בלי נשמה
חביבה רותם שבה לביתה ברחוב הרצל בפתח תקווה.
היא הייתה במספרה, למרות גילה המכובד, לפני חודשיים מלאו לה 68 שנה, והיא המשיכה לפנק את עצמה בביקורים אצל המנהלת שלה, יפעת.
חביבה דאגה לשיער, לציפורניים, והטיפולים האלה הרימו לה את מצב הרוח ואת החיוניות.
חבּי, מישהי ממשפחה שלך באה.
אמרתי לה שתגיעי מאוחר יותר.
היא אמרה שתשוב עוד היום, הודיע לה בעלה עמוס.
איזו משפחה?
כל המשפחה שלי כבר הלכה.
איזה קרובת רחוקה…
תבוא לבקש משהו, בטוח.
היית צריך לומר לה שנסעתי לאירופה, השיבה חביבה במורת רוח.
למה להגזים…
למה לשקר?
יש לה משהו ממך, ממש דומה לאמא שלך, עליה השלום.
לא נראה לי שהיא באה לבקש משהו.
אישה איכותית, לבושה טוב, הרגיע אותה עמוס.
כעבור ארבעים דקות קרובת המשפחה צלצלה בדלת.
חביבה פתחה לה בעצמה.
היא באמת דמתה לאמא המנוחה, לבושה יפה: מעיל יקר, מגפיים, כפפות, עגילים עם יהלומים קטניםבזה חביבה ידעה לזהות איכות.
חביבה הציעה לה לשבת ליד שולחן שכבר היה ערוך.
בואי נכיר, אם אנחנו משפחה.
אני חביבה, בלי שם שני.
לפי הגיל אנחנו די קרובות.
זה עמוס, בעלי.
איך את קשורה אליי?
שאלה חביבה.
האישה התבלבלה לרגע, אפילו הסמיקה קלות, אני אלומה…
אלומה אלעד.
באמת, יש בינינו 18 שנים.
לי מלאו חמישים ב-12 ביוני.
התאריך הזה לא אומר לך משהו?
חביבה החווירה.
אני רואה שזכרת.
כן, אני הבת שלך.
אל תדאגי, אני לא מבקשת ממך כלום.
רציתי לראות את אמא שלי.
כל החיים לא ידעתי למה אמא שלי לא אוהבת אותי.
דרך אגב, היא נפטרה לפני שמונה שנים.
למה רק אבא אהב אותי?
אבא שלי נפטר לא מזמן, לפני חודשיים.
ברגע האחרון הוא גילה לי מי את.
ביקש שתסלחי לו, אם תוכלי, סיפרה אלומה, בקול מתרגש.
מה?
יש לך בת?
שאל עמוס, המום.
כנראה שכן.
אחר כך אסביר לך, ענתה חביבה.
אז את הבת שלי?
סבבה!
הסתכלת, ראית?
אם את חושבת שאבקש סליחה או אתחרט, לא, לא אתחרט.
אין לי אשמה בזה, אמרה לחביבה, מקווה שאבא שלך סיפר לך הכול.
אם את חושבת לעורר בי רגשות אימהיים, גם זה לא, אפילו לא קצת!
סליחה.
אפשר לבוא אליך פעם נוספת?
אני גרה כאן במושב קרוב.
יש לנו בית גדול, תבואי את ובעלך.
תתרגלי לזה שיש לך בת.
הבאתי לך תמונה של הנכד והנינה, רוצה לראות?
שאלה אלומה, בהססנות.
לא.
לא רוצה.
אל תבואי אליי.
תשכחי ממני.
שלום, ענתה חביבה בחדות.
עמוס הזמין לאלומה מונית ויצא ללוות אותה.
כשהוא חזר, חביבה כבר סידרה את השולחן וישבה בשלווה מול הטלוויזיה.
איזה חוסן יש בך!
היית יכולה להיות רמטכ”ל.
באמת אין לך נשמה?
חשדתי בך שאת קרה וללא חמלה, אבל את עד כדי כך…
לא ידעתי, אמר עמוס.
הכרנו כשהייתי בת 28, נכון?
אז, בעלי היקר, הוציאו ממני את כל הרגש הרבה קודם.
אני בת מושב, חלמתי תמיד להשתחרר ולגר בחיפה, ולכן למדתי הכי טוב בכיתה, והתקבלתי לאוניברסיטה.
בגיל 17 הכרתי את אורי.
אהבתי אותו בטירוף.
הוא היה מבוגר ממני ב-12 שנה, אבל זה לא הפריע לי.
אחרי הילדות הענייה שלי, היה לי בעיר הרגשה של אגדה.
המלגה בקושי הספיקה.
