למה בכלל להתחתן לבחור מוצלח ויפה כמוני? חשבתי לעצמי. מתי כבר נראה נכדים? שאלו ההורים.
יוסי החזיר את ידידתו הביתה ושב לדירתו שבמרכז תל אביב.
הוא טיגן לעצמו חביתה עם גבינה צהובה. כשהתיישב לשולחן, הדליק את הטלפון שנותר מכובה כל הלילה והתחיל לבדוק שיחות שלא נענו.
אמא התקשרה, מלמל. בטח שוב תגיד איזה לא יוצלח אני…
יוסי בהחלט לא היה לא יוצלח. עבודה טובה בהייטק, דירת שלושה חדרים בעיר, רכב קיה חדש ממש לא עוני. מה שכן, בן עשרים וחמש, ועדיין רווק.
למה צריך חתונה לבחור מוצלח ויפה כמוני? שוב ניקרה המחשבה.
מתי כבר יהיו לנו נכדים? שאלו ההורים בירושלים.
יוסי הקיש את מספרה של אמו:
שלום אמא! מה שלומך? שאל בחיוך.
בסדר, מתוק שלי.
ומה של אבא?
גם כן בסדר. אולי תבוא סוף-סוף לבקר? לך יש רכב, זה רק 25 דקות מתל אביב לירושלים ואנחנו חודשים לא רואים אותך. אבא רוצה לחרוש את הגינה, ולשתול תפוחי אדמה.
אמא, היום זה לא יתאפשר. בסוף השבוע הבא אני אגיע, מבטיח.
כמה אתה כבר מבטיח שתבוא וגם תביא כבר את החברה שלך.
אמא, אני מביא בשבת הבאה, מבטיח! נפלט לו פתאום.
חברה רצינית?
עוד לא, אמא.
יוסי, אני כל-כך שמחה בשבילך! בשבת מחכה לכם שולחן מלא מאכלים טובים!
יוסי נאנח לאחר השיחה:
למה הייתי צריך להבטיח? את מי אביא בתור כלה? נועה? אולי אשן קצת, ונתקשר. למרות שההורים בטוח לא יאהבו אותה, והיא גם לא תסתדר עם אווירה ירושלמית צנועה. אבל לפחות אפשר להביא אותה לביקור. יאללה, הולך לישון
הוא עזב את המחבת על השולחן ונכנס לחדר השינה.
לאחר שהתעורר, נזכר בהבטחה שלו והתקשר לנועה.
היי יפה, אמר לטלפון.
שלום יוסי, השיבה בקרירות.
נועה, לא ישנת טוב? אני קופץ אלייך.
יוסי, לא כדאי שנמשיך להיפגש. יש לי תכניות חדשות.
מה זאת אומרת?
אני מתחתנת.
אני עוד מעט בא, אלייך ולארוס המשוגע שלך
אבל השיחה נקטעה מייד.
יוסי השליך בכעס את הטלפון על הספה. בדרך כלל הוא זה שמסיים קשרים, לא ההפך.
הלך לשירותים, חזר למטבח, הכין לעצמו קפה. מחשבות הציפו אותו:
מאיפה אביא עכשיו להורים כלה? אולי מישהי מהחברות האחרונות? כל אחת תחשוב שאני רציני
לא הספיק לסיים את הקפה, אזעקת המכונית שלו הופעלה. קפץ לחדר. את הקיה החנה מאחורי הבניין לא עמוס, אבל לפחות היא תמיד מול העיניים, גם בלילה. עמד ליד הרכב גבר בן ארבעים חמישים, נועץ מבטו לחלון.
מי זה? תהה יוסי.
ענד נעליים ורץ החוצה. התקרב לרכב שלו.
מה אתה עושה פה? פנה אליו בתקיפות.
תקשיב, ענה הזר בהתנשאות. תתקרב שוב לנועה, חבל עליך.
לך מפה, יוסי ענה בעצבנות.
מאחור הופיע פתאום בחור מוצק.
יוסי עוד ניסה להגיב ואז הכל החשיך
יוסי, יוסי!
מעליו התכופפה בחורה בעלת מראה פשוט. חשב: אני מכיר אותה מפה איפשהו
אתה קולט? אולי לקרוא למדא?
לא צריך, יש לי ערכת עזרה ראשונה באוטו, חייך בעייפות. תסתדרי?
כן, למדתי בסיעוד.
יוסי הביט בה בריכוז ונזכר: היא גרה בבניין ליד, תמיד אומרת שלום במעלית, אבל תמיד חשב שהיא אולי עדיין תלמידה. ניסה להיזכר בשם.
היא הבינה את הבלבול ואמרה:
אני שיר, מהבניין ליד.
שבי, שיר! פתח לה את הדלת האחורית. הנה ערכת עזרה ראשונה.
הוא ישב מקדימה. היא חבשה וטיפלה בו.
לא נורא בכלל, אמרה.
