למה באת? שאלה האם והחזיקה את הדלת, פתוחה במקצת. איך אני אמורה עכשיו להסתכל לאנשים בעיניים? את כבר לא הבת שלי. רק עכשיו פסקו הדיבורים, אבא שלך ואני לא יכולנו להיכנס למכולת חצי שנה. בשביל מה באת? נו?
מי שם, ציפורה?
הבת הבכורה שלך חזרה.
מרים?
האבא פתח את הדלת העץ הכבדה עד שצירי הדלת רעדו.
הוא בחן את בתו מהראש ועד הרגליים. למרים היה לא נעים.
תלכי לאן שתרצי, אני לא רוצה לראות אותך. איזה בושה! ועוד את באה בהריון.
מרים שתקה, מביטה תחת הפוני השחור העבה שלה, מלאת תקווה. חשבה שאולי ההורים ירחמו ויפתחו לה את הדלת. לא היה לה לאן ללכת פיטרו אותה מהעבודה כי נכנסה להריון. היא לא הצליחה לשלם על החדר שאותו שכרה אצל אישה זרה. אין כסף אין קורת גג. אף אחד לא רצה להבין את מצבה. היא פחדה מאוד.
מרים ירדה מהמרפסת, נעצרה, הידיים מחזיקות בבטנה.
אל תנסה לרגש אותי, האם הסתובבה ממנה.
האבא נעל את הדלת.
מרים התכווצה כולה, בולעת את הדמעות. התינוק שבבטן התהפך, מרגיש את סערת הרגשות שלה. הנה היא, חזרה הביתה, למשפחה…
הרוח החרישה, והגשם טפטף בעדינות. מרים סגרה אחריה את שער הגינה והעיפה מבט לחלונות המטבח, שם היה אור. הווילונות היו סגורים.
במכולת הקטנה שבשכונה היה חמים ונעים. מרים נכנסה והביטה סביבה. הכל נשאר אותו הדבר. מימין דלפק המוכר, עם גברת רבקה, ומשמאל שתי ויטרינות עם דלתות זכוכית וארון ישן צבוע בכחול.
בבקשה, כיכר לחם, מרים ספרה את השקלים.
או, חזרת!
מרים לא הרימה את הראש, רק חזרה ואמרה:
לחם, בבקשה.
הנה, קחי. אין לי זכות שכזו, אבל אני בסך הכל מוכרת כאן…
רבקה הגישה לה לחם. היא רצתה להוסיף משהו, אך הדלת נפתחה, זוג צעיר נכנס פנימה.
מרים עזבה את הכפר עם שתי ידיים ריקות, מסמכיה ותיק קטן, ועם אותו תיק גם חזרה.
ניסתה להכניס את כיכר הלחם הגדולה לתיק, אך הוא בקושי נסגר, מתפזר ריח טרי ומוכר של בית. כמו זעק להיאכל בו במקום.
רבקה החלה לפטפט עם הזוג החדש שנכנס, מצביעה בראש כלפי מרים ורומזת, אך היא כבר לא שמעה דבר, השתדלה לברוח החוצה במהירות.
גשם טפטף. הרוח הנחלשה. מרים לקחה חתיכה מהלחם ועצמה עיניים. לפחות בעיה אחת פחות.
מאחורי המכולת נשענה על קיר, ממשיכה לאכול מהכיכר, עוצמת עיניים. הריח הזכיר לה את הבית, את הילדות
מרים? קול הופיע ממש מולה.
מרים פקחה עיניים, המומה.
שלום, אמרה, מזהה את רות, סבתו של עידו.
מה את עושה כאן? למה את מתחבאת?
המבט של רות, עטויה במעיל חורף וכפפה צמר, החליק מטה.
אין לי לאן ללכת, ההורים גירשו אותי.
ומה שם? הצביעה רות בידה. לא מצאת מנוחה?
מרים משכה בכתפיה.
בואי, קטעה אותה, ולא שאלה יותר.
הלכה בדרכה, נשענת על מקלה.
