לינה הייתה רעה. ממש רעה, עד שממש קשה לרחם עליה, כל כך רעה הייתה לינה הזאת. כולם ניסו להסביר לאמא שלה, כמה רעה הבת שלה. רעה וגם מסכנה. ברור, אין לה בעל, הילד כבר גדול, חי לבד. לינה לבד, לאף אחד לא נחוצה. הגיעה לעבודה ביום שני, כולן מתרברבות מה עשו בסוף השבוע – ניקו, כיבסו, עבדו בגינה, בישלו ריבות. ולינה שותקת, מה כבר יש לה לספר? אין לה גבר, הילד שלה גדול, אז היא שותקת לה בשקט. שוב ביקשה לצאת מוקדם, כולן יודעות שזה קורה פעמיים בחודש לפחות. כולן מרימות גבה, בטוחות שהיא שוב הולכת להיפגש עם שלל המאהבים שלה. כי ברור שבלינה הזאת יש משהו לא בסדר. לינה רעה, מאוד. הן הרי כולן “טובות”, נשואות, עסוקות, מסודרות – ולינה רעה. “לינה,” אומרת אמא שלה, “למה את כזאת?” “מה, אמא?” “לא מסודרת, אולי כבר תמצאי איזה גבר, בת שלי, עוד לא מאוחר גם לילד שני. היום כולן יולדות אחרי גיל ארבעים.” “אמא, למה לי גבר? ולמה ילד שני מגבר כלשהו? אמא, בשביל מה? יש לי את אלכס שלי…” “מה תעשי עם גבר, כמו שאת אומרת? יש לי את עופר.” “לינה!” אמא מתרגשת. “עופר לא שלך, הוא נשוי!” “אבל הוא איתי, לוקח אותי לדייטים, מעניק לי מתנות, עוזר לי לנסוע לחו”ל, לא שואל אותי למה לא ביצעתי כביסות, ולא דורש ארוחות ערב, לא מכביד עליי עם צרות, לא תופס לי את הספה.” “ברור, כל זה אשתו מקבלת…” “את רוצה שגם אני אקבל ככה? עזבי, אמא, הייתי פעמיים, שתי פעמים נשואה, וברחתי מהר… פעם ראשונה היית את שדחפת אותי להתחתן, כי הוא אהב אותי, היה בוגר, מכובד, עשיר. חמש שנים חייתי בכלא, בלי לימודים, בלי חברות, רק לעבוד בשבילו ובשביל אמא שלו… כן, אבל היה לנו זהב.” כשהתגרשנו, הוא דרש הכל חזרה, אפילו את התחתונים… פעם שנייה נישואין מאהבה, בין עבודה ללימודים כדי לא ליפול עליך ועל אבא… “איך את מעיזה, לינה? פעם הזכרתי לך לחם או מרק?” “את לא, אבל תמיד פחדו שאשב לך על הצוואר, ואני לבד רצתי להתחתן בשנית.” “ממה השתנה? כלום. הוסיפו עול, הפכת מלינה-אנג’לינה ללינה-חייבת-להכל. הגבר שוכב מול הטלוויזיה, לינה בעבודה, רצה לגן, לסופר, מבשלת, מכבסת, מגהצת, ובסוף – ‘תשמחי את הבעל, שלא יחפש חום באישה אחרת’…” אין כסף? זה רק שלך ושל הילד שלך, לו תוליד את הילד האמיתי – אולי כן, אבל את? – תתמודדי לבד. “מה, לא תעזרי לתקן את הרכב? אנחנו משפחה!” את עוזבת? מי ייקח אותך עם ילד? … “אז ככה התחתנתי, גם עם האחד שמרוויח ממני יותר, וגם עם זה שפחות – אין הבדל, תמיד כולם מרוצים, רק אני לא.” “כולם חיים ככה, לינה.” “אתן, לא אני, אמא! ואני לא רוצה.” “איך היה בשבת?” “וואלה, ניקיטה ומאשה זרקו עלי את הנכדים, טיילתי איתם, אפיתי בלינצ’ס, ניקיתי, בישלתי, גיהצתי…” “אמא, לא זכור לי שככה שמרת לי על אלכס.” “כי היית עצמאית, הנכדים האלה – נו…” “ולשמוע איך ביליתי בעצמי בשבת האחרונה? בערב שישי אלכס שאל אם אוכל לשמור על טימו, החתול של מרינה החברה שלו, כי הם נוסעים. הבאתי אותו, אכלתי פיצה, צפיתי בסדרות בלי למהר לבוקר. בבוקר שבת, קפה, קצת סדר, כביסה, ניסיתי להזמין אותך למוזיאון – היית עסוקה בשטיפה. אבא קרא לי בטלנית, הרי את קורעת עצמך עם הנכדים, אני קלה ליד המוזיאון… ואז יצאתי למוזיאון – התערוכה של האומן האהוב עלייך – ישבתי בקפה, שוטטתי, חזרתי, טימו ישן. לאף מקום כבר לא הלכתי, סדרות ודיוואן. בבוקר ראשון התעוררנו באחת עשרה, שוב רציתי להזמין אותך לטיול בסירה, מי עונה? מאשה, את עסוקה, שוטפת כלים כנראה… בערב עופר הזמין אותי למסעדה, למה שאסרב? אני אישה חופשייה, לא שואלת אותו על נישואים, לא מדברת איתו על אשתו, לא מטרידה. סיום ערב מעולה, קמה בבוקר רעננה, הולכת לעבודה.” ניסיתי גם גברים לא נשואים, אמא – חושך! או שמחפשים אמא שתטפל, או מסכנים עם ילדים, מזונות, דורשים שאטפל גם בילדיהם – אני, רק כי אני אישה, חייבת לאהוב את כל הילדים, ולתחזק אותם ממשכורתי שלי, הוא את שלו שומר לדייג… והילד שלי? שלא אתקרב אליו – “לילד שלך יש אבא שידאג לו.” צודק? אולי, לכן גם נשלח לדרכו. אז עכשיו אני רעה, קמצנית, ערמומית, שרוצה להיתלות על גבר מסכן עם הילד שלי, ממש “תחזיקי אותי…” אז אמא, יש לי את עופר. אני רעה בעיניכם, אבל לא מתביישת בך. מה שכואב לי, שאת חיה ככה. לכן אני סוחבת אותך לחוץ, שתהני סוף סוף קצת בעצמך, כמו עכשיו, ששיקרתי שצריכה אותי – תבואי, תיהני, איתי, עם הבת שלך. “יצאת מדעתך, לינה, ומה עם אבא?” “אבא בריא? לא חולה? אז האוכל בטח מוכן…” “אבל צריך לחמם, וניקיטה…” “אמא, אני אשאר רעה, תני לי להיות טובה רק עבורך, בואי ננוח… אני מתחננת.” וביום שני כל הנשים בעבודה משתפות כמה התיש אותן ה”בילוי” בסוף השבוע. ולינה מחייכת אליהן חיוך שובב – כולן יודעות שלינה רעה, היא הולכת בצעד קליל, ואיש לא מבין למה – הרי מה עובר בראש של לינה הזאת? כמובן, רק דברים רעים!