תודה…
יוסי הביט בה במראה וראה שעיניה שואלות אם כבר ללכת.
יאללה, בואי נשתה קפה, לא יצא לי לאכול.
מה, ככה סתם? היא בחנה את עצמה, טרנינג וחולצה פשוטה.
מה הבעיה? גם אני ככה.
לא, אני לא באה.
בסדר, נחליף בגדים ונצא, חייך.
אחרי כחצי שעה ירדה שיר בשמלה פשוטה, איפור קל וזול, ויוסי הרגיש שבא לו דווקא סתם לטייל ברגל.
שיר, אולי נלך סתם לטיול רגלי?
בכיף, תפסה אותו בזרוע.
בדרך היא דיברה כל הזמן, והם נכנסו לבית קפה קטן בנחלת בנימין וישבו יחד. יוסי הושיט לה תפריט:
שיר, תזמיני מה שבא לך!
היא עיינה בתפריט, שמה לב יותר למחירים מאשר למנות. הבין שכנראה לא נוהגת לבקר הרבה במסעדות.
הזעיק מלצר:
תביא לבחורה מנת קינוח משובחת וקפה בבקשה!
ולך?
רק קפה.
יש לנו פאי גבינה מדהים.
מעולה.
לאחר הבית קפה ליווה אותה הביתה, ונפרדו ליד הבניין שלה.
שבוע עבודה עבר. ביום שישי יוסי חזר מהעבודה.
הרי הבטחתי לאמא שאגיע שבת עם חברה. מה אעשה?
הלך למטבח, הרתיח מים, הכין סנדוויץ׳, כל הזמן חושב על מחר.
אבוא לבד. אמא תתבאס כהרגלה אני חייב פתרון
פתאום הבריק:
ואם אביא את שיר?! למרות שמאז יום ראשון לא פגשתי אותה. אגיד שעבדתי המון.
סיים לאכול, התגלח, הלך לבחור בגדים יפים ויצא לרחוב.
לבניין הסמוך הכיר את הכניסה, אבל מהדירות שם אולי חמש עשרה, ורק ידע שקוראים לה שיר.
עמד קצת והסתכל למעלה ופתאום הדלת נפתחה, שיר ירדה במהירות.
כנראה ראתה אותו מהחלון.
שלום שיר!
שלום יוסי! פניה קרנו.
חשבתי להזמין אותך להליכה.
אני שוב בטרנינג
אחכה שתתארגני. חצי שעה תספיק?
כן, ומיד עלתה בחזרה.
שירי, מה קרה? שאלה אמה בהפתעה.
אמא, אני יוצאת לטיול.
למה כל כך דחוף?
אבל שיר לא ענתה, רצה מחדר לחדר.
אמא התקרבה לחלון, ואז הבינה וקראה:
יצאת עם יוסי?
כן.
מה את צריכה דווקא את הבחורים היפים האלה?
אמא, אני כבר בת עשרים.
את רואה בכמה בנות יפות הוא מסתובב?
אל תכעסי עלי אמא
אבל הדלת כבר טרקה. שיר ידעה שהפעם כולם יספרו ומה יהיה עם השכנים
כל הרחוב ידע מי זה יוסי, ומי זו שיר השקטה עכשיו יוסי כבר לא סתם ‘הוא’, והשקטה כבר הפכה לשמועה. אבל זה הפסיק לעניין אותה.
היא יצאה מהקומה, בלי להביט אחורה, משוכנעת שאמא מביטה עליה דרך החלון. תפסה את יוסי בזרוע:
לאן הולכים?
נטייל בפארק, נשב בקפה, נלך לראות ירח…
הם הסתובבו בפארק בגבעתיים, ישבו בבית קפה, החזיקו ידיים מול הירח. ואז התקשרה אמא של שיר.
שיר, אחת בלילה כבר!
כבר חוזרת, שיר השפילה מבט. יוסי, אני חייבת ללכת.
אני אלווה אותך.
ליד הבניין שוב התחבקו. ואז יוסי, בלי לשאול, הודיע:
מחר נוסעים להורים שלי בירושלים
אבי! קראה אשתו כשראתה את רכבם בכניסה למושב. יוסי בא!
סוף סוף נזכר בנו?
והוא עם חברה! קראה בשמחה.
אמא מרים רצה לסף הבתים, לא מפסיקה להסתכל על שיר.
ניגשה לשיר:
איך קוראים לך, בתי?
שיר, ענתה בביישנות.
אני מרים. תיכנסי, תיכנסי!
תודה.
האבא יצחק יצא לגינה, וניגש לשיר בשמחה:
סוף-סוף יש לבן שלנו בחורה טובה. איך קוראים לך, יפה?
שיר.
ואני יצחק. תקראי לי דודי.
חום כזה שיר לא ציפתה למצוא. דמיינה שהוריו יעקמו את האף, כשרואים לידו בחורה פשוטה כמוה. אבל הם שמחו, והיה אפשר לראות את זה בכל תנועה שלהם.
