שומעת, תקשיבי למה שקרה בעבודה היוםמצחיק ועצוב בו זמנית כזה, תכף תביני.
אני יושבת לי במשרד, מתרגמת איזה מסמך במחשב ופתאום שירה, זאת מהצוות, נכנסת בדמעות רציניות. מישהי אחרת מהבנות ישר עונה לי כזה, “נועה, את כזאת קרה, בחיים לא אכפת לך כשמישהי רחוקה מהפסים”, ואני מגלגלת עיניים בלב. מה, רק כי לי סבבה בזוגיות, אז אני צריכה להיות חונכת לנפשות פצועות?
פעם ניסיתי לעזור לשירה, לפני איזה חמש שנים כשעוד באה עם סימנים כחולים לעבודהלא חס וחלילה מבן זוג, אלא כי כנראה היא נופלת כל הזמן, לא הולך לה. מאז שהיא וסער נפרדו, אין סימנים ואין בכי מיותר, אבל פעם שלישית זה כבר, והיא עוד מתעקשת שכל העולם אשם.
ניסיתי להיות נחמדה, אולי להעביר לה מנסיוני במערכות יחסים, כולן נדבקו בי כאילו פגעתי לה באושר, כאילו אני זו שמרחיקה לה את האנשים מהלב. עכשיו היא הולכת לפסיכולוגית במקום ללכת לרבנית לעשות קמיעות.
אז סורי בנות, לא הולכת לרוץ אחריה עם טישו וללחוש מילים טובות, לא בשבילי המשחק הזה.
בצהריים, כולן יושבות סביב השולחן ומדברות, כמובן, על הבחור ששירה נפרדה ממנו. אני מפתחת קפה, שותה בפינה ונותנת לראש להיטען מחדש בגלילה ברשת.
פתאום מצטרפת אליי מיכל, תמיד חיובית כזו, אבל הפעם רצינית, שואלת אותי: “מה, את באמת לא מצטערת עליה?” ואני מתה להסביר שכבר ניסיתי לעזור, ואף אחת לא רצתה לשמוע. מעדיפה לשבת בשקט.
אירה המשיכה את העניין, זורקת: “קל לך, נועה, יש לך את גלעד שלך, טוב לך, את לא מבינה איך זה להישאר לבד עם ילד ולא לראות גרוש משלם מזונות.” ובאה תמר, הוותיקה שלנו (שכולן קוראות לה ‘סבתא תמר’), וזורקת: “נועה צודקת בנות! כמה פעמים אותה בחורה כבר בכתה עליו, גם בהיריון הוא עשה לה בושות”
סביב שירה נעמדו, כמו במעגל מכשפות, נותנות עצות איך להרים את הראש ומה לעשות הלאה. אבל אני כבר הבנתיהיא לא מחפשת עצות, היא מחפשת רחמים.
ימים עובריםושירה, מציגה חזות חדשה: שמה גבות חדשות, מסדרת תספורת, עושה ציפורניים, שוקלת עגיל באף אבל כולם במשרד דוחפים לה עידוד “לאא, שירה, די, מספיק”. היא יוצאת לבלות, עושה החיים, מחזירה לעצמה ביטחון.
ואז בערב אחד, כל החבורה לוקחת החלטה מתוחכמת: “בואו נלך לבית של נועה, נראה את גלעד שלה, נחטוף לה אותו, נראה אם הוא באמת כזה צדיק”, אני בחיוך אומרתיאללה בואו.
הן הגיעו כולן, מלאות במרץ! עושות רעש במטבח שלי, מכינות אוכל. אני צוחקת ובפנים יודעתהן מתות לראות מי זה “הגבר של נועה”. בסוף רק שירה, מירב ומיכל נשארו, ואנחנו יושבות ומדברות בשקט.
פתאום דלת הכניסה נפתחת. כולן משתתקות: נכנס גבר צעיר, לוקח לי רגע להסביר”זה עידו, הבן שלי”. הבנות מסתכלות אחת על השנייה: “מה עם גלעד? איפה הבעל שלך?” ואני מחייכת, “עוד לא הכרתן את גלעד?” מושכת אותן לחדר השני. ומה שם? החתול שלי, גלעד, ישן לו אחרי סירוס.
הבנות התגלגלו מצחוק, אני מסבירהמי אמר שיש לי בכלל בעל? מכאן נולדה האגדה, כי אף פעם לא תקנתי אותן כשהן חשבו שגלעד זה בעלי. פעם היה לי בעל, פעמיים אפילו, אבל זה לא החזיק, בסוף נשארתי עם עידו ועם החתול. ואני? טוב לי! הולכת לסרטים עם חברות, טסה לחו”ל לבד או עם בן, אף אחד לא מביא לי דין וחשבון.
מי שרוצהשיבלה בזוגיות. מי שנוח לה לבדשיהנה. לכל אחת מתאים משהו אחר.
שירה? יומיים אחרי כבר עלתה על רכב חדש של דייטים, מקבלת פרחים לעבודה. מיכל ותמר מסתכלות וצוחקות ביניהן”נוויט, כנראה הקסם סוף סוף עבד”.
ואם תשאלי אותי, בסוף כל אחת בוחרת מה טוב להיש כאלה שמגדלות בעל, יש כאלה שמעדיפות לאמץ חתול.
אה, ואם תתהישירה התקשרה בסוף, “נועה, אולי תתני לי טיפ, איך מתחילים עם חתול? עדיף חתול או חתולה?” אמרתי לה, “נראה כבר, את תראי לבד, החיים ילמדו אותך”.
כי בכל זאת, שיהיה עוד אופציה… על כל מקרה שלא יבוא.







