למה בעצם בחור מוצלח ויפה כמוני צריך להתחתן? חושב לו דניאל. מתי כבר יהיו לנו נכדים? תוהים הוריו
דניאל הוריד את החברה שלו בביתה וחזר לדירתו בתל אביב.
הוא הכין לעצמו חביתה עם פסטרמה, התיישב לשולחן, והדליק את הטלפון שנשאר כבוי כל הלילה. הוא התחיל לבדוק את השיחות שפספס.
אמא התקשרה… מלמל לעצמו דניאל בטח שוב תעיר לי על חיי הפנויים…
ובכל זאת, דניאל ממש לא אדם כושל, לא לפי הקריירה המצליחה שלו, לא לפי הדירה שלו עם שני חדרים במרכז תל אביב, ולא לפי הרכב שמחכה למטה. העניין היחיד הוא כבר בן עשרים וחמש, ועדיין רווק.
למה בחור מוצלח ויפה כמוני צריך להתחתן? חוזר לעצמו.
מתי כבר יהיו לנו נכדים? חושבים ההורים.
דניאל מחייג לאמא:
בוקר טוב, אמא! מה שלומך?
בסדר, לא חסר לי כלום.
ואבא?
גם בסדר. אם היית טרח לבוא, היית רואה בעצמך. לא רחוק לך להגיע מהרצליה חצי שעה ברכב, אבל אנחנו לא רואים אותך חודשים. אבא מתכוון לעבוד קצת בגינה הגיע הזמן לשתול תפוחי אדמה.
אמא, היום אי אפשר, אבל אני מבטיח שבסוף שבוע הבא אני אצלכם.
וכמה זמן אתה כבר מבטיח להגיע עם החברה שלך?
אמא, די, אני מבטיח שבת הבאה אני בא עם חברה. נשבע לך!
עם ארוסה שלך?
עוד לא ממש…
דני, אני כל כך שמחה! מחכים לכם בשבת. אני אלמד במיוחד מה שאת אוהב.
אחרי השיחה עם אמו, דניאל נכנס למחשבות עמוקות:
מי משך אותי בלשון? את מי אביא להם כארוסה? נעמה? למה לא? אנוח קצת ואז אתקשר אליה. למרות שההורים לא יתחברו אליה בכלל, וגם היא לא תתרשם מהחיים בכפר. אבל לביקור אפשר לנסות. טוב, אלך לנוח…
הוא השאיר את המחבת עם שרידי החביתה על השולחן ופנה לישון.
כשהתעורר, נזכר בהבטחה שנתן לאמו והתקשר לחברה שלו.
היי, יפה שלי! בירך אותה בטלפון.
שלום דניאל ענתה בקרירות.
נעמי, לא ישנת בלילה? אני בדרך אלייך.
דניאל, אין סיבה להמשיך את הקשר. התוכניות שלי השתנו.
לא הבנתי… איזה תוכניות? נשמע עצבני.
אני מתחתנת.
אני בא אליך ולארוס שלך…
השיחה נותקה מיד.
דניאל הניח את הטלפון בעצבים על הספה. בדרך כלל הוא זה שנפרד, והפעם הפוך.
הוא נכנס למקלחת, ואז למטבח, הכין לעצמו קפה והתחיל לחשוב:
איפה אמצא עכשיו “ארוסה” להורים? אולי לנסות עם אחת מהחברות האחרונות? אבל הן עוד יחשבו שזה רציני…
הוא לא הספיק ללגום מהקפה, כשהאזעקה של הרכב התחילה לצפצף. הוא רץ לסלון. דניאל תמיד משאיר את הרכב ליד הבניין כדי שיוכל לראות אותו מכל חלון.
ליד הרכב עמד גבר כחוש, בגיל ארבעים וחמש בערך, והביט למעלה לחלון של דניאל.
מי זה לעזאזל? מלמל לעצמו דניאל.
הוא נעל נעלי ספורט וירד.
אחי, מה אתה עושה פה ליד הרכב שלי? שאל.
תשמע חביבי… הביט בו הזר בזלזול עוד פעם אחת אני רואה אותך עם נעמי, אל תתלונן אם תיפגע.
תעוף מכאן!
פתאום הופיע בחור חסון.
דניאל ניסה להגיד משהו, ופתאום חושך.
דניאל, דניאל!
מעליו רכנה בחורה שאפם מוכרת. הרהר לעצמו: איפה פגשתי אותה?
