בלי חפירות
לנועם הגיעה הודעה לוואטסאפ, כתמונה של דף משובץ. עט כחול, כתב נטוי ומדויק, למטה חתימה: “סבא שלך, יעקב”. צמוד לזה הודעה קצרה מאמא: “הוא ככה עכשיו. אם לא מתאים לך, ממש לא חייב לענות”.
נועם פתח את התמונה, הגדיל בשביל לראות טוב יותר את השורות.
“נועם, שלום.
אני כותב לך מהמטבח. יש לי חבר חדש מד סוכר. כל בוקר צועק עלי אם אכלתי יותר מדי לחם. הרופא אמר שצריך לטייל, אבל עם מי ואיפה? כל החברים שלי כבר בקבר, ואתה בתל אביב שלך. אז החלטתי לטייל בזיכרון.
היום, נניח, נזכרתי איך ב-79′ פירקנו אני והחבר’ה מכולות בתחנת רכבת. שילמו פרוטות, אבל היינו יכולים לקחת קופסאות של תפוחים. הקופסאות היו מעץ, עם ידיות מברזל. תפוחים חמצמצים, ירוקים, אבל הרגשנו חגיגה. אכלנו אותם שם על הסוללה, יושבים על שקים של מלט. הידיים אפורות, הציפורניים עם אבק, והשיניים חורקות מהחול. ועדיין הכל היה טעים.
למה אני מספר? סתם, נזכרתי. אל תדאג, אני לא בא ללמד אותך איך לחיות. אתה בעניינים שלך, אני עם הבדיקות דם שלי.
אם תרצה, תספר איך אצלכם מזג האוויר והתקופה.
שלך, סבא יעקב.”
נועם חייך. “מד סוכר”, “בדיקות דם”. למטה כתבה המערכת: “נשלח לפני שעה”. כבר הספיק להתקשר לאמא, היא לא ענתה. כנראה, “ככה זה עכשיו”.
דפדף אחורה בצ’אט. ההודעות האחרונות מסבא עוד מהשנה שעברה: הקלטות קצרות של “מזל טוב” ואיזה “נו, מה עם הלימודים”. אז נועם ענה באימוג’י ונעלם.
עכשיו הוא ישב עם התמונה של הדף, הסתכל הרבה זמן, ואז פתח הודעת תשובה.
“סבא, שלום. מזג האוויר שלוש מעלות ורטוב. עוד רגע מבחנים. תפוחים פה כבר מאה עשרים שקל לקילו. לא טוב אצלנו עם תפוחים.
נועם.”
תיקן, מחק “נועם”, כתב פשוט “הנכד נועם.” ושלח.
כעבור כמה ימים אמא שלחה עוד תמונה.
“נועם, אחר צהריים טובים.
קיבלתי את המכתב שלך, קראתי שלוש פעמים. החלטתי לענות ברצינות. אצלנו מזג האוויר כמוכם, רק בלי השלוליות של התל אביבים. בבוקר שלג, בצהריים מים, בערב שכבת קרח. כמה פעמים כמעט נפלתי, כנראה עוד לא הגיע הזמן.
כיוון שכבר דיברת על התפוחים, אני אספר לך על העבודה הראשונה שלי, באמת. הייתי בן עשרים, התקבלתי למפעל. ייצרנו חלקים למעליות. היה רועש, כל הזמן בום-טראח, ובאוויר ריח של שמן. היתה לי מכנס עבודה אפורה שבחיים לא ירדה ממנה הכתם, לא משנה כמה כיבסתי. האצבעות תמיד עם שבבים, הציפורניים בשמן. אבל הייתי גאה שיש לי כרטיס עובד ושאני עובר בשער כמו בן אדם גדול.
הדבר שהכי אהבתי לא היה המשכורת, אלא הארוחה. במזנון שמו לי מרק עבה בצלחת כבדה, ואם הגעתי מוקדם, קיבלתי עוד פרוסת לחם. ישבנו כמה חברה בשולחן ושתקנו. לא ממבוכה, אלא כי לא נשארו כוחות. הכף היתה כבדה יותר מג’בקה.
בטח אתה עכשיו מול הלפטופ, חושב שזה סיפורי דינוזאורים. אני מסתכל אחורה ולא בטוח אם הייתי מאושר, או שפשוט לא היה לי זמן לשים לב.
