קרה שבדיוק אני ואשתי נאלצנו להישאר בבית בבידוד. נשארנו בלי כסף. היינו חייבים לעשות משהו דחוף; נותר עוד שבוע עד המשכורת והיה לנו ממש מעט כסף בארנק.
ברור שלא ממש נלחצנו עוד היה קצת אוכל במקרר. נסתדר איכשהו (אני כבר צוחק על זה, בדיעבד).
ואז נזכרנו באחד החייבים שלנו. הסכום שהוא לקח מאיתנו לא היה גדול, אבל עכשיו הוא בהחלט היה מציל אותנו.
בזמן שהכנסתי מים למיחם, אשתי כבר דאגה לחפש את המספר שלו ולהתקשר. כשהוא סוף סוף ענה, אשתי דיברה איתו בתקיפות, דרשה את הכסף מיד, אבל אחרי דקה פתאום שמתי לב שהיא משנה את הטון, מתנצלת ומנחמת.
היא ניתקה וסיפרה לי מה קרה: מסתבר שהאמא של החייב שלנו נפטרה. כאנשים עם מצפון, הסכמנו כמובן לחכות שיתאושש.
עברו כמה שבועות. באותו יום, אני ואשתי החלטנו לבשל משהו מיוחד, ויצאנו יחד למכולת הירקות השכונתית. קנינו מה שצריך. היינו כבר בדרך החוצה, ופתאום, מי עומדת מולנו אם לא… אמו של החייב שלנו, זו שנפטרה. הייתי בהלם מוחלט.
מעולם לא ראיתי את אשתי כל כך כעוסה. מיד נכנסנו לרכב ונסענו לדירה של אותו חייב. לא רק שהוא היה שיכור לגמרי, הוא גם סירב להחזיר את הכסף, בשום אופן.
כבר הייתי בטוח שאשתי עומדת להתפרץ עליו, אבל אז, פתאום, הוא נשבר הודה שזו הייתה ההברקה הראשונה שצצה לו בראש, אז הוא החליט לשקר. נכנס לחדר להביא את הכסף ונתן לנו אותו. מאז, לא שמענו ממנו יותר לעולם.
ככה זה, בסוף נשארתי עם שאלה אחת איך בונים שוב אמון בבני אדם אחרי מקרה כזה? לא תמיד אפשר לדעת מה עובר בראש של מישהו אחר, ולמדתי שהלב צריך להפעיל בזהירות.
