עוף מפה כבר! אמרתי לך ללכת! מה אתה מסתובב פה, פרוק? חווה מתניה, הידועה לשמצה, טרקה צלחת פחזניות חמות על השולחן מתחת לעץ התפוח ובעטה בשכן הצעיר מהדלת. לך מכאן! מתי כבר אמא שלך תתחיל להשגיח עליך? בטלן!
דקיק כמו מקל ומגיב רק לכינויו, געשל, הגניב מבט נעלב בשכנה החמוצה וגרר את כפכפיו הביתה.
הבניין הגדול, מחולק לדירות, היה מאוכלס רק בחלקו. בעצם, גרו שם שתי משפחות ועוד חצי: משפחת פרץ, משפחת גושן וקארפ רות וגעשל.
רות וגעשל נחשבו לחצי הזו שאף אחד לא ספר, עד שנחוץ ממש; רות עברה בין עריצות לעלבון, והזמן איתה נתפס כמיותר.
לאמא של געשל לא היה איש; לא הבעל ולא ההורים. היא ניסתה להסתדר לבדה. כולם הביטו עליה בעיקום, אבל לרוב, התקמצנו עליה ובנה הדק גידל לעצמו כינוי: געשל, כי רגליים וידיים ארוכות, מוח גדול על צוואר שברירי, ונראה תמיד על סף נפילה.
געשל אמנם היה חלוש ונבהל בקלות, אבל לב ענק היה לו. לא יכול היה להתעלם מילד בוכה, ותמיד ניסה לנחם, מה שזיכה אותו לא פעם ברשעות מצד אימהות שלא סבלו את ה”פחדיון” הזה ליד צאצאיהן.
רק אחרי שאמא קנתה לו ספר על ילדה בשם עליזה, הבין מאיפה לקחו את השם “פחדיון”.
לא נעלב בכלל; להפך אמר לעצמו, מי שמכנה אותי כך, בטח קרא את הספר ויודע שפחדיון שם הגיבור חכם וטוב לב, עוזר לכולם וגם נהיה לעיר הגדולה למלך.
רות לא הפכה את העולם כדי לשנות את דעת בנה. בעצם, היא רצתה שיחשוב טוב על כולם, כי ראתה שיש מספיק רוע ממילא, והוא יספיק לטעום מזה.
היא אהבה אותו עד אינסוף. כבר בבית החולים כשחיבקה אותו לראשונה, קיטעה כל הערה מהאחות הילד נולד לא כמו כולם
“עזבי שטויות! הילד שלי הכי יפה בעולם!”
כן, אבל חכמה ממנו לא תצא
חכי, חכי נראה! רות ליטפה את הפנים הקטנות ובכתה.
שנתיים סחבה אותו בין רופאים עד שדאגו לו באמת. עשתה מסעות לעיר הגדולה, דבוקה אליו מקרוב כאילו יצא ממלחמת כוכבים.
אפילו כשנכנסה באוזן אחת ויצאה בשנייה כשאנשים הציעו לה עזרה הייתה משיבה:
תתני את שלך לבית ילדים! לא? אז תעזבי אותי בשקט! אני יודעת מה אני עושה!
בן שנתיים כבר היה כמעט שווה לאחרים, התעגל וקצת עלה במשקל, אבל מה ליופי רחוק. ראש גדול, רגליים דקיקות, ורזה, שרות נלחמה על כל גרם אצלו בכל שפיות וכוח.
את כל הטוב נתנה לו, לה עצמה כלום, והדבר עשה פלאים לבריאותו. אף אחד כבר לא דיבר על נכות, והרופאים הנידו ראש בהערצה כשראו את רות מחבקת את געשל כאילו היה נסיך מורכב מעשבים.
כאלה אמהות, אין אפילו בבית הנשיא! הילד היה בסכנת נכות, תראו אותו! גיבור! חכם!
בוודאי! הבן שלי!
