תקשיבי, את חייבת לשמוע מה קרה לי עם הארוחות החגיגיות אצלנו בבית. חמש שנים ברצף, כל המשפחה מצד בעל שלי אחות שלו, אח שלו, המשפחות שלהם כולם התארחו אצלנו לסעודת ראש השנה ולסעודות חג אחד אחרי השני. אני הייתי עושה הכול: מבשלת הכול בעצמי, מסדר הכול יפה, מפנה, מנקה אחריהם… הם באים, נהנים ואוכלים. זהו. אבל בשנה שעברה נשבר לי. זה נהיה לי כבד מדי גם פיזית, גם נפשית, וגם כלכלית. פשוט לא יכולתי יותר.
אז בשנה האחרונה החלטתי לחלק תנטל. שכל אחד ייקח אחריות על משהו.
ולפני שבועיים, חמותי באה אליי ואמרה שאולי נעשה עוד חג השנה אצלנו בבית, כי קשה להם לארגן ולהסתובב, והם כבר לא צעירים. אז התקשרתי לאחות ולאח של בעלי, אמרתי להם שאמא ממש רוצה שנהיה יחד כולנו, ושאלתי מה דעתם. בהתחלה הם עפו על זה ואמרו שברור שצריך להקשיב לאמא, יאללה, עושים חג.
אבל אז רשמתי מה צריך להביא, כל אחד מה יבשל: אני מוכנה לדאוג לארוחה המרכזית ולבשל שתי מנות עיקריות ולעשות עוגה. הם – כל אחד יצטרך לדאוג לסלטים, לדגים, לבשרים, לגבינות, לפירות וגם שתייה שכל אחד יביא משהו לשתות.
ואז פתאום נהיה שקט בטלפון, כל השמחה נעלמה. הם התחילו להתחמק: “אין לנו זמן לבשל”, “אנחנו עובדים כל השבוע”, “להתחיל לקנות חומרים ולבשל זה סיפור”… וגם “בשביל מה צריך להביא אוכל? עדיף שנחגוג כל אחד בבית שלו.”
אז שאלתי: ומה עם אמא? איך היא אמורה להרגיש לבד? תקשיבי מה אמרו לי “נברך אותה בטלפון, זה מספיק.”
וואו. פשוט לא רצו להתחלק במאמץ ובקניות. אני עכשיו בדילמה, עוד לא סיפרתי כלום לחמותי ולא יודעת בכלל איך להתחיל להגיד לה. היא ממש תתבאס, זה יהיה לה קשה.
מה אני עושה? לוותר ולארח לבד שוב? אולי פשוט לתת לזה לקרות גם השנה ולסחוב עוד פעם, למרות הכול?