אתה עובד גם חוץ מהמבחנים? או שכולם אצלכם רק מחפשים סטארטאפים.
סבא יעקב”.
נועם קרא את זה כשהיה בתור לשווארמה. סביבו צעקות, דיונים, מהקופה פרסומת צורחת. תפס את עצמו שקורא שוב על המרק ועל הצלחות הכבדות.
הוא ענה שם, ליד הדלפק.
“סבא, שלום.
אני עובד בשליחויות. מביא אוכל, לפעמים ניירות. אין לי כרטיס, רק אפליקציה שתוקעת כל הזמן. אבל גם אני לפעמים אוכל בעבודה. לא גונב, פשוט לא מספיק לחזור הביתה. קונה משהו בזול, אוכל בחדר מדרגות או באוטו של חבר. גם בשקט.
מאושר? לא יודע. גם אני לא מספיק לחשוב.
אבל מרק במזנון נשמע אחלה.
הנכד, נועם.”
רצה להוסיף משהו על “סטארטאפים”, אבל ויתר. שיסיק לבד.
המכתב הבא היה מפתיע, קצר במיוחד.
“נועם, שלום.
שליח לא צחוק. עכשיו אני רואה אותך כבר אחרת. לא כילד עם מחשב, אלא בחור עם סניקרס שרץ כל היום.
אם כבר סיפרת על עבודה, אשתף משהו מהתקופה שעבדתי בבניין. זה היה בין המשמרות במפעל, כשלא הספיקו הכסף. סחבנו בלוקים חמש קומות במדרגות עץ. האבק נכנס לאף, לעיניים, לאוזניים. בערב הורדתי נעליים וכמעט נהיו לי הרים של חול. סבתא שלך תמיד צעקה שקילקלתי לה את הרצפה.
מה שהכי נתקע לי בזיכרון הוא דווקא לא עייפות. היה שם אחד, קראו לו אברם. תמיד בא ראשון, ישב הפוך על דלי וקילף תפוחי אדמה עם סכין. שמר אותם בסיר ישן שהביא מהבית. בצהריים הניח אותו על פתיליה, וכל הקומה התמלאה ריח של תפוחי אדמה מבושלים. אכלנו בידיים, מלח מנייר עיתון. הרגשנו שאין טעים מזה.
היום אני מביט על תפוחי אדמה בסופר וחושב זה כבר לא זה. אולי זה הגיל, לא האוכל.
מה אתה אוכל כשאין כוח? לא משהו מהשליחויות, באמת.
סבא יעקב”.
נועם לא ענה מיד. חשב איך לספר על “באמת”. עלה בזיכרונו אותו לילה חורפי אחרי משמרת של שתים-עשרה שעות, כשקנה במכולת לבריה חבילה של קובה, בישל אותה בסיר של הדירה המשותפת, שאחרים בישלו בו קודם נקניקיות, הכל התפרק והמים נהיו עכורים, אבל הוא אכל הכל בעמידה, כי לא היה שולחן.
אחרי יומיים כתב בכל זאת.
“סבא, שלום.
כשאני עייף לרוב אני מכין חביתה. שתיים-שלוש ביצים, לפעמים עם פסטרמה. המחבת אצלנו זוועה, אבל היא עושה את העבודה. אצלנו אין אברם, אבל יש שכן שיודע רק לשרוף והורס כל הזמן את הסיר.
אתה מדבר הרבה על אוכל. היית רעב אז, או עכשיו?
הנכד, נועם.”
שלח, מיד הצטער על השאלה האחרונה. נשמעה חצופה מדי. אבל כבר היה מאוחר.
התשובה הגיעה מהר מהרגיל.
“נועם.
שאלה טובה על רעב. הייתי צעיר ותמיד רעב. ולא רק למרק ותפוחי אדמה. רציתי אופנוע, נעליים חדשות, חדר משלי כדי לא לשמוע את השיעול של אבא בלילות. רציתי שיכבדו אותי. להיכנס למכולת ולא לספור עודף. שרק לא יסתכלו עלי כעל ילד.
היום אני אוכל רגיל. הרופא אומר שמדי הרבה אפילו. אני כותב על אוכל כנראה כי זה מה שאפשר להרגיש ולזכור. יותר קל להיזכר בטעם מרק מאשר בבושה.