דנה הייתה “רעה”.
באמת רעה, אם תשאלו את כולם ממש אפשר לרחם עליה, איזה בן אדם גרוע היא.
כולם ניסו להעביר את זה לאמא שלה, שדנה לא בסדר.
ילדותית, מוזרה, ועל הדרך גם בודדה.
ברור, הרי אין לה בעל, הבן שלה כבר בוגר, גר לבד משלו.
דנה לבד, כביכול לא נחוצה לאף אחד.
הגיעה לעבודה ביום ראשון בבוקר, והתחילו כולם להשוויץ אחת מול השנייה מי ניקתה, מי כיבסה, מי הספיקה כל הסופ”ש.
שרה עשתה קפה ומרמלדה, רותי בישלה לארוחה משפחתית, והילדים התרוצצו בבית.
ודנה שותקת מה כבר יש לה לומר? היא לא התחתנה שוב, אין לה ילדים קטנים לספר עליהם, אין לה בעל “להתלונן” עליו.
יצאה מוקדם מהעבודה היום, כולם יודעות מדי פעם היא מבקשת לצאת מוקדם.
מנידות ראשים, ברור להיכן היא הולכת לקפה או פגישה “עם המאהבים הרבים שלה”.
כי דנה הרי כל כך רעה, ברור שיש לה הרבה גברים, נכון?
הן כמובן, מבינות מצוין הן כולן נשואות, עסוקות בילדים ובעלים, ואילו דנה “ככה”.

