לינה הייתה רעה. ממש רעה, אפילו חבל עליה כמה רעה שהיא הייתה. כולם ניסו להסביר לאמא שלה ולכל הנשים מסביבה כמה היא רעה. רעה, ועוד אומללה. ברור, אין לה בעל, הבן כבר גדול, חי לבד. לינה לבד, אף אחד לא צריך אותה. היא באה לעבודה ביום שני, והנשים שם מתחרות זו בזו – מי הספיקה לשטוף יותר חלונות או לנקות את כל הבית בסוף השבוע. מי חרשה בגינה, מי בישלה סירים של ריבה. ולינה שותקת, מה כבר יש לה להגיד? אין לה גבר, הילד כבר לבד, אז היא שותקת. פעם פעמיים בחודש היא הולכת מוקדם מהעבודה, כולן יודעות – היא בטח נפגשת עם כל המאהבים שלה. בטוחות, יש לה ערימת מחזרים, הרי לינה כזו רעה. לינה רעה, מאוד. כל הנשים שם הרי טובות – נשואות, עובדות מסורות, ואילו לינה רעה. “לינה”, אומרת אמא, “למה את כזאת?” “כמו מה, אמא?” “לא מסודרת, למה את לא מוצאת איזה גבר, נו באמת, בת שלי. עוד לא מאוחר להביא עוד ילד, כולם היום יולדות אחרי גיל ארבעים.” “אמא, למה לי עוד גבר? בשביל מה ילד שני ממישהו שאני לא אוהבת? אמא, באמת, למה? יש לי את הבן שלי, לֵאשָה זה מספיק לי…” גבר, כמו שאת אומרת, למה לי? מה אעשה איתו? יש לי את אולג. “לינה!”, נאנחת אמא, “אולג – הוא לא שלך!” “חוץ משלי”, צוחקת לינה, “פעם בשבוע דייט, מתנות, עוזר לנסוע לחופשות, לא מפריע, לא שולח אותי לאמא שלו לשטוף חלונות, לא מאלץ אותי לכבס לו גרביים, לא מצפה לארוחה, לא מעמיס עליי בעיות, לא נרדם לי על הספה.” ברכה משמים. “כן, ברכה – את כל זה מקבלת אשתו המסכנה.” “ואת רוצה שזה יהיה אני? לא תודה, אמא, אני כבר מעל ארבעים, פעמיים הייתי, נזכיר – פעמיים! – נשואה, וברחתי מאושר כזה.” בעל ראשון, אבי לֵאשָה, הרי את הכרחת אותי, אמא, בגיל שמונה עשרה כמעט, רק כי הוא היה יותר מבוגר – יותר חכם, אוהב, רציני, עשיר אפילו, נכון אמא? חמש שנים ישבתי בכלא – אסור ללמוד, אסור חברות, אפילו לא לגדל את לֵאשָה: “צעירה, תעשי משהו לא נכון…” התכלה על לֵאשָה ועל אמא שלו. אבל ב”זהב” חייתי, נכון? הופעתי איתו לאנשים פעם בחודש – תראו, אישה צעירה ומסודרת, לא כמו כל הבובות שלכם. בכיף נהנה מאותן “בובות” בצד… וכשברחתי וגירושין, תודה לסבתא הטובה שלי שעזרה לי, אפילו גרביים רצה חזרה… פעם שנייה התחתנתי מאהבה, אמא, זוכרת? לומדת ביום, עובדת בלילה, לא להיות על חשבונך או של אבא… “לינה! איך את יכולה? האם פעם האשמתי אותך? האם לא נתתי לך או ללֵאשָה?” את לא, אמא, אבל יש גם לא-את. יש את זה שפחד שאתיישב לך על הצוואר – אבא. וגם האח, ניקיטה, כל חייו לא מסודר – למה לו? יש לו אמא… את רצה בשתי עבודות, גמורה, אבל חייבת ללכת לסופר, הרי הילדים רעבים – אחד על הספה, השני במחשב… מבשלת, מנקה, מכבסת… אז מאהבה, אמא, ברחתי שוב לנישואים. אבל אין הבדל – לינה-אנג’לינה, נהייתי לינה-כולם-חייבת. האהוב שוכב על הספה, לינה בעבודה, רצה לגן, קניות, ילד, מוצרים… רכב לא היה לי – למה? ברור, הבעל צריך יותר. מה זה עייפות? ומי יבשל? מבשלת, מקפלת, מגיעה להאכיל את הגבר ולפנק, חלילה יתדרדר החוצה… אין כסף? אז זה לבן שלי, אם היה שלך