בעצם, אנחנו מדברים עלייך, רותי! את אלופה!
רות נהגה רק למשוך בכתפיה.
מה כבר עשיתי? אמא לא אמורה לאהוב את הילד שלה? איזו גבורה זאת?
כשגעשל התחיל כיתה א’, כבר ידע לקרוא, לכתוב ולחשב קצת מגמגם, אבל מוכשר כהוגן. הגמגום הקל לפעמים ביזבז את כל הילדות:
מספיק! תודה, געשל, היתה המורה קוצרת את קריאתו, ומעבירה לתלמיד אחר.
אחר כך התלוננה בחדר מורות שאי אפשר לשמוע את הילד, איזה מחונן, אבל אי אפשר לשמוע.
למזלו, אחרי שנתיים היא התחתנה ויצאה לחופשת לידה המעמד עבר למורה נחמה, שעוד מעט חגגה שבעים אבל עדיין ידעה לאהוב ילדים. דיברה עם רות ושלחה אותה ללוגופד; געשל עשה את המשימות בכתב.
אתה כותב כ”כ יפה… כל פעם כיף לי לקרוא!
הילד פרח ונחמה הקריאה בקול את תשובותיו מול הכיתה.
רות בכתה מרוב תודה, אבל נחמה סירבה לכל ניסיון גמול.
השתגעת? זה התפקיד שלי! הילד שלך נהדר! הכל יהיה בסדר תראי!
געשל הלך לבית הספר בקפיצות. השכנים אהבו לציין:
אה, קפץ לנו “הגעשל”! כנראה אנחנו מתייבשים לפנסיה! איך יצא דבר כזה לעולם? ולמה אלוהים השאיר אותו פה?
רות ידעה מה חושבים עליה, אבל בחיים לא סערה או התרגזה מי שאין בו לב, ממילא אי אפשר ללמד אותו, ועל כן כל דקה עדיפה לשתול ורד נוסף או לצבוע את הבית.
בחצר הגדולה, מתחת לכל חלון גינה קטנה, ופרחים שייכים לדירה שגר בה. החצי שלה הכי יפה. שם פרחו ורדים גדולתנוף ושיח לילך ענקי, ואת המדרגות כיסתה בשברי קרמיקה שמצאה כששיפצו את מתנ”ס המועצה. היא נכנסה ללא התראה ליו”ר:
תן לי את הפסולת ההיא!
קרמיקה שבורה את רוצה? נדהם האיש.
כן! תן!
הוא הסכים בחיוך, ורות עד הלילה סיננה ערימות לבחור חתיכות יפות.
כמה ימים אחר-כך החצר קיבלה מראה של מוזיאון כולם באו לראות, כולם פרגנו ורות אפילו לא הסתובבה. מבחינתה, המחמאה של הבן הספיקה:
אמא, זה כל-כך יפה…
הוא ישב על המדרגה, הראה באצבע על הפסים, ומיד התמלא שמחה. ורות בכתה.
כי הילד שלה לפחות פעם אחת היה מאושר…
אבל הרבה שמחות לא היו בבית הספר אולי ישבחו, אולי אמא תכין עוגה… זהו.
חברים לגעשל כמעט לא היו לא מספיק זריז עם הבנים, אוהב ספרים, והבנות בכלל לא באזור, במיוחד הנכדות של חווה, מפחידת השכונה, שלה שלוש: חמש, שבע ושתיים-עשרה.
אפילו לא תעז להתקרב! נופפה לעברו. לא בשבילך הפרחים האלה!
מה עובר לה בראש, מי יודע. רות אמרה לגעשל פשוט להתרחק ממנה.
געשל קיבל את הדין.
ואותו יום, כשחווה הכינה שולחן לחגיגה, הוא רק עבר בדרך לא התכוון כלל להצטרף.
אוי, העוונות שלי… חווה גנחה ועטפה את הפחזניות במגבת. יגידו שאני קמצנית…!
