נויה הייתה “רעה”.
באמת רעה, עד כדי כך שלפעמים התחשק לרחם עליה כמה שרעה היא כביכול.
כולם ניסו לשכנע את אמא שלה וגם את נויה עצמה שהיא באמת כזאת רעה, חסרת מזל ועצובה.
הרי ברור, אין לה בעל, הבן היחיד שלה כבר גדול, גר לבד.
נויה לבד, הכי שקופה בעולם.
היא מגיעה ביום ראשון לעבודה כל הנשים האחרות מתחרות זו בזו, מי הספיקה יותר לכבס, לקרצף, להפעיל מדיח וספרי “נסעתי לקרית שמונה לטפל בגינה של ההורים”, או “התנדבתי לבשל לחמולה כולה”.
ונויה שותקת. מה כבר יש לה לומר? אין לה גבר, הבן מחוץ לבית, ואין לה אפילו בוסתן לתחזק או ריבה לבשל…
הבוקר, יצאה מוקדם מהמשרד, וכולם מסמנים “כן כן, הנה שוב היא הולכת לפגישה הסודית שלה”.
כי ברור לכולם כל מי שיושבות מולה בחדר שלנויה יש ים מאהבים, כי הרי היא רעה.
הן ברוכות, נשואות ומתמסרות; היא רעה.
נויה, למה את כזאת? שואלת אמא שלה.
מה, אמא?
“נו, למה את לא מסתדרת, אלוהים שלי. עוד לא מאוחר, תקחי איזה גבר, ותביאי עוד ילד. כולם יולדות אחרי ארבעים”.
“אמא, למה לי עוד גבר פתטי? או ילד? נועה, יש לי כבר, אני לא צריכה עוד, ואני לא מבינה בשביל מה. יש לי את יואב שלי, מספיק לי. ובקשר לגבר… יש את אלון.”
“נויה!” נאנחת האמא “אלון? מה איתך?”
“מה איתי? אלון מזמין אותי לדייט פעם בשבוע, מביא מתנות, טס לחו”ל עוזר, לא שובר לי את הראש, לא שולח אותי לשפשף חלונות אצל אמא שלו, לא מבקש שאכבס כפכפים שלו, לא דורש ארוחת ערב, לא מעמיס לי בעיות עליו, ולא תופס לי חצי ספה בבית”.
“כן, בטח, רק שזו המסכנה אשתו שסובלת מזה!”
“באמת את רוצה שאסבול מה שחל על אשתו? בת ארבעים וקצת, הייתי פעמיים, פעמיים!, נשואה – וברחתי מאותו אושר שהבטחת לי יחפה, גרביים בורחות…”
הבעל הראשון? “האבא של יואב! לפי דעתך הייתי צריכה להתחתן בת שמונה עשרה, הוא בוגר, אוהב, מסודר, עשיר, אמא, נכון? חמש שנים ישבתי כמו אסירה. לא לימודים, לא חברות, לא חופש אפילו להיות עם יואב. רק לשרת את בעל ואמא שלו.”
נו, לפחות היה לי זהב. והיה צריך להוציא אותי פעם בחודש להראות לכולם, אשתו הצעירה והנכונה. הוא? ביקר אצל “בובות” בעצמו. כשרציתי לעזוב רצה חזרה הכול, אפילו גרביים…”
הנישואים השניים שלי מאהבה, עם כל התקוות גם שם, כל היום לימודים, בערב בעבודה שלא אהיה עלוקה אצל ההורים, זוכרת אמא?
נויה, אי אפשר להאשים אותך, אני תמיד נתתי לך, לא?
“לא את, אמא. אבל היו עוד. היה אבא, שאיים שאני אתקע לך על הצוואר. גם אחי יונתן, שתמיד יושב בסלון או מול המחשב תמיד את רצה בין שתי עבודות, קונה בדרך בייגלה כי ‘הגוזלים רעבים'”.
היו לי הרבה ציפיות. ומה יצא? כלום. נהיו רק עוד מטלות. הייתי נויה-שחייבת-הכל-לכולם.
מאמי שוכבת בספה, אני רצה מהגן לסופר, ילד, קניות, אין רכב למי? ברור שלבעל. מי ייסע לעבודה באוטובוס? כולן חיות ככה, מה זה עייפות? ומי מכינה אוכל?
מבשלת, מכבסת, מגהצת ואז “לכי תשמחי את בעלך, לא יקבל את המנה שלו? חס וחלילה…”
אין כסף? זו אשמתך, זה הילד שלך, אם היה שלו, היה נלחם. אבל ככה תחפשי פראייר אחר שיתפרנס ממך.”
ועל אוטו? לא. “מה זאת אומרת, לא עוזרת לי עם תיקון אוטו שלך? אנחנו משפחה!”
ככה גם לא בשכר הוא מרוויח פי שתיים, אבל “לך הכי קל”.
“אז את הולכת?” “תעזבי, מי ירצה אותך עם ילד, חה חה”.
