בלי נשמה
דליה בן-דוד שבה לבית הקטן שלה בצפון תל אביב.
היא חזרה מהמספרה, אף על פי שגילה כבר נכנס ל־68.
דליה תמיד הקדישה לעצמה זמן לפינוק אצל הספרית שלה, מסדרת את השיער, השולחת את הידיים למניקור – כל מחווה קטנה שמרימה את מצב רוחה.
דל’לה, איזו קרובת משפחה חיפשה אותך כשהיית בחוץ.
אמרתי לה שתחזרי מאוחר.
הבטיחה שתעבור שוב.
אמר לה בעלה, עמית.
דליה חייכה, אבל הייתה חסרת סבלנות.
קרובת משפחה?
אין לי אף אחד יותר, אולי איזו בת דוד שנייה נדדה אליי תבוא לבקש משהו.
היית צריך להגיד לה שנסעתי עד אילת!
אמרה במרירות.
למה ככה?
למה לשקר?
נראית ממש כמוך, גבוהה, חזקה, קצת מזכירה את אמא שלך ז”ל.
אל תחשבי שהיא באה לבקש.
אישה מכובדת, לבושה יוקרתי, ניסה עמית להרגיע.
כעבור ארבעים דקות דפקה הקרובה בדלת.
דליה פתחה בעצמה.
היא נראתה אכן כמו אמה המנוחה: מעיל קשמיר, מגפיים עור, כפפות, עגילים עם יהלומים קטנים – פרטים שדליה אינה מפספסת.
דליה הושיבה את האישה ליד השולחן שכבר היה ערוך.
אז בואי נכיר, אם אנחנו משפחה.
אני דליה, בלי ‘בן-דוד’.
את נראית בערך בגילי.
זה בעלי עמית.
איך את קשורה אליי?
שאלה דליה.
האישה היססה, פניה סמוקות.
אני תמר תמר רוט.
כן, בינינו פער קטן.
אני בת חמישים, נולדתי ב־12 ביוני
התאריך הזה דליה קפאה.
אני רואה שאת נזכרת.
כן, אני בתך.
אל תדאגי, אני לא רוצה ממך דבר.
רק רציתי לפגוש את אמא שלי.
כל החיים הרגשתי יתומה.
אף פעם לא הבנתי למה אמא לא אוהבת אותי אמא כבר שמונה שנים בעולם שכולו טוב.
אבא היה היחיד שאהב אותי.
רק לפני חודשיים הוא הלך לעולמו.
ברגעים האחרונים סיפר לי עלייך.
ביקש ממך סליחה, אם תוכלי אמרה תמר ודמעות חנקו את קולה.
עמית נראה המום.
יש לך בת?!
מתברר שכן.
הסביר לך אחר כך.
השיבה דליה.
אז את בת?
טוב, היית רוצה לקבל את סליחתי, לא תמצאי כאן חרטה.
לא אשקול לבקש מחילה.
אשמח אם אביך סיפר לך הכול.
אם את רוצה לעורר בי רגשות של אמא, אני לא מסוגלת, לא אפילו במעט.
מצטערת.
אפשר שאבוא שוב?
אני גרה ברעננה, אצלנו בית גדול עם גינה.
בואי עם עמית.
תתרגלי למחשבה שאני קיימת.
הבאתי לך תמונה של הנכד, של הנינה, שתסתכלי?
ביקשה תמר בזהירות.
לא.
לא רוצה.
אל תבואי.
תשכחי ממני.
שלום.
השיבה דליה בחדות.
עמית הזמין לתמר מונית ויצא ללוות אותה.
כשחזר, דליה כבר פינתה את השולחן וישבה מול הטלוויזיה.
עמית הביט בה בפליאה.
את חסרת כל רגש!
הייתי חושב בך לפקד בצה”ל!
אני תמיד הרגשתי שאין בך רחמים, אבל עד כדי כך אף פעם לא ריחמת אפילו על חתול, על כלב, על ילד.
אחותי ביקשה עזרה לאחיינית, אפילו שבוע לא נתת לה לשהות אצלנו.
דליה השיבה, רגועה כרגיל, אך בקול קפוא:
הכרנו כשהייתי בת 28, נכון?
נשמה לא הייתה בי כבר הרבה לפני כן.
אני ילדת מושב, חלמתי לברוח לעיר.
הייתי התלמידה הכי טובה בכיתה, היחידה שנכנסה לאוניברסיטה.
הייתי בת שבע־עשרה כשפגשתי את אייל.