מרים נשארה רגע, נשפה עמוק והלכה בעקבותיה. ראשה היה ריק ממחשבות. עייפות כבדה עמדה עליה, חיפשה רק שינה.
את הבית שבקצה השכונה לא שכחה. לפעמים רצה שם עם עידו במעלה השדה, למקום הסודי שלהם. עידו עצר פעם אחת ליד השער וקרא:
סבתא, שלום! אבוא בבוקר…
שלום, הנהנה מרים, שמה לב לנימוסים.
סבתו של עידו פגשה אותה רק פעמיים, אך לא שכחה. איך תשכח, אחרי כל שקרה? עכשיו מרים רק רצתה למחוק הכול, לחזור אל הימים התמימים, אל שמחת הנעורים…
ולמה דווקא יואב, בן הכיתה שלה, שם לב אליה בכיתה ט’? לא הבינה מעולם. לא היתה יפה במיוחד, שקטה, לא הכי טובה בלימודים.
נהנתה להרגיש מיוחדת בעיניו. יואב שמח לשאת את הילקוט שלה, ללוות אותה הביתה. כך התקרבו, החברות הפכה לאהבה, ודיברו כבר על חתונה.
ההורים הסכימו.
כשיחזור מצה”ל, נדבר.
ובינתיים כבר החלו לאגור מצרכים.
אבל עידו הגיע לחייה במקרה, כמו ברק ביום שמש.
שובו של חמסין במאי. מרים חזרה מתל אביב אחרי מסע בדיקות לקראת הלימודים. יואב נאלץ להישאר בבית ולעזור לאביו. מהתחנה היה עליה לצעוד כמה קילומטרים עד הכפר.
יצאה בתחנה והתחילה ללכת לאט. באוטובוס היה חם מהרגיל.
מעננה שמעברה התחיל רעם פתאומי. מרים פחדה, הסתובבה והביטה מאחוריה.
העננה התקדמה במהירות. השדה התחלק חצי יבש, חצי רטוב.
הגשם התקרב. לא הייתה שום פינה להסתתר. סביבה רק שדה. מרים שמה את הסנדלים בתיק הניילון וניסתה להחזיק אותו מעל לראשה.
הגשם שעט מולה. פתאום מישהו אחז בידה מאחור.
מכונית עמדה בשולי הכביש, בחור צעיר ניסה להכניסה פנימה.
צפרתי לך ואין עונה, קרא מעל הרעש, וואו, איזה גשם… פחדת אה?
מרים רעדה.
הבחור הוריד מעליו את חולצתו, זרק לאחור ולקח סווטשירט מהאוטו.
קחי, תתחממי. אני מאבנריה גם כן, את לא מזהה אותי? הבן של שמעון, אני עידו, הוא הושיט לה סווטשירט וחיבק אותה, כל כך קרוב עד שהסמיקה.
אוטוטו נשארת יבשה. יש לי גם ז’קט, רק שהוא מלוכלך… מהאוטובוס הגעת?
כן.
אני נסעתי להביא חלפים… למה את רועדת? ושוב נגע בכתפה, הפעם ברוך.
איך קוראים לך?
מרים.
מרים… ולמה אנחנו עוד מחכים?
העננה בדיוק על הכפר. ניסע רק בגשם. עוד מעט יעבור.
מרים הנהנה. חשבה לעצמה, הוא צודק. יצא לה טיפשי.
שוחחו ארוכות. התברר שעידו עובד עם אביו במשק, אמו הלכה לעולמה כשהיה בכיתה ז’. נשארו שניהם לבד. לא נרשם ללימודים העבודה מחכה, אז מה צריך יותר?
לפני הבית הוריד אותה עידו, חייך לשלום.
ומרים חייכה חזרה, מרגישה כאילו מכירה אותו שנים.
יואב לא מילא לה את הלב כך. לא בחיבוק ולא בנשיקה. עם עידו, הכל היה אחר חום, קרבה, שמחה.
ערב שלם הסתובבה מחייכת וחולמת.