הייתי עם מי שהרוויח יותר, עם מי שפחות, תמיד אני סובלת.
כולם מסתדרים אני זו שנשברת.
“נויה, ככה כולן, ממה את מתפנקת?”
“שיחיו ככה! אני לא.”
“איך הייתה השבת שלך?” שואלת אמא.
“מה, ניקיתי, טיגנתי לטליה ולאדם, יצאתי איתם קצת, חזרתי, סידרתי, השכבתי את הילדים, האכלתי את אבא, גיהצתי בגדים, ואז התמוטטתי לספה בחצות. בבוקר ילדים בדרישה לפנקייקים, שוב מישהי שפחה עליי טונה של ציפיות. אחרי הצהריים, הגיעו יונתן ומיטל, טיגנתי עוף, חתכתי סלט, אפיתי פיצה, ארוחת ערב, ואז עוד סידורי בית, נפלתי לספה בעשר בלילה מתה.”
“אמא, מתי לקחת את יואב לילה אחד? מתי אני ברחתי להשאיר אותך עם הילד ולשכב להירגע?”
“נויה, היית תמיד עצמאית, אלה אחרים, נו…
“את רוצה לדעת איך העברתי את סוף השבוע הקודם? יואב התקשר, אמר אם אפשר להביא את פינקי, החתול של חברתו, כי נוסעים לצפון. הסכמתי כמובן, למה לא?
בערב הביאו לי את החתול, הביאו גם פיצה, והסתלקו.
בערב טרפתי פיצה לבד בלי מישהו שיקפיץ אותי ב-7 בבוקר בשבת.
בבוקר האכלתי את פינקי, שתיתי קפה, ניקיתי קלות, עשיתי מכונה ותוך כדי מתקשרת אליך לקבוע מוזיאון קטן או קפה. עונה לי אבא את עסוקה, הידיים שלך במים, משהו מנקים. אבא מקלל את שוב בטלה בעוד שאת אמא תורמת במשפחה, ואני מתחילה להיפגע ואז נזכרת, מה הטעם? הוא תמיד צודק…”
אז המשכתי למוזיאון, היה תערוכה של הצייר שאת אוהבת. אחר כך ישבתי לבד בבית קפה, עשיתי קניות, חזרתי הביתה החתול מפורק על הספה, אין דאגות על הראש. בערב קרסתי שוב לספה סדרה בנחת.
יום ראשון מתעוררים ב-11, ניסיתי שוב להזמין אותך לסירה בירקון ענית מיתר בפה מלא, “אמא בסלטים”, עסוקה כמובן. בערב אלון מתקשר, מזמין למסעדה למה לסרב? אני אישה חופשייה לא שואלת אותו על חיי הנישואים או אשתו, הוא לא מטריד אותי בקשיים שלו פגישה על טהרת החיוך. חזרתי שפויה, ישנתי טוב, הלכתי לעבודה.
ניסיתי, אמא, לפגוש גברים לא נשואים זה לא פחות אסון: או ילדים שמחפשים אימא חדשה, או גברים מוחרמים מכל הנשים לשעבר, עם חובות וילדים ופגיעות בלי סוף. אחד אפילו הסביר שאני חייבת לטפל בילדים שלו כי נשים “אוהבות כל ילד אוטומטית”. הוא ממשיך להוציא מזונות, וכל השאר מבזבז על דיג תחביב שלו, ובתמורה יבשל לי דגים. שאלתי יתרום ליואב? נעלב עד לשמיים: “לבן שלך יש אבא”.
צודק? אולי, אבל נשלח הביתה יש לי ילד, יש לו אבא ואמא אני!
אז כן, אמא, הפכתי ל”רעה” אגואיסטית, מחושבת, קרה. רציתי “להפיל” את הילד על גבר מסכן ולחיות ברווחה…
אז מצאתי לעצמי את אלון. אתן טוענות שאני רעה, אבל אני לא מתביישת. אין לי חרטות, אבל כואב לי לראות אותך חיה ככה ולכן משקרת לך ולאבא ואומרת שאני “צריכה עזרה” בשביל להוציא אותך החוצה.
אמא, איתי הכול בסדר ועכשיו הולכות איתי לעשות משהו למען עצמך, בשבילנו, בשבילי, בשבילך.
“איבדת את זה, מה עם אבא?”
“אבא לא חולה, נכון? והאוכל?”
“כן, אבל צריך לחמם ולפנות שולחן, ויונתן…”
“אמא! אני נעלבת! עזבי אותי מה’רעה’, בואי תהיי רגע טובה, בואי ננוח קצת. אני אוהבת אותך.”
יום ראשון, במשרד הנשים מדברות על כמה הן מותשות מהסוף שבוע.
ונויה מחייכת לעצמה, הולכת לה בגאווה וכולם יודעים: נויה ה’רעה’ עם חיוך קטן, כי כנראה היא יודעת משהו שאף אחת לא מבינה.