אם כבר שאלת, אספר לך סיפור. בלי מוסר השכל.
הייתי בן עשרים ושלוש. כבר הייתי עם סבתא שלך לעתיד, אבל לא יציב. פעם אחת חיפשו במפעל עובדים לנסוע לדרום שכר טוב שאפשר לחסוך לאוטו. נדלקתי, דמיינתי איך חוזר, קונה לי סובארו, מסיע אותה בכל הארץ.
אבל היה קטע. סבתא שלך אמרה שהיא לא עוזבת אמא שלה חולה, יש לה עבודה, חברות. אמרה ששם לא תחזיק בחושך ובקור. עניתי לה שהיא מעכבת אותי. שאם אוהבת תבוא. אמרתי הרבה יותר גרוע, לא נעים לכתוב.
בסוף נסעתי לבד. חצי שנה התכתבנו, ואז נגמר. חזרתי אחרי שנתיים עם אוטו ועם כסף, והיא כבר נישאה למישהו אחר. שנים הסתובבתי וסיפרתי שהפקירה אותי. שאני בשבילה, והיא…
אבל האמת בחרתי מתכת וכסף על פני בן אדם. עוד הרבה זמן העמדתי פנים שרק כך נכון.
כזה היה לי תיאבון.
שאלת מה הרגשתי. באותו רגע הייתי בטוח שאני צודק וחשוב. אחר כך שנים העמדתי פנים שאני לא מרגיש כלום.
אם לא בא לך להשיב, אני אבין לגמרי.
סבא יעקב.”
נועם קרא שוב ושוב. “בושה” נדבקה לו בלב. חיפש בשורות איזו הקלה, אבל סבא לא כותב תירוצים.
הוא פתח הודעה, התחיל לכתוב “אתה מתחרט”, מחק. הקליד “ואם היית נשאר”, מחק שוב. בסוף כתב כך:
“סבא, תודה שכתבת את זה. אני לא יודע מה לומר. במשפחה תמיד סיפרו על סבתא כאילו היתה סבתא מאז ומתמיד, בלי להתבלבל.
אני לא שופט אותך. גם אני לא מזמן בחרתי עבודה על פני מישהי. היתה לי חברה, התחלתי עם השליחויות, קיבלתי יותר משמרות. כמעט לא ראינו אחד את השני. היא התלוננה שאני טחון, כל הזמן בטלפון, מתפוצץ עליה. אמרתי לה לשתוק, שיהיה בסדר. גם אמרתי מילים לא יפות.
אחר כך נמאס לה לחכות. אמרתי לה בעיה שלה. הייתי חמור, מיותר להגיד.
היום, כשאני לבד בדירה חצי לילה ומחמם חביתה, לפעמים חושב שאולי בחרתי כסף ודילים במקום אדם. גם אני עושה כאילו זה נכון.
אולי זה ב-DNA שלנו.
נועם.”
המכתב של סבא הגיע הפעם על דף שורות, לא משובץ. אמא שלחה הודעה קולית: נגמרה לו המחברת.
“נועם.
כתבת יפה על ‘משפחתי’. אצלנו אוהבים לתלות הכל על הגנים. שותים כי הסבא שתה. צועקים כי הסבתא היתה קשה. אבל כל אחד בוחר, כל פעם מחדש. לפעמים יותר קל להאשים את השושלת מאשר להודות שזה הכל בחירה.
כשחזרתי מהמישורים, הייתי בטוח התחלה חדשה: אוטו, חדר קטן, יש כסף. אבל בערב ישבתי על המיטה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. חברים התפזרו, ראש צוות התחלף, בבית חיכו לי רק רדיו ואבק.
פעם אחת נסעתי לבניין שבו גרה ההיא שלא היתה סבתא. עמדתי מעבר לכביש, הסתכלתי על הדירות. באחת אור, באחרת חושך. נשארתי שם עד שקפאתי. בסוף היא ירדה עם עגלה ביד, ליד גבר. הוא החזיק לה את היד. דיברו, צחקו. התחבאתי כמו ילד קטן, הסתכלתי עד שנעלמו.
רק אז קלטתי אף אחד לא הפקיר אותי. כל אחד בחר את הדרך שלו. רק שלעולם לא קל להודות בזה עד הרבה שנים אחרי.