אולי היית זז! מה זה “לא אתן על הרכב”? הרי אנחנו משפחה. כמה את מרוויחה בלי לעשות כלום, וכמה אני… לך יש מזל… מה זה “את הולכת?” יאללה, מי ייקח אותך עם ילד? חה-חה… אז אמא, הייתי גם עם זה שמרוויח יותר ממני, גם עם זה שמרוויח פחות – לא עשה לי שינוי. לכולם טוב – רק לי תמיד רע. “לינה, כולם חיים ככה, מאמי.” שיחיו. אני – לא. איך בילית בשבת, אמא? “ניקיטה ומאשה שמו עלינו את אולצ’קה ווָאנְיָה, רצתי איתם, עשיתי פנקייקס, שטפתי, ניקיתי, חיבצתי, הילדים, האכלתי אבא, גיהצתי, נרדמתי ב-1 לפנות בוקר, ואז עוד שאבא העיר אותי בלילה לבוא למיטה…” “אמא, אני לא זוכרת שאי פעם שמרת כל-כך על לֵאשָה? דאגתי שגם אותך אפנק? לא מסרתי לך את הילד ובורחת?” “את היית עצמאית, זה הילדים האלה…” “רוצה לספר לך איך ביליתי את הסופ”ש? שישי לֵאשָה התקשר, ביקש שאשמור על טימוקה – חתול של מארינה, החברה שלו – אם היית פחות עם ניקיטה אולי היית יודעת מה עם הנכד הבכור שלך… אז שמרתי על החתול, לֵאשָה הביא פיצה, הלכו. בערב אכלתי פיצה וראיתי סדרות, לא הייתי צריכה לקום מוקדם. בבוקר האכלתי את טימוקה, שתיתי קפה, ניקיתי אבק, הדלקתי מכונת כביסה, רציתי להזמין אותך למוזיאון או סתם לשבת. אבא ענה לטלפון – את עסוקה, במים, מנקה… קרא לי בטלנות, אמא עובדת קשה עם הנכדים, ואני כמו גברת, מסתובבת במוזיאון… נעלבתי – ואז עבר לי. הרי הוא תמיד צודק. הייתי במוזיאון – תערוכה של הצייר האהוב עלייך, זוכרת? אחרי זה קפה, שופינג, הביתה, החתול ישן, נרדמתי עם סדרה. בראשון קמתי רק ב-11, רציתי להזמין אותך להפלגה בנהר, מאשה ענתה – את עסוקה, מנקה שולחן או כלים. בערב אולג הזמין אותי למסעדה – למה לא? אישה חופשייה. לא שואלת לפרטים, לא מקשיבה לצרות. ביליתי, ישנתי, באתי לעבודה רעננה.” ניסיתי גברים לא נשואים, אמא – אסון. נדבקים ילדים שמחפשים אמא, או מסכנים מגורשים עם ילדים וקייטנות. אחד אמר שאני חייבת לקבל את ילדיו – חייבת, כי אני אישה ואפשר לאהוב את כל הילדים. הוא ימשיך לממן אותם ואת האקסית (האמא!) ומה שישאר יילך על התחביב שלו – דיג. ומה איתי? אני אקבל דגים לאכול. ומה עם לֵאשָה שלי? “יש לו אבא – שידאג לו.” צודק, גם לי יש אמא – אני! אז הפכתי רעה, קטנונית, חמדנית. רציתי להעמיס על גבר מסכן את הילד שלי… לכן, אמא, בא אולג. אני רעה בעיניכם – אבל לא מתביישת. כואב לי רק שאת ממשיכה ככה. לכן אני מושכת אותך החוצה, כמו עכשיו – “שיקרתי לך ולאבא, שאני צריכה עזרה. אמא, איתי הכול בסדר – את ואני נמצאות יחד, הולכות ליהנות. “אבדת עלייך דעתך, לינה. ומה עם אבא?” “מה הבעיה עם אבא? חולה הוא?” “לא, אבל… האוכל…” “לא מתארת לעצמי שלא הכנת. צריך רק לחמם. וניקיטה…” “אמא! אני יכולה להיעלב ברצינות… אולי אני רעה, אבל תני לי להיות טובה, ובואי ננוח יחד, בבקשה…” בעבודה, ביום שני, שוב הנשים מספרות כמה קשה היה להן לנוח. לינה מחייכת חיוך ערמומי, כולן יודעות שלינה רעה – היא הולכת בעיניים נוצצות ובפסיעה שמורה רק לה, כולם בטוחים שבראשה רק מחשבות רעות.

Life Lessons

יעל הייתה רעה.