דנה, שואלת אמא שלה, מה יהיה איתך?
מה כבר, אמא?
את לא מסתדרת כמו כולם… לפחות תמצאי לך איזה בחור, עוד לא מאוחר ללדת עוד ילד, היום כולם עושות את זה אחרי הארבעים!
אבל למה, אמא, למה לי מישהו? למה עוד ילד? יש לי את עומר, זה מספיק לי.
ולגבר, כמו שאת קוראת לו, מה אעשה איתו? הרי יש לי את אילן.

דנה! תתעוררי! אילן לא באמת הגבר שלך!
למה לא? בטח שכן, צוחקת דנה, נפגשים פעם בשבוע, מביא מתנות, עוזר כשצריך, לא מטריד, לא דורש שאנקה את הבית של אמא שלו, לא זורק כביסה, לא מבקש ארוחות, לא שוכב אצלי על הספה כל היום.
גן עדן!
כן, גן עדן. חוץ מזה שהאישה המסכנה שלו עושה את כל זה.
את רוצה שאני אחליף אותה? לא תודה. הייתי פעמיים נשואה, אמא. פעמיים.
פעם אחת כשאת אילצת אותי בגיל שמונה עשרה, כי היה גדול ממני, “בוגר ורציני, אוהב אותך, יציב.”
חמש שנים הייתי כלואה. אסור ללמוד, אסור חברות, אפילו לעומר לא הרשתי לטפל כמו שדמיינתי. רק עבודות ומטלות בבית ובבית של אמא שלו. אבל בכל זאת הייתי “שווה זהב” בזמנו.
היה לוקח אותי פעם בחודש, כמו חיית מחמד, שיראו שיש לו אשה צעירה.
והוא? עשה מה שרצה…
כשרציתי להתגרש את, אמא, פחדת. תודה לסבתא שלי שעזרה לי לצאת מזה. אפילו תחתונים דרש שאחזיר לו…

פעם שניה התחתנתי מאהבה. זוכרת, אמא? למדתי, עבדתי, לא רציתי ליפול עלייך ועל אבא.
דנה, איך את מדברת! מתי מנעתי ממך משהו?
את לא! אבל היתה מישהו אחר…
אבא, גם אחי איתי, לא היה מוכן לעזור אפילו קצת ברור, היתה לך אמא חרוצה על שתי עבודות, חוזרת עייפה ועדיין עושה הכל…
אז מאהבה רצתי שוב לנישואין, חשבתי שיהיה אחרת. לא השתנה כלום.
מי עשה הכל?
אני.
הבן שלו לא העז לגעת, כי “זה לא הגבריות”.
חזרתי הביתה, עצרתי אצל ירקן, עם הילד, עם קניות, בלי רכב כמובן שלבעל צריך רכב, מה פתאום הוא ייסע בתחבורה ציבורית?
בישלתי, כבסתי, חייבת לדאוג שייצא מרוצה, כי אחרת “יימאס לו”, הלך לאחרת…
חסרים כסף? שילמתי על הילד שלי, כי “לא, זה לא הבן שלו”.
ואם מבקשת לעזור ברכב שלי “מה, אנחנו לא משפחה? תשווי משכורתך למשכורת שלי…”
פעם זרקת אותי עם הבן “מי יקח אותך עם ילד?”

אז אמא, הייתי גם אצל עשיר, גם אצל עני הבדל אין באמת.
לכולם נוח, ורק אני, אני לא הייתי מאושרת.

דנה, כולם חיות כך, מה הבעיה?
שיחיו, אמא! אני לא רוצה!