אתה כתבת שבחרת עבודה על אהבה. אולי בעצם בחרת את עצמך, לא רק כסף. אולי עכשיו חשוב לך לצאת מהמינוס יותר מללכת לקולנוע. זה לא רע ולא טוב ככה זה.
כואב רק שאף פעם לא אומרים ישירות: ‘עכשיו חשוב לי זה, ואתה פחות’. מייפים, ואז כולם נעלבים.
אני לא כותב כדי שתחזור אליה. אפילו לא יודע אם כדאי. אולי יום אחד תעמוד מתחת לחלון של מישהי ותבין שאפשר היה להגיד את האמת.
סבא הזקן שלך, יעקב”.
נועם ישב על אדן חלון במסדרון של הדירה, הטלפון בידו מחמם את הכף. בחוץ מכוניות חותכות שלוליות, מישהו מעשן בכניסה. בחדר ליד מישהו פתח שיר, הבאסים רועמים.
חשב הרבה מה לכתוב. נזכר איך עמד גם הוא מתחת לבית של האקסית, כשהפסיקה לענות. התבונן בוילון, באור בחדר, קיווה שתתקרב לחלון ותראה אותו. לא התקרבה.
כתב:
“סבא, שלום.
גם אני עמדתי מתחת לחלון. גם אני התחבאתי כשראיתי אותה עם מישהו. לו תיק, לה שקית של ירקות. הם צחקו. חשבתי שגמרו איתי לתמיד. ועכשיו כשאני קורא אותך, אולי אני בעצמי יצאתי קודם.
אתה כותב שלקח לך עשר שנים להבין. אני מקווה שאצלי זה יהיה יותר מהר.
אני לא אחזור אליה. אולי פשוט אפסיק לעשות את עצמי שלא אכפת לי.
הנכד שלך, נועם.”
המכתב הבא היה בנושא אחר.
“נועם.
פעם שאלת אותי על כסף. לא עניתי כי לא ידעתי איך לגשת. עכשיו אנסה.
אצלנו במשפחה כסף היה כמו מזג אוויר. מדברים עליו רק כשממש רע, או כשהפתיעו לטובה. כשאבא שלך היה קטן, יום אחד שאל כמה אני מרוויח. בדיוק באותה תקופה עבדתי בעוד עבודה, אז הרגשתי גבר וזרקתי סכום. הוא פער עיניים ‘וואלה, אתה עשיר’. צחקתי, אמרתי שטויות.
כמה שנים אחרי פיטרו אותי. השכר ירד לחצי. שוב שאל כמה אני מרוויח. אמרתי, והוא אמר ‘אז למה מעט? אתה עובד פחות טוב?’ התעצבנתי, צעקתי עליו שהוא לא מבין, כפוית טובה. הוא רק ניסה להבין מספרים.
שנים אחרי נזכרתי כמה בזה גרמתי לו לא לדבר איתי על כסף. הוא התבגר, לא שאל יותר כלום. רק עבד פה ושם, סחב, תיקֵן. תמיד ציפיתי שיבין לבד כמה קשה לי.
איתך לא רוצה לעשות אותה טעות. אז אגיד מיד הקיצבה קטנה, אבל מספיקה לאוכל ולתרופות. אוטו חדש כבר לא אקנה, אין לי אפילו עניין. חוסך עכשיו רק לשיניים חדשות, הישנות כבר גמורות.
ואתה, מסתדר? לא בקטע של לשלוח לך כסף וגרביים, רק רוצה לדעת שאתה לא רעב או ישן ארצה.
אם לא נעים לענות, כתוב רק ‘בסדר’, אבין.
סבא יעקב”.
נועם הרגיש שהלב שלו מתכווץ. נזכר איך בילדות שאל את אבא כמה הוא מרוויח וקיבל שטות או סיבוב ו’נראה אחר כך’. תמיד ליווה אותו שמדובר במשהו שאסור לדבר עליו.
הסתכל הרבה זמן על ההודעה, ואז כתב.
“סבא, שלום.
אני לא רעב ולא ישן על הרצפה. יש לי מיטה, אפילו עם מזרן לא רע. אני משלם על הדירה לבד, ככה סיכמתי עם אבא. לפעמים אני מאחר קצת, אבל בינתיים לא זרקו אותי.
