בני היה אז בן תשע. ילד שמח ושלו, כזה שתמיד מצליח להעיר חיוך על פניי גם בימים קשים. לפני זמן רב, אחותי ערכה חתונה. בהזמנות הובהר כי האירוע הוא “ללא ילדים”. לא הסכמתי בלב עם ההחלטה, אך שמרתי על איפוק דאגתי שסרה, חברתי הקרובה, תשגיח על בני במהלך החתונה.
אך בליל החתונה, ממש כשכולם כבר ישנו, סרה התקשרה אליי בקול חלש וסיפרה שחלתה. התנצלה מכל הלב, אך היה ברור שזה לא בידיה. ניסיתי להרגיע אותה, ואחר כך ישבתי במטבח מהרהרת. בני כבר ישן עמוק, ואירוע החתונה החל בשעות הבוקר. מה היה עליי לעשות? החלטתי לקחת את בני איתי. הרי אחותי לא תגרש את אחיינו מהחתונה שלה.
חתנה של אחותי היה אדם בעל אמצעים, ולכן הכל היה מתוכנן בקפידה והאירוע היה מרהיב. אחותי היתה לחוצה מאוד לפני החתונה, ולכן לא יידעתי אותה שבני יתלווה אליי. כאשר נכנסנו לאולם, אחותי הבחינה בבני ואם הייתי יכולה לתאר את הבעת פניה היא השתנתה בשנייה. היא התפרצה בזעם והחלה לצעוק:
“מדוע הבאת את הילד שלך? הרי אמרנו שלא רוצים ילדים! הרסת לי את כל האירוע!”
הרגשתי מושפלת כל כך. בני עמד לצידי, אובד עצות, לא מבין. למה כל כך הרבה רעש? אך זו הייתה רק ההתחלה.
“שתעשה עם הילד שלה מה שהיא רוצה, זה עניינה,” אמר גיסי בביטול.
הופתעתי מהתגובה. אחותי אפילו לא רצתה לשמוע את ההסבר שלי. ניסיתי לשוחח איתה, אך זה היה לשווא.
בסערת רגשות, אספתי את בני ועזבנו את האולם. הורי נותרו שם, למרות שלא הייתה להם שמחה אמיתית. החגיגה איבדה את טעמה.
מאז אחותי לא דיברה איתי, והיא ציפתה שאתנצל בפניה. אינני חושבת שאני אשמה. התנהגות כזו אינה ראויה. ובעוד היא עומדת להיות אימא בעצמה, ציפיתי ליותר הבנה. האם עליי לבקש ממנה סליחה? מה אתם הייתם עושים לו הייתם במקומי?