האם הבינה שמשהו שונה עובר על הבת, אך לא קיבלה תשובה. בכל פעם שמכונית התקרבה, לב מרים החסיר פעימה האם זה עידו?
כמה רצתה לראות אותו… לשוב ולהרגיש את הקשר הזה.
באותו ערב אזרה אומץ ואמרה ליואב הגיע הזמן להיפרד…
על מה את מדברת? לא קלט מייד.
אתה תלך לצבא, אני אלמד. ניפרד כחברים. אם נגזר, ניפגש שוב, נתחתן.
לא! לא רוצה. מי יחכה לי?
למה בכלל אתה צריך זאת?
מהכיתה ט’ אני קשור אליך… ואת!
מרים לא המשיכה, נכנסה הביתה. ראתה אותו כמו שלא ראתה אף פעם עיניו זועמות.
למחרת יואב והוריו הגיעו לבית שלה. מריבה גדולה. אמו הרימה קריאות. מרים יצאה לחצר ומשם בורחת ליער שבקצה השדה.
הלכה עד שהגיעה לדרך הראשית.
מרים, מירי, שמעה קול מוכר.
עידו נופף בידה.
מרים קפאה. ואז רצה אליו. עמדה לידו. הוא הביט בה.
חשבתי שאני רואה אותך… רוצה טרמפ?
לא. בבית הכול ריב. ברחתי…
למה ברחת?
נפרדתי מיואב… כל הזמן חושבת עליך.
מבין אותך. גם אני. מאותו יום, לא הצלחתי להוציא אותך מהראש. לא באתי כי שמעתי שחתונה צפויה
זה כבר לא יהיה.
הוא התקרב ונשק לה, עדין ודואג. ואז חיבק.
עמדו כך זמן רב, אנשים בטוחים שכל יבוא על מקומו. מרים חזרה מאוחר בלילה, אחרי שאמה כיבתה את האור במטבח.
איך עשית דבר כזה? הטיחה האם. שלוש שנים יחד ואת נוטשת. איך אפשר!
אני אוהבת מישהו אחר. באמת, אמרה בביטחון.
מה?! האב נכנס לסלון. נראה לך, אהבה? מהיום תשבי בבית עד הבחינות.
אבל מרים לא נכנעה.
המשיכה להיפגש עם עידו, כל פעם במקום הסודי שלהם.
עד שיום אחד גילו אותם, מישהו סיפר ליואב.
יואב ועידו רבו. כולם ראו. שתיים מהשכנות זעקו, אחרים הביטו בקרב בין שני בחורים על הגבעה.
עידו נפל לבדו, כולם ראו. ניסה לעמוד, אך החליק, נעלם למטה…
אביו של עידו שהגיע רץ מיד וקפץ לנהר.
מרים, רוצי, שם בעמק עידו ויואב רבו, עידו נפל לנהר, אומרים שזה הסוף, נעה סיפרה לה.
מרים זרקה את משפך הפרחים ורצה עם חברתה. אנשים התאספו על הגדה.
הזמינו כבר אמבולנס, שמעו מרחוק.
אין מה לעשות, קבע מישהו. יואב יצטרך להתמודד…
מרים ראתה את האמבולנס נוסע. אביו לוקח את עידו לבית החולים…
רגליה של מרים רעדו, התיישבה על הדשא, קפאה.
מה?! סיימת לשחק באהבה? אחד איננו, ואת שלי בטח ייקחו! אמו של יואב צעקה.
לא, לא, לחשה מרים.
נכנסה הביתה, נפלה על המיטה.
מה עשית?! אמא התפרצה. איך יכולת?! מה עכשיו?!
מרים לא חשבה. לקחה את התיק, אספה מעט בגדים, מסמכים וקצת כסף, הלכה לשדה. בתוך שעה ישבה באוטובוס לתל אביב
את הבית הקטן של רות בקצה הכפר הגיעו לחושך. ירד גשם ראשון.
הרגליים מתחילות לכאוב בזמן כזה, רות התיישבה להסיר את המגפיים.
רוצה שאעזור? שאלה מרים.