מספיק לי לאכול, כל עוד לא קונה שטויות. לפעמים מאוד לחוץ, אז מגביר משמרות, ואז מסתובב כמו זומבי. אבל זה בחירה שלי.
קצת מביך לי שאתה שואל, ואני לא שואל אותך חזרה, כמו ‘סבא, ואתה בסדר?’ אבל כבר ענית לי.
הייתי שמח אם היית עונה ‘הכל אחלה’ בלי הסברים. אבל אני מבין אני התרגלתי שמבוגרים לא מספרים כלום.
תודה שכתבת על כסף.
נועם.”
הוא התמהמה קצת, ואז שלח הודעה שניה:
“אם פעם יתחשק לך משהו ואין קצבה, תגיד לי. לא מבטיח שאוכל לעזור, אבל לפחות אדע.”
שלח לפני ששנה דעתו.
המכתב של סבא היה הכי עקום. האותיות לא סדירות, השורות בורחות.
“נועם.
קראתי את ההודעה עם ה’אם אי פעם לא יהיה לי’. בהתחלה רציתי לכתוב שלא חסר לי כלום. שאני זקן וצריך רק כדורים ותה. אחר כך עלה לי בראש לצחוק שאם ממש יתחשק אז אבקש ממך אופנוע חדש.
אבל אחר כך נזכרתי שכל החיים שיחקתי אותה גבר חזק שלא צריך אף אחד. בסוף נשאר זקן שמפחד לבקש מהנכד משהו קטן.
אז אגיד ככה: אם באמת אצטרך משהו שאין סיכוי שאוכל להרשות, אני אשתדל לא להתנהג כאילו זה שטות. כרגע יש לי לחם, תה, כדורים והמכתבים שלך. זה לא הבעה, זה רשימה.
פעם דמיינתי שאנחנו ממש שונים אתה עם האפליקציות, אני עם הרדיו הישן. עכשיו אני מבין שיש הרבה דומה. שנינו לא אוהבים לבקש. שנינו עושים כאילו לא אכפת כשבעצם
אם כבר פתחנו הכול, אספר משהו שבבית לא מדברים עליו. לא יודע מה תחשוב.
כשאבא שלך נולד, לא הייתי מוכן. רק קיבלנו חדר בדירה, עבודה חדשה, חשבתי שמהיום יהיה טוב. פתאום תינוק בכי, חיתולים, לילות לבנים. חזרתי ממשמרת לילה, והוא לא הפסיק לצרוח. התעצבנתי. פעם אחת זרקתי את הבקבוק לקיר, הוא התפוצץ, חלב נשפך בכל החדר. אמא שלך בכתה, התינוק צרח, ואני רק חשבתי לברוח ולא לחזור.
לא ברחתי. אחרי זה שנים העמדתי פנים שזה היה התפרצות רגעית. בעצם הייתי מאוד קרוב להיעלם. אם הייתי בורח לא היית קורא את המכתבים האלו.
אני לא יודע למה לספר לך את זה. אולי כדי שתדע שאף אחד לא גיבור או דוגמה. אני אדם רגיל שרצה לפעמים לעזוב הכול.
אם בא לך להפסיק לכתוב לי אני אבין.
סבא יעקב”.
נועם קרא, והתחלף בו קר וחם. סבא שהיה בראש שלו כמו פוך חם וריח קלמנטינות בחנוכה, קיבל צבעים חדשים. גבר עייף בחדר קטן, תינוק, בכי, ריח של חלב שפוך.
הוא נזכר איך בקיץ שעבר, כשעבד בקייטנה, התעצבן על ילד קטן שבכה כל הזמן. צעק עליו, חזק מדי. הילד נבהל. נועם לא נרדם בלילה, פחד שיגדל לאבא רע.
ישב זמן על הודעה ריקה. הקליד “אתה לא מפלצת”, מחק. כתב “אני אוהב אותך גם ככה”, מחק כי התבייש.
בסוף שלח:
“סבא, שלום.
אני לא מפסיק לכתוב. אין לי מושג מה אמורים להגיב לדברים כאלה. אצלנו במשפחה לא מדברים על קושי אמיתי. שותקים או צוחקים.
