למה את כאן כל כך מוקדם? שואל בחוסר ביטחון יעקב.
אביגייל פותחת את דלת הדירה במפתח, נכנסת ומדליקה את האור במרתף. מיד מתפלאת מכין נעלי עקב אדומות עומדות על המדרכה. היא מזהה אתן מיד, אלה נעלי החברה שלה, מרים.
בבוקר במשרד אביגייל מתחילה לחוש בחילוף פתאומי של בחילה וסחרחורת. בימים האחרונים היא חשה קושי קל, אך התעלמה ממנו. עכשיו היא מרגישה רע מאוד.
מה קרה? מפנה אליה בקול מודאגת עמית, חברת ההמחלקה.
פתאום חוויתי בחילה חזקה וסחרחורת, אומרת אביגייל, משחררת את שכמת החולצה ומניקה במצח המזיע.
את אולי בהריון? מחייכת בעיניים ערמטות עמית.
לא, איך תאמיני! מנמנמת אביגייל. כנראה שאכלתי משהו פגום.
מה פגום? את לא ידועה בתזונה בריאה! מצחקקת עמית.
אביגייל חוכמת. אם היא באמת בהריון? לא יכול להיות אולי כן
עמית, אני רוצה לבדוק. אלך לבית מרקחת, אומרת היא.
היא קימה, יוצאת מהמשרד והולכת בקצב מהיר אל היציאה.
כעשר דקות מאוחר יותר היא עומדת בשירותים של המשרד, מביטה ברצועות של מבחן ההריון. היא בהריון!
אביגייל לא יודעת אם לשמוח או להתאכזב. היא ויעקב עדיין לא מוכנים לילדים, אך המצב קורה. האם זה גורל?
היא מבינה שלא תוכל לעבוד היום, ולכן פונה למנהלת, שלומית כהן, בבקשה לצאת הביתה.
בטח, אביגייל, לך הביתה, תנוחי, ובבוקר נחזור לעבודה, אומרת שלומית בחיוך חם.
אביגייל לא הולכת הביתה היא מתרוצצת, רוצה לשתף את יעקב שמחרו הוא חופשה. היא תופסת את המפתח, נכנסת.
הדלת נפתחת, נרות דולקים, והולכת לחדר. נעליים אדומות על המדרכה מזכירות את מרים. אביגייל תוהה: מה עושה מרים כאן, ובזמן הזה?
בבית אין אף אחד, רק קולות מהחדר שינה. היא מתקרבת, פותחת את הדלת ומגלה את יעקב ומרים מדברים בהתלהבות.
אביגייל? מתבלבל יעקב. למה את כאן מוקדם כל כך?
מרים שותקת, מתעטפת בשמיכה ופונה לעיניה של אביגייל במבט מבולבל.
אביגייל זוכרת רק חלקים: היא צועקת, מושכת חפצים, מוציאה את יעקב ומרים מהדירה, נופלת על המיטה ובוכה במצוקה. אחר כך יושבת על הרצפה, מביטה בריק.
היא מתעוררת, רחוב חשוך, שקט במרכז.
חמישה ימים לאחר מכן היא הולכת למרפאת נשים פרטית כדי לתאם הפלה. בימים האחרונים היא קיבלה החלטה חד משמעית. יעקב מגיע הביתה רק פעם אחת, רק כדי לאסוף חפציו ולהודיע לה על גירושין. מתברר שהוא ומרים הכרויות כבר חצי שנה והיו בזוגיות.
אביגייל לא מודיעה ליעקב על ההריון; היא מבינה שהוא רוצה גירושין ולא רוצה לשאת בחורה שלא אהבה יותר. היא מהרהרת אם לשמור על הילד, ומחליטה שלא רצויה קשר עם בוגד, אפילו לא דרך הילד. בנוסף, היא מודעת שלא תוכל להסתדר לבד ההורים גרים בעיר אחרת והכנסת השכר לא תספיק למטפלת.
זוכרת את המתרחש בשבוע שעבר, היא מגיעה למרפאה, מתיישבת בחלוקת המתנה.
באו פנימה! קורא הרופא.
אביגייל נכנסת. הרופא מסיר מסמכים ומסתכל עליה.
יואב? מתפלאת היא. האם זה אתה?!
יואב היה חבר כיתה ואהבת ראשונה שלה. בכיתה י”א היא אהבה אותו בסתר, אך מעולם לא סיפרה. באירוע הסיום הוא הזמין אותה לריקוד ונישק אותה בחיוך. לב ליבה נפל מאושר, והיא נבדה ולא נתנה לו להעביר אותה הביתה, דבר שהיא ציפתה לשנות.