כל כך רעה, שבאמת קצת ברחמים עליה, איזו אישה רעה היא יעל.
כל החברים ניסו להבהיר להורים שלה, שהיא ממש רעה.
רעה וגם מסכנה.
ברור, אין לה בעל, הבן שלה כבר גדול, חי לבד.
יעל לבד, אף אחד לא צריך אותה.
הגיעה לעבודה ביום ראשון, כולן מספרות בהתלהבות איך ניקו, כיבסו והספיקו כל סוף השבוע.
אחת עשתה ריבות, אחרת טיפלה בגינה.
ויעל שותקת מה יש לה להגיד? אין לה בן זוג, הילד כבר גבר עצמאי, אז אין לה כלום לשתף והיא יושבת בשקט.
היום ביקשה ללכת קצת מוקדם כל הצוות כבר יודעת שמדי פעם היא יוצאת לפני הזמן.
מנערות בראשה, ברור לכולן יעל הולכת להיפגש עם כל המאהבים שלה.
כולן בטוחות שליעל יש ערמת גברים, הרי היא כל כך רעה.
כן, יעל ממש רעה.
הן הרי נשים טובות, נשואות, עסוקות במשפחה, ויעל רעה.
יעל, אומרת אמא שלה, מה איתך, למה ככה?
ככה מה, אמא?
לבד, לא מסודרת, מה כל כך קשה למצוא מישהו, בת שלי? לא מאוחר בכלל, אפילו ילד שני אפשר להביא היום כולן יולדות אחרי גיל ארבעים.
אמא, למה לי עוד איזה גבר? למה לי ילד נוסף מגבר זר? אמא, באמת בשביל מה? בן כבר יש לי, יהונתן, מספיק לי… ולגבר, כמו שאת אומרת מה אעשה איתו? יש לי את אורי.
יעל! אמא צועקת מדאגה אורי לא הבן זוג שלך!
למה לא? בטח שכן, יעל צוחקת, מזמין אותי לדייט פעם בשבוע, מביא מתנות, עוזר לי באטיולים, לא עושה לי כאב ראש, לא שולח אותי לנקות את הבית של אמא שלו בשבת, לא מכריח אותי לכבס לו גרביים ותחתונים, לא דורש ארוחות, לא מעמיס עליי בעיות, לא רובץ אצלי על הספה.
גן עדן.
ברור, גן עדן. כל זה נופל על מסכנה אחת אשתו.
ואת רוצה שזה ייפול עליי? תודה רבה, אמא, כבר הייתי פעמיים, כן, פעמיים נשואה וברחתי כשראיתי איך זה נראה מקרוב.
הראשון, אבא של יהונתן, במפורש לחצת שאבוא להתחתן איתו בגיל שמונה עשרה, כי הוא מבוגר, חכם, אוהב, מכבד, וגם מסודר כלכלית נכון, אמא?
חמש שנים ישבתי במאסר אסור ללמוד, אסור חברות, אפילו בבן אסור היה לי לטפל רק לעבוד בשבילו ובשביל אמא שלו.
אה, נכון, היה לי זהב…
הוציא אותי פעם בחודש להראות לכולם תראו, אשתי הצעירה ואיזה בסדר היא.
והוא בעצמו? עם בובות אחרות… לא התבייש.
כשברחתי וביקשתי גט תודה לסבתא שלי שעזרה הוא דרש הכל חזרה, אפילו תחתונים.
פעם שנייה התחתנתי מאהבה. זוכרת, אמא? למדתי ועמדתי על הרגליים בבוקר ולילה, בערב עבדתי שלא אהיה נטל עליך ועל אבא…
יעל! איך את מדברת? מתי פעם האשמתי אותך? קינאתי בך במשהו, בבת ובנכד שלי?
לא את, אמא… אבל לא היית לבד. תמיד היה מי שפחד שחלילה אשען עליך עם הילד.
על מה את מדברת?
על אבא… ומי ישב בבית על הספה, מי היה תקוע במחשב?
את עבדת בכמה עבודות, רצת בסופר, מבשלת, מנקה, מכבסת…
אז מיהרתי להתחתן שוב, רק שלא אהיה תלויה מה יצא מזה?
כלום. רק טרחה. הייתי יעל אחת, הפכתי ליעל שצריכה לכולם.
הבעל שוכב על הספה, יעל בעבודה, רצה לגן, הילד שלי אסור להטריד את הגבר זה לא הילד שלו, גם אם היה לא מתפקידו, הוא עייף מהעבודה.
רץ לסופר, סוחבת הכל בעל לרכב, מה אני חסרה?