נכנסו הביתה, ושיר המומה מהשולחן כמו מסיבת חג.
החלו השאלות.
שיר באה ממשפחה רגילה והייתה בטוחה שהוריו של יוסי אליטיסטים, אך מרגישה מיד שהם בדיוק כמו הוריה.
ההפך, היא ראתה שהם שמחים שיש לו קשר עם מישהי צנועה.
לאחר האוכל אבי ויוסי יצאו לחרוש בגינה. שיר נגשה למרים:
דודה מרים, אפשר לעזור בפינוי השולחן ולשטוף כלים?
ברור! מרים חייכה באושר.
אחרי שסיימו לשתול, שיר אמרה:
אני צריכה לחזור, אמא תלחץ.
שיר, מרים כרכה יד. מה פתאום? נאכל ערב, תישני כאן, ואז תחזרי.
לא יודעת רצתה להישאר.
תתקשרי! עודדה מרים.
שיר לקחה את הטלפון והתקשרה:
אמא, אני יכולה לישון פה?
שירי, את יודעת מה זה אומר? את הבטחת לי שתחזרי הביתה
שיר, איך קוראים לאמא שלך? שאלה מרים. פנינה.
שלום פנינה, זו מרים, אמא של יוסי.
שלום.
שיר תישאר אצלנו, אני אחראית. בית גדול, כל אחד בחדר אחר.
אני לא יודעת מה לומר…
יש לך בת נהדרת…
השיחה ארכה חצי שעה.
רק לקראת ערב יום למחרת החלו לארוז חזרה. מרים שמה מלא אוכל לשיר.
זה ליוסי וזה לשניכם.
מרים, למה כל כך הרבה?
בעיר אתם אוכלים שטויות, ככה רזית
מרים פנתה ליוסי שהתרכז באביו:
כבר נרשמתם ברבנות?
אמא, איזו רבנות? אפילו לא דיברנו על זה!
דברו.
אמא, נדבר.
אל תאבד כזו בחורה טובה! נופפה באצבע. ואם כן, אחרות אל תביא לי!
כשהרכב נסע, שלפה מרים טלפון:
פנינה, הם יצאו. הכל אחלה, שלחתי קצת אוכל.
מרים, למה?
הכל טוב! בקרוב נהיה משפחה.
נראה אותך אבל בפניה היה חיוך.
הוא כבר בן עשרים וחמש. יש לו דירה, רכב. חתן מה רע? ואת שיר שלך אני לא מבינה
אוי, כולה מאוהבת כבר לא חושבת.
אז טוב שיש אותנו להדריך אותם!
הבן שלך בחור מוצלח
והבת שלך חרוצה ושקטה!
נכון. מבשלת, מנקה. ילדה טובה…
יוסי נהג ברכב וחייך חיוך מסתורי. שיר לא התאפקה:
יוסי, למה אתה מחייך?
ההורים אהבו אותך.
נו באמת.
אמא אמרה אל תאבד כזו בחורה.
ואתה
אני לא אאבד אותך.
והם הביטו זה בזה, באותה התרגשות של אהבה חדשהשיר חייכה, נשענה לאחור, ובפעם הראשונה הרשתה לעצמה להרגיש באמת בבית. בחוץ שמש אחר צהריים חמימה החליקה על הבניינים, והבניין שלה ושל יוסי התרחק מאחוריהם, כמו סצנה בסרט ישן.
יוסי, אמרה לבסוף בשקט, כמעט לוחשת, אני לא רגילה שכל כך טוב לי.
הוא הביט בה, ועצמות הלחיים שלו התרככו. יוסי של ההייטק, של הדירה והקיה, של לבטים קטנים וגדולים פשוט הניח יד על ידה.
גם לי זה חדש, לחש. אבל אולי טוב לנו פשוט להגיע יחד הביתה.
הם נסעו אל העיר. שום זיקוקי דינור, לא פרחים גדולים, לא הצהרות דרמטיות רק פשטות ושקט שבתוך הלב, ודעת ההורים שמרחפת כמו שמיכה רכה.
ובערב, בדירה שלו, כששיר אכלה מהקובה שמרים שלחה, ויוסי הסביר לה איך משתמשים בקומקום החשמלי (הטריק הוא למלא קודם את המים), הם הציצו זה בזו, ונראו לרגע כמו שני ילדים שגילו משהו חדש לגמרי אבל יודעים שסוף-סוף יש להם למי לספר עליו.
מחוץ לחלון, הלילה כבר ירד. שיר התמתחה, חיפשה מילים, ואז צחקה.
יוסי איך בכלל הגעתי אליך?
לפעמים ענה צריך שמישהו יפעיל אזעקה, כדי שתקבלי דפיקה בלב.
הם צחקו, ואז הוא הושיט לה את היד.
ובפעם הראשונה, יוסי לא הרגיש לבד אפילו לרגע.