היא בחרה שתי פחזניות, רצה אחרי געשל:
קח! ושתשב אצלך בשקט, חג היום, שתשאר רגוע עד שאמא חוזרת! שמעת?
הוא הנהן, הודה בשקט, והלך.
חווה עסוקה בכל השאר החגיגת יומולדת הכי נכדה קטנה ואהובה, נועה, וגעשל? שיישב לו לבדו. מה לו ולשמחה…
בלי סיבה להלחיץ את הנכדות בליצן הזה!
רק שרקעה רגליים וחשבה על רות:
מה את צריכה את הילד? לא תשרדי. הוא יגמור ברחוב, חבל לך.
ראית אותי אי פעם עם כוס ביד? רות לא גמגמה.
זה לא מוכיח! מי שלא קיבל מההורים, גם לילדים לא ייתן! מה את בכלל מבינה באימהות? עדיף שתיפטרי בזמן!
רות פשוט הפסיקה לומר לה שלום, עברה בגאון עם בטן עגולה ומוזרה לידה, אפילו לא מביטה.
מה את כועסת, גיבורה? הרי זה לטובתך! חווה המשיכה אחריה.
טובתך מריחה רע! ואני עם בחילות! רות החזירה ולטפה את בטנה. אל תפחדי, קטן. אף אחד לא יפגע בך!
ומה שגעשל עבר בשמונה שנותיו, לא סיפר לאמא מעולם. כשרע נתקל בו הלך לפינה בקצה החדר, בכה הכי בשקט ולא אמר כלום. ידע שאמא תכאב פי עשר. העלבונות נזלגו ממנו כמו מים מברווז רגש נקי, בלי טינה, בלי חיוך מריר.
קל יותר לחיות כששום דבר לא נצמד…
את חווה מתניה כבר לא פחד, אבל גם אהבה לא היתה שם. כל פעם שניסתה להעליב נעלם מהר כדי לא לשמוע, לא לראות, לא להרגיש.
אם היתה שואלת אותו באמת, היתה מתפלאה מאוד.
הוא ריחם עליה. באמת ובתמים. הוא ריחם על אישה שמבזבזת כל רגע על כעסים.
געשל העריך כל שנייה, הבין מזמן שאין דבר יקר מזמן. אפשר לתקן הכל זמן לא קונים, לא מחליפים, ולא אפשרי להשיג גם בעד כל השטרות בשקלים.
אבל למבוגרים, מה! זה נעלם!
הוא טיפס על אדן החלון, אכל פחזניה וצפה מכוון חלון איך ילדי השכנים והאורחים רצים בדשא, והכי האירה עיניו נועה בשמלתה הורודה, מסתובבת כמו נסיכה מהאגדות.
המבוגרים חוגגים ליד השולחן, הילדים התרוצצו הלאה, ונועה נשארה לבד, בקרבת הבאר העתיקה זה תפס אותו מיד.
הוא ידע היטב שזה מסוכן שם; אמא הזהירה:
הברזל בפנים רקוב, אל תתקרב. גם אם לא שואבים ממנה מים, תיפול אף אחד לא ישמע הבטחת לי?
מבטיח, אמא!
את הרגע שנועה גלשה ונעלמה, געשל פספס. הוא הביט בילדים מתגודדים ומשחקים, ואז פתאום שם לב איפה הכתם הורוד?
נועה איננה!
מכוסה פחד, געשל עף במדרגות, לא אכפת לו שמע חווה צורחת אחריו:
אמרתי לך להישאר בבית!
איש מהילדים לא שם לב בכלל להיעלמות; הוא רץ, התמקם מעל פי הבאר, ראה משהו בהיר בקרקעית וקרא:
תתקרבי לדופן!
הוא נשכב, שיחק אותה ספיידרמן, הכניס רגליים והשתלשל פנימה.
הוא ידע שאין זמן, שנועה לא יודעת לשחות; ראה אותה בקיץ חוטפת שיעולים בזמן שסבתא שלה צווחת ומתייאשת ללמד.