אתה שומע אותי? לקרוא אמבולנס?
אין צורך. יש לי ציוד ברכב חייך. תסתדרי?
בטח, אני למדתי סיעוד.
דניאל הביט בה ונזכר היא גרה בכניסה הסמוכה, תמיד אומרת שלום, אבל היה נדמה לו שהיא תיכוניסטית. מנסה להיזכר בשמה. הבחורה הרגישה:
אני עדן. גרה כאן ליד.
תיכנסי, עדן! והוא פתח את הדלת האחורית. הנה הערכה.
הוא התיישב מקדימה. עדן טיפלה בפצע.
שום דבר חמור אמרה בנעימות.
תודה!
דרך המראה הוא קלט בעיניה מבט שואלת אם ללכת.
נלך לקפה? לא הספקתי לאכול.
ככה? הסתכלה על הטייץ והטי-שירט שלה.
גם אני לבוש ככה.
לא, אני אחזור.
בסדר, חייך נחליף בגדים ונצא יחד.
כעבור חצי שעה ירדה עדן בשמלה, קצת איפור. לדניאל פתאום מתחשק פשוט להסתובב ברגל.
עדן, אולי נטייל קצת?
בוא והיא תופסת בידו.
כל הדרך עדן מספרת משהו. נכנסו לקפה שקט, התיישבו, העביר לה תפריט.
עדן, בחרי מה שמתחשק לך.
היא בוחרת בזהירות, יותר מתחשבת במחירים מאשר בשמות המנות. דניאל מבין היא לא רגילה למקומות האלה. הוא מסמן למלצר:
תביא לה משהו ממש טעים ושתי כוסות קפה.
ולך?
רק קפה.
יש עוגה מצוינת.
תביא.
אחרי הקפה הלכו יחד חזרה, נפרדו ליד ביתה.
השבוע רץ. דניאל חוזר הביתה ביום שישי, נזכר:
הרי הבטחתי לאמא להגיע איתה למחרת. מה עושים?
הוא נכנס למטבח, מרתיח מים בתנור, מכין סנדוויצ’ים, ובלב חושב מה יהיה מחר עם הוריו.
אבוא לבד שוב אמא תתאכזב, צריך רעיון…
פתאום נוצרת לו הארה.
ואם אבוא עם עדן? נכון, לא דיברנו מאז אגיד שעבדתי הרבה.
הוא מתלבש יפה, מסתדר, ויוצא החוצה.
הוא יודע איפה הדירה של עדן. יש חמש עשרה דירות בבניין ולא ידע עליה כלום חוץ מהשם.
עמד זמן מה, הביט בחלונות, ואז הדלת נפתחה ועדן יצאה בריצה.
הבחור מביט אותה חולצה וספורט, רצה החוצה.
היא נעצרה מהוססת.
שלום, עדן.
שלום דניאל פניה קרנו.
אני חושב להזמין אותך לסיבוב.
אני שוב לא מסודרת…
אחכה, הוא מחייך, חצי שעה תספיק?
כן, והיא רצה חזרה הביתה.
עדן, הכל בסדר? שואלת אמה.
אמא, אני יוצאת להסתובב.
למה כל כך דחוף?
אבל עדן לא עונה, ממהרת לחדר. האם מביטה בחלון, מזהה את דניאל, שואלת:
את הולכת עם דניאל?
כן.
למה דווקא הבחור הזה?
אמא, אני בת עשרים אמרה עדן בחיוך מתנצל.
כל כך הרבה בנות עוברות אליו, לא ראית?
אל תכעסי, אמא!
איזה שטויות.
ועדן כבר רצה לחדרה להתלבש. היא ידעה כל הבניין יידע, הרכילות תתחיל. כולם מכירים את דניאל, והיא כל כך שקטה. עכשיו גם תדבק לה תווית “הייתה”. אבל לה זה כבר לא משנה.
היא יוצאת מהבניין, מחזיקה את ידו, שואלת:
לאן הולכים?
נלך לפארק, נשב בבית קפה, נעמוד מתחת לירח…
הם הלכו לפארק, ישבו בקפה, התחבקו ארוכות אל הירח. ואז היא מקבלת טלפון מאמא.
עדן, אחת בלילה!
כבר באה! השפילה מבט דניאל, אני חייבת הביתה.
אקפיץ אותך…
ליד הבית הם שוב נפרדים בחיבוק. ואז, כמעט בפקודה:
מחר באים אל ההורים שלי.