תמיד הייתי רעבה, לכן שמחתי לביקורים עם אורי בקפה או גלידה.
הוא לא הבטיח לי כלום, אבל הייתי בטוחה שאם יש לנו כזו אהבה, הוא ייקח אותי לאישה.
כשפעם אחת הזמין אותי לווילה בשרון, לא היססתי.
הייתי בטוחה שכבר, אחרי מה שהיה, קשרתי אותו אליי.
המפגשים בווילה הפכו קבועים, ודי מהר היה ברורהייתי בהריון ואהיה אמא לילדיו.
סיפרתי לאורי.
הוא שמח מאוד.
הבנתי שאוטוטו יהיה ברור, שאלתי מתי נתחתן?
כבר מלאו לי 18, אפשר להגיש טפסים לרבנות.
אני הבטחתי לך נישואין לפעמים?
השיב בשאלה.
לא הבטחתי, ולא אתחתן.
בעצם, אני כבר נשוי.
אותו קול רגוע.
ומה עם הילד?
ומה איתי?
איתך?
את צעירה ובריאה.
אפשר לפסל ממך את “הנערה עם החסקה”.
תקחי חופשה מהאוניברסיטה.
תלמדי עד שאי אפשר להסתיר, ואז אשתי ואני ניקח אותך אלינו.
לא מצליחים להביא ילד.
אולי כי היא מבוגרת הרבה יותר.
כשאת תלדי, ניקח את הילד.
איך המסמכים ייראולא העניין שלך.
אני איש חשוב בעיר.
אשתי מנהלת מחלקה בבית החולים.
אז על הילד אל תדאגי.
אחרי הלידה תתאוששי, תלכי לאוניברסיטה.
אפילו נשלם לך דמי טיפול.
אז לא הכירו מושג “אֵם פונדקאית”.
אני הייתי כנראה הראשונה.
מה הייתי אמורה לעשות?
לחזור למושב, להכתים את המשפחה?
עד הלידה חייתי אצלם בוילה.
אשתו של אורי לא נכנסה אלי, אולי קינאה.
את הבת ילדה המיילדת בבית, לא הנקתי, את הילדה לקחו מיד.
לא ראיתי אותה יותר.
אחרי שבוע נפרדו ממני בנימוס.
אורי נתן לי כסף.
חזרתי לאוניברסיטה.
אחרי הלימודים עבדתי במפעל.
קיבלתי חדר במעונות.
התחלתי בתור מפקחת, עליתי למנהלת איכות.
היו לי הרבה חברים, אף אחד לא רצה אותי לאישה, עד שהגעת.
הייתי כבר בת 28, לא התלהבתי להתחתן, אבל צריך.
את כל השאר אתה יודע.
חיינו טוב, החלפנו שלוש מכוניות, בית מלא, וילה משופצת.
כל שנה טסנו לחופש.
המפעל שלנו שרד את שנות התשעים, כי את החלקים לטרקטור אפשר לעשות רק פה, מה קורה בשאר המפעל אף אחד לא יודע.
עד היום המקום מוקף גדרות ושומרי לילה.
פרשנו מהעבודה.
הכל יש לנו.
ילדיםאין וגם לא צריך.
כשרואה מה נהיה מהילדים היום…
סיימה חביבה את הווידוי שלה.
רע חיינו.
אני אהבתי אותך, כל החיים ניסיתי להמיס עבורך את הקרח בלב.
לא הצליח לי.
טוב, אין ילדים.
אבל אפילו גור לא היה לך רחמים, אף פעם.
אחותי ביקשה עזרה לאחיינית, אפילו לשבוע לא הסכמת להכניס אותה.
היום הבת שלך הגיעה ומה עשית?
בת!
הדם שלך, ואת…
תאמת, אילו היינו צעירים, הייתי מתגרש ממך.
עכשיו כבר מאוחר מדי.
קר איתך, קר אמר עמוס בכאב.
חביבה קצת נבהלה, אף פעם לא דיבר אליה כל כך בחדות.
הבת הזאת הרעידה את כל השלווה של חביבה.
עמוס עבר לוילה.
בשנים האחרונות הוא גר שם לבד.
יש לו שלושה כלבים שאסף מהרחוב, וגם מספר לא ברור של חתולים.
הוא כמעט לא בא הביתה.
חביבה יודעת שהוא הולך לבקר את אלומה, הבת שלה, כבר מכיר שם את כולם, מתגעגע לנינה.
תמיד היה רגשן, נשאר רגשן.
שיחיה איך שהוא רוצה, חושבת חביבה.
גם עכשיו אין לה שום רצון להתקרב לבת, לנכד ולנינה.
היא נוסעת לבדה לים התיכון, נחה, מתמלאת באנרגיה ומרגישה נפלא.