לא צריך. אם אתחיל להתפנק אשכב במיטה. צריך לזוז. מתי התינוק?
בפברואר.
כמעט עידו האבא? שאלה רות, מביטה בעיניה.
מרים הישירה מבט:
כן.
בטוחה?
אין לי ספק.
טוב, תיכף אכין לך מיטה, מחר נראה מה הלאה.
הבית היה קטנטן, שתי חדרים. מרים זכרה את הריח. עידו פעם הביא לה עוגות של סבתא רות.
קשה היה לה להירדם, עד שהחתול קפץ למיטה והסתדר על הבטן. ניסתה להוריד אותו התעקש להישאר. נרדמה איתו.
בבוקר העיר אותה ריח של בצק טרי.
רוצה עוגות עם ריבה או עם תרד?
עם ריבה, אמרה מרים, מחזיקה בבטנה.
עידו לא אמר איך קוראים לכם… רק סבתא רות.
אני רותי, מרים. סבתא רות. צחקה מבעד לדלת. באמת, נראה לי עוד שבוע תלדי.
למה? עוד ארבעה.
הבת תמהר, לא תחכה.
בת? שאלה מרים.
הלב שלי אומר…
כמו שחזתה רות, אחרי שבוע מרים התחילה בלידה. יצאו מוקדם לבית החולים, ובצהריים נולדה בת.
תודה, מרים, חייכה רות.
על מה?
על האמת. זו הבת של עידו. החזקתי אותו כשהיה תינוק. יש לה אצבע קצרה ברגל שמאל אותו סימן. גם הוא ישמח.
מי הוא?
עידו! צחקה. מחר אספר לו.
חי? הוא חי?! הדמעות זרמו.
לא ידעת, ילדה יקרה? בחיים, חלש, אבל חי. חיבקה אותה רות.
אני חייבת לראות אותו, רותי. לא אוכל להישאר בשקט. הוא כאן בכפר?
כן, כמובן. אבל תנוחי עם הבת שלך. חלב אם לא יתפספס? תנוחי. הוא פה, הוא יחכה…
מרים לא יכלה לעצור את הדמעות.
לא עבר זמן רב, ושבה מרים עם בתה לבית הכפר. רותי חזרה, הפעם עם אביו של עידו.
הנה, קבלי. נעמי עידוֹבנה! זה לא שם נהדר?
האב לא הביט במרים. הסתכל על התינוקת וחייך.
רשומה על שם עידו? שאל.
ברור. תראה את האצבע. בגאווה פתחה רות את השמיכה והראתה.
תודה, מרים. על הנכדה. עוד לא אמרתי לעידו. ניסע?
כן. אני מוכנה.
אה, וההורים שלך שאלו מתי אפשר לבוא לבקר, הוסיפה רות.
אחר כך. עכשיו לא.
מרים עצרה כמה פעמים במעלה השביל.
אביו של עידו נכנס ראשון, חלץ נעליים, לקח את הנכדה והצביע פנימה.
מרים פסעה אט אט. ראתה אותו עידו שכב ליד החלון, בוהה בטלפון.
עידו, הושיטה ידיים.
הוא השיב חיוך. היא רצה אליו, התחבקה, ובכתה.
הא, אבא, קבל בת.
מה?! בת?!
שלך, ענה האב בגאווה. נעמי, אתם אוהבים את השם? נעמי עידוֹבנה?
רותי והאב יצאו למטבח. מרים ישבה לצד עידו ונשמה עמוק.
לא ידעתי שאתה בחיים, עידו… לא סיפרו לי. עכשיו אני לא הולכת לשום מקום.
אל תלכי. עכשיו אני מאושר. יש לי אותך, ויש לי את הבת שלנו.
החיים מובילים לפעמים בדרכים מפתיעות. לא תמיד המשפחה מבינה, החברה שופטת, ותמיד אפשר למצוא דרך חדשה. רק האמת שבלב והאהבה האמיתית מביאים מנוחה כי בית אמיתי נמצא במקום שבו הלב מוצא מנוחה.