ואיך עברה עלייך השבת, דנה?
עידו ומעיין, וגם הילדים אצלי, יצאנו לטיול, טיגנתי פלאפלים, ניקיתי קצת, כיבסתי, השכבתי את הילדים, האכלתי את אבא, גיהצתי, והלכתי לישון מאוחר. בבוקר שוב קמתי ראשונה, טיגנתי פנקייקס, עוד בישולים, עוד סידורים, אחד עוזב, אחר בא…
תגידי אמא, מתי אני נתתי לך לגדל לי את עומר, כמו שאת עוזרת לאח שלי?
דנה, את תמיד היית עצמאית, הילדים האלה…
את רוצה לדעת איך העברתי את הסופ”ש האחרון באמת, אמא? עומר התקשר, שאל אם אוכל לשמור על לוקה החתול של מרינה, בת הזוג שלו.
ברור שלקחתי.
הביאו פיצה, הלכו, ואני התנפלתי על הספה, צפיתי בסדרות כל הלילה. סוף סוף לא הייתי חייבת לקום בבוקר מוקדם.

בבוקר עשיתי קפה, האכלתי את לוקה, עוד קצת ניקיונות קטנים, ואז ניסיתי להזמין אותך למוזיאון או לטייל.
אבא ענה, אמר שאת שקועה בעבודות הבית איך זה שאני “בבטלה”, במוזיאונים, והוא ואמא עובדים?
רציתי להיעלב, אבל הבנתי שאין טעם.
הלכתי למוזיאון אפילו התערוכה של הצייר האהוב עלייך!
אכלתי לבד בבית קפה, הסתובבתי, חזרתי לוקה ישן על הספה, לא אכפת לו מכלום.
בסוף היום ישבתי שוב עם סדרות, נרדמתי מאוחר.

ביום ראשון שוב קמנו יחד החתול ואני.
חשבתי שתבואי לטייל על נמל תל אביב, אבל עניתה מעיין, בפה מלא אוכל, שאת עסוקה בבישולים.
בערב אילן התקשר, הזמין אותי למסעדה, למה שלא אלך?
אני אישה חופשיה, אין לי סיבה לדחות אותו מאושרת באמת בפעם הראשונה.
לא מדברת איתו על בעיות, הוא לא מספר לי על אשתו, יופי.
בבוקר התעוררתי רעננה הלכתי לעבודה, חייכתי כל הדרך.

ניסיתי לצאת עם רווקים, אמא, זה לא פשוט.
או שמדובר בילדים שמחפשים אמא, או גרושים מלאי טענות, עם ילדים ועניינים ודרישות.
אחד אפילו התעקש שעליי “לאהוב גם את ילדיו”, כי אני הרי “אישה”, והוא ימשיך לשלם מזונות על ילדיו ואשתו לשעבר, ואני, על המשכורת שלי, נסתדר, והוא יפנק אותי בדגים…
כששאלתי אם יעזור גם לעומר, התפלא “יש לו אבא, למה שאעזור?”
הגיוני, נכון?
אז שלחתי אותו לדרכו.

אז כן, אמא, עכשיו יש לי את אילן.
אולי אתן חושבות שאני “רעה”, אבל אני חיה בשלום עם הבחירות שלי.
הלך לי אומץ להעיז, לדאוג שבאמת יהיה לי טוב.

וכשהמצב מאפשר, אני בוחרת להוציא אותך איתי לטייל יחד, להעביר זמן לעצמנו, לא לבשל כל היום.
אמא, איתי הכל בסדר. הפעם אנחנו הולכות ליהנות בשבילך, בשבילי, בשביל החיים עצמם.

השתגעת, דנה? ומה עם אבא?
מה איתו? הוא חולה?
לא, אבל… הצהריים…
אל תדאגי, אמא, יש אוכל מוכן.
אבל צריך לחמם, ומה עם עידו?
אמא! גם אני יכולה להיעלב! תני לי להיות טובה היום, נצא לנשום אוויר, ננוח ביחד… בבקשה.

וביום ראשון בעבודה, הנשים מספרות כמה התעייפו מה”נופש” המשפחתי.
ודנה מחייכת חיוך קטן, כזה שרק היא מבינה.
כולם בטוחות שדנה “רעה”, אבל היא ממשיכה לצעוד בביטחון, עם השקט שלה והאמת הפשוטה:

מגיע לך לבחור בחיים שטובים לך גם אם זה לא נראה לאחרים.
כי לפעמים, ה”אישה הרעה” היא בעצם האישה הכי אמיצה והכי חכמה שיש.