לאחר הסיום הוא הלך ללימודים ברפואה בעיר אחרת, והם לא נפגשו עוד, אך היא זוכרת אותו לעיתים קרובות. עכשיו הוא עומד מולה, בוגר, עדיין יפה.
יואב! איזו הפתעה! קראת היא.
הוא מתקרב, מחבק אותה. המפגש המפתיע משכיח רגע את הצרות של אביגייל. עשר דקות של שיחה נעימה עוברת.
פתאום יואב מתריע:
אה, מה אנחנו מדברים! את כאן לקבלת טיפול! ספרי לי מה הבאת?
המילים מחזירות אותה למציאות, ופניה מתעכבות. היא מתרפקת ונותנת לו את הסיפור המלא: בגידול של בעלה, בגידול של מרים, וביריון בלתי צפוי.
ואת רוצה להרוג את הילד? שואל יואב בעיניים מצולמות.
כן! משיבה חזק.
לאחר בדיקה יואב מציע:
אביגייל, בואי נצא לאחת המסעדות הערב, נדבר. הפלה החלטה חשובה, אינך צריכה לקבלה מייד. מה דעתך?
טוב, אומרת היא, מתעניינת לשמוע על חייו של יואב.
בערב יואב ואביגייל יושבים בבית קפה קטן, משוחחים על כל דבר. הם מזכירים את ימי בית הספר, צוחקים ומשתעשעים. לראשונה בשבוע האחרון אביגייל מרגישה טוב, נהנית משיחה עם יואב ולא רוצה ללכת.
פתאום יואב מביא נושא ההריון. הוא מנסה לשכנעה לשמור על הילד, אומר שהילד לא אשמה בחטא של בעלה.
יש לך ילדים? שוצפת אביגייל. נשאת אי פעם?
היה לי נישואין אבל אינני יכול להיות אב, האישה שלי עזבה כשהבינה זאת, משיב יואב בקול רך, מביט ברצפה.
השתיקה נמשכת. יואב מרמת את מבטו, דמעות זולגות על לחייה של אביגייל.
אני רוצה את הילד, אבל אני חוששת שלא אצליח, לוחשת היא.
תדעי, אני בטוח שתצליחי! ואם יהיה קשה, אשאר כאן בשבילך, מחייך יואב ומלטף את ידה.
הפגישה מסתיימת כשהוא מציע להיות הרופא האישי שלה וללוות אותה בתקופת ההריון.
לילה ראשון אחרי כל זאת, אביגייל ישנה בשקט, כאילו משא כבד הוסר מליבה.
בפעם הבאה, בערב, נשמע צלצול בדלת דירתה. היא פותחת ומופתעת לראות את יואב עומד עם שקית פירות טריים.
באתי לבדוק אותך, המטופלת שלי! הוא אומר, מנסה לצחוק, ולאט מתקרב. איך מצאת את הכתובת שלי?
היא כתובה בתיק הרפואי! הוא מגיב בחיוך.
תכנסי! מזמינה היא.
במטבח הם יושבות, שותות תה ומשוחחות.
את יודעת, אביגייל, מתחיל יואב פתאום, הייתי מאוהב בך בבית הספר, אבל פחדתי לדבר. בערב הסיום, כשרקדנו, חשבתי שיש לי סיכוי, אבל ברחת.
אם רק הייתי יודעת כמה צערתי אחרי זה! משיבה אביגייל בחום. גם אני אהבתי אותך, רק הייתי ביישנית. חזרתי לחשוב עליך הרבה.
יואב נוהם כמה רגעים, ואז מביט ישירות בעיניים שלה, ואומר ברצינות:
אולי עדיין יש סיכוי? אולי הגורל נותן לנו הזדמנות שנייה?
אבל אני בהריון מאדם אחר. משיבה היא מבולבלת. למה אתה רוצה את הילד שלי?
ומה בעניין? הילדים שלי אף פעם לא יהיו לי, אבל אשמח להיות אב, מחייך יואב בחום.
אני מסכימה, אומרת היא במבוכה, והלב פועל כמו של נערה מאוהבת בבהירות.
יואב מתקרב, מחבק ומנשק. אביגייל מתכרכמת אליו, דמעות זולגות על לחייה, הפעם דמעות של שמחה.