בקיץ שעבר עבדתי בקייטנה. היה שם ילד קטן שבכה המון וביקש הביתה. יום אחד איבדתי את זה, צעקתי עליו, הפחדתי אותו. כל לילה אחר כך הרגשתי רע, פחדתי שייצא ממני אבא רע.
מה שסיפרת לא הופך אותך לפחות טוב בעיני. זה עושה אותך אמיתי.
לא יודע אם אצליח לספר ככה לילד שלי אם יהיה. אולי לפחות אנסה לא להעמיד פנים שאני תמיד צודק.
תודה שלא הלכת אז.
נועם.”
הוא לחץ שלח והרגיש שהוא מחכה לתשובה לא כנימוס, אלא באמת.
אחרי יומיים הגיעה תשובה. אמא לא שלחה תמונה אלא כתבה: “הצליח להקליט אבל התבייש, אז העתקתי”.
לנועם הופיעה תמונה חדשה, דף שורות.
“נועם.
קראתי את ההודעה שלך וחשבתי שאתה הרבה יותר אמיץ ממני כשהייתי בגילך. אתה לפחות מודה שאתה פוחד. אני בגילך עשיתי כאילו כלום לא מזיז לי, ואז הייתי שובר דברים.
לא יודע אם תהיה אבא טוב. גם אתה לא יודע. זה מתברר תוך כדי. אבל עצם זה שאתה שואל כבר שווה הרבה.
כתבת שעשיתי אותך ‘חי’. זה אולי המחמאה הכי טובה שקיבלתי. עלי אומרים ‘עקשן’, ‘קשה’, ‘קצת מוזר’. חי? אף אחד לא אומר לי הרבה זמן.
אם כבר מתקדמים עם המכתבים, רציתי לשאול אם אי פעם תתעייף מהסיפורים, תגיד לי. אפשר לכתוב פחות, רק בחגים. חשוב לי לא להכביד עליך עם העבר שלי.
ועוד דבר: אם יום אחד תרגיש שאתה רוצה לבוא סתם, בלי סיבה אני תמיד בבית. יש אצלי כיסא פנוי וכוס נקייה. בדקתי חדשה מהמדיח.
שלך, סבא יעקב”.
נועם חייך מהקטע עם הכוס. דמיין את המטבח הזה, כיסא, מד סוכר על השולחן, שקית תפוחי אדמה ליד הרדיאטור.
הוא פתח את המצלמה, צילם את המטבח של הדירה המשותפת. בכיור כלים, מחבת זוועה, קופסת ביצים, קומקום, שתי כוסות אחת שבורה בקצה. על האדן צנצנת עם מזלגות.
שלח לסבא וכתב:
“סבא, שלום.
הנה המטבח שלי. יש פה שני כיסאות, כוסות לא חסר. אם תרצה לבוא פעם, גם אני אהיה בבית. בערך.
אתה לא מעיק. לפעמים אין לי מילים, אבל אני תמיד קורא.
אם בא לך, תכתוב לא על עבודה ולא על אוכל. משהו שלא סיפרת לאף אחד, לא כי מתבייש, פשוט כי לא היה עם מי.
נ.”
שלח ופתאום קלט שהוא שואל שאלה שלא שאל אף מבוגר במשפחה.
הטלפון נשאר על השולחן, המסך התעמעם. על הכיריים חימם חביתה. בחדר ליד צחוק. נועם הפך את הביצים, כיבה את הגז והתיישב על הכיסא, דמיין איך פעם יושב מולו סבא, עם כוס, ומספר עוד סיפור כבר לא על נייר, אלא חי.
האם סבא באמת יגיע, לא ידע. מה שיהיה ימים יגידו. אבל הידיעה שיש למי לשלוח תמונה של המטבח המלוכלך ולשאול “נו, ואצלך?” מילאה את החזה חום.
הוא הרים את הטלפון, פתח את הצ’אט ועבר על כל ההודעות. על הדפים, על השורות, על ה”נ.” הקצר שלו. ואז הניח את הטלפון כשהמסך למטה, שלא יפספס התראה.
החביתה כבר התקררה, אבל אכל אותה באיטיות, כאילו מתחלק עם מישהו.
המילה “אוהב” לא הופיעה בהתכתבות אפילו פעם אחת. אבל בין השורות כבר היה משהו, וזה בינתיים הספיק לשניהם.