עכשיו, הבאר מסריחה ומפחידה אבל הוא תוך רגע בדפנות, מוציא אותה, חובק, מושך
אני איתך! תחזיקי חזק!
ידיו החליקו, אבל הוא הצליח לצעוק:
הצילו!
הוא לא ידע שבינתיים מזמן כבר ברחו כל הילדים.
הוא רק אמר לעצמו חייבים הנסיכה הזו צריכה לחיות!
כעבור כמה דקות, חווה, מחפשת את נכדתה, התאבנה:
איפה נועה?! איפה הילדה?
המהומה התחילה.
מהצד השני רות כבר רצה הביתה מהעבודה, הרגישה שמשהו לא טוב קורה קנתה בלי גרוש חלה, אבל המשיכה בדהרה.
הגיעה בדיוק כשהמהומה גואה. חווה התנשפה ומעדה על מדרגות ביתה. רות מייד רצה לעבר הדשא האחורי, ידעה בדיוק הבאר.
תפסה את חבל הכביסה, רצה וצועקת:
עזרה! תחזיקו!
למזלה, אחד מהחתנים, חצי פיכח, שם לב. הוא קשר אותה וסייע לה להשתלשל מטה.
את נועה היא תפסה מיד; הילדה קפאה מרוב פחד, אחזה אותה כמו דב נואש. רות רעדה. את געשל לא ראתה בשום מקום, תחושת אימה עטפה אותה.
היא תפסה אומץ, שלפה אותו מהמעמקים ויצאה בקול זעקה:
משכו!
והילד לוחש לה מבעד לדמעות:
אמא
כעבור שבועיים בית החולים החזיר את געשל כגיבור.
נועה חזרה קודם; קצת פצועה, שמלה קרועה, אבל חוץ מזה בסדר.
לגעשל קרע ביד, נשימה כבדה אבל אמא לידו, ופחד כבר לא היה.
חווה, בביקור, חיבקה אותו בדמעות:
יא ילד זהב! אם לא אתה אני… אני תן לך מה שתרצה!
לא צריך, משך כתף, פשוט עשיתי מה שצריך. אני לא גבר?
חווה בלעה דמעות לא ידע שקטן-הגעשל הזה עוד יבריח יום אחד אמבולנס מול אש, ויציל כל אחד, לא שואל למי שייך, יחבוש, וינחם כמו פעם, כשחיפש את אמא
וכשישאלו אותו, למה כל העולם נהג אחרת געשל ענה בקצרה:
אני רופא. זה מה שצריך. חייבים לחיות. זה הנכון.
***
אהבה של אמא לא יודעת גבולות, גם אם מחוץ קשה בפנים אור.
רות, למרות הקושי והדעות הקדומות, אהבה עד אין קץ דבקותה הביאה את בנה להיות טוב וחכם. זו תזכורת לכוחה של הורות.
הגיבור האמיתי, הוא הלב: געשל, אולי מצחיק למראה, הוכיח גבורה שרבים רק חולמים עליה. הוא עשה נכון, כי כך בעצם נמדד האדם ברגישות, באומץ, ברחמים.
שכניה של רות, שזלזלו בה ובבנה, גילו בסוף את גדולתם כשכולם נדהמו מהמעשה. לוותר על טינה, לדעת לסלוח, ולעשות טוב אפילו כשעשו לך עוול.
געשל אמר: אני רופא. זה מה שצריך. חייבים לחיות. זה הנכון.
הסיפור מזכיר אנושיות וחמלה תמיד גוברות על רוע. היופי האמיתי תמיד בלב.
ולכם:
האם גם אתם מאמינים שטוב לב תמיד מוצא דרך, לא משנה מה, ומשנה עולמות? אילו מקרים בחייכם הראו לכם שהחיצוניות מטעה, ושאנשים עשירים באמת עשירים בלב?.
