שנה, כנראה. עניתי עם עיניים גדולות.
אבל מכאן התחילה אצל בעלי התקופה שבה הוא מספר לי שהוריו כבר מבוגרים וצריך לדאוג להם, ומשכנתא זו עבדות, ואם אני אהיה באבטלה או בחופשת לידה יהיה עוד יותר קשה…
אבל אני? אני רק רוצה להיות מעכשיו בעלת בית אמיתית לא לחכות עד שהחמות תעבור לעולם הבא.