אהבתי אותו בטירוף.
הוא היה מבוגר ממני כפול שנים כמעט, אבל לא היה אכפת לי.
אחרי ילדות ענייה, חיי בעיר הרגישו כחלום.
המלגות לא הספיקו לכלום.
תמיד הייתי רעבה, לכן הוזמנתי בשמחה לקפה או גלידה עם אייל, מבלי לדעת מה הוא מתכנן.
הוא לא הבטיח שום דבר, אבל אני בטוחה היה ייקח אותי לאישה.
כשיום אחד הזמין אותי לצימר שלו בשפיים, הלכתי בלי הסתייגויות.
אחרי הכל, חשבתי שאחרי מה שהיה בינינו, אהבתי קשרה אותו אליי לכל החיים.
הפגישות בווילה הפכו תכופות.
ואז התברר, שאני בהריון.
הודעתי לו.
שמח מאוד.
כשהבטן החלה להתגלגל, שאלתי אותו מתי נתחתן.
היה לי כבר 18, אפשר להגיש בקשה לרשות מקומית.
האם אמרתי לך אי־פעם שאתחתן איתך?
השיב לי בשאלה.
לא, ולא אתחתן.
אני כבר נשוי.
אמר בשוויון נפש.
ומה עם התינוק?
איתי?
את צעירה, חזקה.
תעשי הפסקה בלימודים.
תלמדי כל עוד לא רואים, אחר כך תבואי לגור איתי ואשתי.
לא הצלחנו אף פעם להביא ילדים.
אולי כי אשתי גדולה ממני בהרבה.
תלדי, ניקח ממך את הילד.
איך נרשום אותו זה לא עניינך.
אני אדם חשוב בעיריית תל אביב, אשתי מנהלת מחלקה בבית החולים.
תראי, אין מה לדאוג.
אחרי הלידה תחזרי לאוניברסיטה.
נתן לך גם תשלום, במזומן, אמר.
אז אף אחד לא דיבר על אם פונדקאית.
לפני הלידה גרתי אצלם בווילה.
אשתו כמעט לא שוחחה איתי, אולי קינאה.
ילדתי בת בבית, מיילדת הביאו במיוחד.
לא הנקתי, לקחו את הילדה באותו רגע.
לא ראיתי אותה שוב.
שבוע אחר כך נפרדו ממני, קיבלתי כסף.
חזרתי לאוניברסיטה, אחר כך לעבודה במפעל במושבים.
קיבלתי חדר במעונות.
עבדתי כטכנאית ואז ניהלתי צוות.
חברים היו לי, אבל איש לא הציע לי נישואין, עד שהגעת.
הייתי כבר בת 28, לא רציתי, אבל צריך.
מכאן אתה יודע: חיינו טוב, שלוש מכוניות החלפנו, דירת גן בתל אביב, צימר בגליל, חופשות בכל שנה.
המפעל שלנו שרד את שנות השמונים כי רק בו יצרו נהגים לטרקטורים.
הגעתי לגיל פרישה מוקדמת.
הכול היה לנו.
ילדים לא היו, ולא צריך.
מספיק אני רואה מה קורה היום עם הילדים סיימה את וידויה דליה.
עמית הביט בה, כאוב:
לא חיינו טוב.
אהבתי אותך, אך לא הצלחתי לרכך את לבך.
ילדים לא היו, אבל מעולם לא ריחמת אפילו על בעלי חיים.
היום בתך הגיעה, איך קיבלת אותה?
בת שלך!
דמך!
אל תשכחי, בעבר הייתי מגיש בקשה לגירושין, אבל היום כבר מאוחר מדי.
קר בלבך, קר אמר בכאב.
דליה נלחצה; עמית אף פעם לא דיבר כך.
בתה טלטלה את כל חייה השקטים.
עמית עבר לגור בצימר שלהם בגליל העליון.
שם הוא מגדל שלושה כלבי רחוב שאין להם בית, והרבה חתולים שאסף.
לדירה בתל אביב הוא כמעט לא מגיע.
דליה יודעת שהוא מבקר אצל ביתה תמר ברעננה, הכיר שם את כולם, ואוהב את הנינה שלה יותר מהכול.
תמיד הייתי ‘מוזר’, אשאר ‘מוזר’.
שיחיה כפי שירצה, חושבת דליה.
לא היה בה שום רצון לפגוש את בתה, את הנכד או את הנינה.
היא נוסעת לבדה לים ומרגישה טוב.
מקבלת כוחות וחווה שלווה אמיתית.