קובי! קוראת אשתו למראה רכבו של דניאל. דניאל הגיע!
נזכר בנו סוף סוף?
והוא עם בחורה! מתלהבת האם, רצה לחצר.
שרה ניגשת, מברכת את בנה, אך מניחה עין סקרנית על עדן.
מתקרבת אליה:
איך קוראים לך, חמודה?
עדן עונה בלבול.
אני שרה, אמא של דניאל, כנסי, כנסי!
תודה.
מהבית יוצא האב. ניגש מיד לעדן בחיוך רחב:
סוף סוף יש לדניאל שלנו בחורה טובה. איך קוראים לך, יפה?
עדן.
אני קובי, תקראי לי פשוט קובי.
עדן ממש לא ציפתה לקבלה כזו. היא דמיינה פנים חמוצות, והנה שמחה אמיתית מזה שהיא פשוטה. והם גם אמרו לה זאת בעיניים.
נכנסו פנימה, עדן נדהמת שלחן ערוך, כמו לחג.
התחילו שאלות. עדן מספרת שבאה ממשפחה פשוטה, וההורים לגמרי אנשים רגילים, אפילו דומים לשל ההורים שלה.
יותר מזה הייתה תחושה של שמחה על זה.
אחרי הארוחה, דניאל והאב הולכים לעבוד בגינה. עדן פונה לשרה:
שרה, אפשר לעזור לפנות את השולחן ולשטוף כלים?
בואי נעשה יחד עונה בחיוך גדול.
כשהגברים מסיימים, כולם יוצאים לשתול תפוחי אדמה בגינה.
כשסיימו, עדן אומרת בעצב:
צריכה לחזור, אמא תכעס.
עדן, מה את מדברת? עכשיו נאכל ערב, תשני כאן, מחר תחזרו.
אני לא יודעת…
תתקשרי שרה לוחצת בידידות.
עדן מוציאה את הטלפון, מחייגת:
אמא, אפשר שאשאר אצלם הלילה?
את בטוחה? לא אמרת שתחזרי הערב?
איך קוראים לאמא שלך, עדן? שרה לוקחת את הטלפון.
רונית.
שלום רונית, זו שרה, אמא של דניאל.
שלום.
עדן תישאר אצלנו הלילה, אני אחראית. יש מספיק מקום, נחלק אותם.
אני לא יודעת מה לומר…
רונית, יש לך בת נהדרת…
חצי שעה הן מדברות, צוחקות, מדברות מהלב.
רק למחרת אחר-הצהריים הם יוצאים חזרה לתל אביב. שרה נותנת לעדן מלא מנות מהגינה.
זה לך, דניאל, והשניים לעדן.
למה כל כך הרבה? שואלת עדן.
בעיר אין לכם מה לאכול, בגלל זה את כזו רזה.
אחרי השיחה, שרה ניגשת לבן:
כבר שלחתם בקשה לרבנות?
אמא, איזה רבנות? עוד לא דיברנו בכלל על זה.
דברו!
נחשוב.
אל תפספס בחורה כזו טובה מנופפת באצבע ואל תביא לי אחרות.
כשהרכב יוצא, שרה שולפת נייד, מחייגת:
רונית, הם בדרך. הכול בסדר, שלחתי איתם אוכל.
שרה, למה כל כך טרחת?
הכול טוב! בעזרת השם, בקרוב נהיה ממשפחה אחת.
את מגזימה… אבל בקולה של רונית יש חיוך.
לבן שלי כבר עשרים וחמש. יש לו דירה, רכב. מה רע בו?
ומה בראש של עדן?…
אצלך? נדמה לי שכבר איבדה את השפיות מהאהבה…
אם לא אנחנו, מי יכוון אותם? שרה כבר לוקחת פיקוד בדרך לשידוך.
דניאל שלך באמת בחור נאה…
ועדן שלך היא בחורה טובה, עובדת קשה!
ככה היא. היא מנקה, מבשלת כבר מזמן…
דניאל נוהג, עם חיוך מסתורי על הפנים. עדן לא מתאפקת:
דניאל, מה כל כך מצחיק?
את מצאת חן בעיני ההורים שלי.
באמת?
אמא אמרה שלא אפספס בחורה כמוך.
ואתה…
לא אפסיד!
והם מביטים זה בזו, בעיניים נוצצות מאהבה…
