היום ניקיתי את כל הבית: טאטאתי בכל פינה והתחלתי לקרצף את הרצפה. וחמותי פיזרה בכוונה קליפות גרעיני חמנייה על הרצפה שזה עתה נשטפה. הסתכלתי עליה בתדהמה. היה ברור שהיא עושה את זה מתוך מחשבה תחילה.
אמא, למה עשית את זה? ראיתי שזה היה בכוונה!
היא הביטה בי בבוז ואמרה:
תנקי שוב! לא קרה לך כלום!
ובהפגנת שביעות רצון מהתרגיל שלה, הסתובבה וחזרה למיטה שלה. נכנסתי לחדר השני, לקחתי מטאטא ויעל, והתחלתי לטאטא מחדש.
וחמותי התיישבה לקרוא את “ידיעות אחרונות”, אותו כבר עיינה בו כמה פעמים הבוקר.
למה את שונאת אותי ככה? מה עשיתי שמגיע לי שתצחקי עליי? אני מבשלת בשבילך, מכבסת, מנקה. והבת שלי תמיד עוזרת לך! למה כל השנאה הזאת כלפיי? שאלתי אותה בקול רועד.
היא אפילו לא הסתובבה אליי, לא ענתה לי, אפילו לא מילה. לא ציפיתי להתנצלות, לא חיכיתי להסבר.
הדמעות חנקו אותי. סיימתי את הרצפה ויצאתי לשטוף כביסה, ואחר כך ירדתי לשוק הירקות.
תמיד היה כל כך הרבה לעשות בבית, וכשאני עסוק בעבודה, לא נותן למחשבות להכביד, הזמן חולף כמעט בלי הרגשה.
בעלי, יעקב, נפטר לפני שנים רבות. זה קרה כשהבת שלנו, יעל, הייתה רק בת שמונה.
מיד אחרי ההלוויה, חמותי, תקווה, אמרה:
אתה נשאר איתי! אין לי כוונה לתת שיתגלגלו שמועות ברחוב שהעפתי אותך.
ברור שמצבי לא איפשר לי להתנגד. לא היה לי לאן ללכת, אצל ההורים כבר גרה אחותי והילדים שלה לא היה מרחב בשבילי ובשביל יעל.
היו לי תקוות גדולות שאיימצי שפה משותפת עם חמותי למרות האופי הקשה שלה, אבל, לצערי, זה לא קרה.
בחוץ, תקווה התנהגה רגיל איתי, אבל כשאנחנו לבד בבית, היא העליבה ולגלגה ללא הרף. תמיד אמרה שאני חייב לעשות כרצונה.
את כזאת טיפשה! מי צריך אותך בכלל! אף גבר לא יסתכל לכיוון שלך! יש לך ילדה! תישארי עם יעל ועםי! וכשאמות, תקבלי את הדירה שלי! ואם לא תעשי מה שאני רוצה, אתן את הדירה למישהו אחר! ולא יישאר לך כלום!
הפחד מהאיום שלה היה גדול ממני, אז הסכמתי להכל ושלא הייתה לי ברירה. עשיתי הכול כדי שליעל יהיה טוב.
וחמותי, תקווה, לא ידעה את יום מותה. הפסיעה את שנותיה בכבוד, כבר בשנות התשעים לחייה, בריאותה איתנה. כל קצבת הזיקנה שלה הלכה להנאות אישיות, וממני דרשה לקנות מוצרים טובים, איכותיים וטעימים.
היום אני יודע שטעיתי. לא הייתי צריך להסכים, לא הייתי צריך להישאר אצלה. ועכשיו, שנים של השפלות עברו ואני נשארתי לסבול.
יעל שלי מסיימת עכשיו לימודים באוניברסיטת תל אביב. יש לה חבר מתוק, דניאל, שמתכוון להתחתן איתה ממש בקרוב. הם יעברו לגור ביחד אחרי החתונה. הלוואי שתצליח בחיים.
הלב שלי נשבר על עצמי, על השנים שלא יחזרו. למדתי, אולי קצת מאוחר, שצריך לעמוד על שלך, לא לוותר על עצמך בשם הפחד.