הרי ברור לרכב הוא צריך יותר, לא ייסע בחשמלית לעבודה, כל הנשים חיות כך, מה זה “עייפה”? מי יבשל?
בישלתי, הגשתי, כיבסתי, גיהצתי, ואז רץ לספק חום ואהבה שלא יתקרר, אלוהים ישמור יעזוב אותי…
חסרים כסף? בשביל הילד שלך חסר, לא בשבילו אם זה היה שלו, אולי היה דואג, ככה תחפשי מישהו אחר שיפרנס אותך עם ה”תינוקת” שלך.
בשביל מה? ברור לא עלית על האיש הנכון.
מה זה לא תתני כסף לתיקון הרכב? זה נכון שהרכב שלי אבל אנחנו זוג, לא?!
תראי כמה את מכניסה וכמה אני לך יש מזל…
מה זה “אני עוזבת”? תראי לאן תלכי עם הילד הזה, צחוק מתגלגל.
אמא, כך נראתה הנישואים שלי עם אחד שמרוויח יותר, עם אחד פחות. תוצאה אותו דבר.
כולם מרוצים רק לי רע, אמא, רק לי כואב.
יעל, ככה זה אצל כולן. ככה חיים.
שיחיו, אמא לי זה לא מתאים.
איך עברה השבת אצלך?
היו אצלנו עמוס ומרים הנכדים שלך, טיילנו קצת, עשיתי להם פנקייקים, ניקיתי, שטפתי, כיבסתי, בערב כולם נרדמו, האכלתי את אבא, גיהצתי, נרדמתי בשתים בלילה.
בבוקר הנכדים העירו אותי מוקדם, רצו עוד פנקייקים, בישלתי, עמוס ומרים הגיעו, הכנתי עוף וסלט, אפיתי פיצה, אכלנו, נפרדנו שוב ניקיתי, ב-11 נרדמתי כמו אבן.
בלילה אבא העיר שאבוא למיטה…
אמא, מתי ישבת עם יהונתן שלי? מתי העמסתי עלייך את הילד, וברחתי ל”שבת מנוחה”?
יעל, את היית עצמאית, אלה אין מילים…
רוצה לשמוע איך עבר עליי סוף השבוע שעבר? שישי בלילה יהונתן התקשר לשאול אם אקח את תמר, החתולה של החברה שלו, לסופש. הם נסעו לטייל ברמת הגולן. ברור שלקחתי. למה לא?
בלילה אכלתי פיצה טובה ששלחו, צפיתי בסדרה אין לי מה למהר בבוקר שבת.
בוקר, קפה, מאכילה את תמר, קצת עוברת על הבית, מכבסת קצת, מתקשרת להזמין אותך למוזיאון או לקפה.
אבא עונה, את עסוקה, הידיים רטובות שוטפת משהו.
קורא לי “בטלנית”, אומר שכולם מזיעים ואת עם חיים של גבירה, הולכת למוזיאונים בפריז.
העלבתי מעט, ואחר כך חשבתי למה? תמיד אבא צודק.
הלכתי למוזיאון, תערוכה של הצייר האהוב עלייך, אמא, את זוכרת.
קפצתי לבית קפה, הסתובבתי קצת, חזרתי הביתה תמר ישנה.
לא בא לי לצאת יותר, פשוט נרדמתי עם סדרה.
ראשון, ישנתי עם תמר עד 11, רציתי להזמין אותך להפלגה בים בפארק הירקון מרים ענתה, הפה שלה מלא, את עסוקה, כנראה שוטפת כלים.
בערב אורי התקשר והזמין לארוחה. למה שאני אסרב?
אני אישה חופשייה, לא מדברת איתו על אשתו, לא מחטטת, לא מתלוננת כל אחד עם הבעיות שלו, לא מעמיסים אחד על השנייה.
ביליתי יופי של ערב, ישנתי טוב ובוקר שני קמתי רעננה לעבודה.
ניסיתי לצאת עם פנויים, אמא.
חושך מוחלט.
נדבקים רק דבוקים לאמא, או מסכנים עם שלוש גרושות והר של ילדים.
למה את מסתכלת עליי ככה, אמא?
העולם השתנה.
פגשתי אחד שאמר את חייבת לאהוב את הילדים שלי את אישה, זה בטבע שלך.
הוא ימשיך לפרנס גרושתו והילדים, כי זו אמא של הילדים, ובשאר הזמן, נגור מהמשכורת שלי, כי כל הכסף שלו לדיג.
בתמורה יאכיל אותי דגים מהכינרת.
שאלתי תעזור לילד שלי? “יש לאביו, שישלם.”
הגיוני? כנראה שכן. אז הוא נשלח לדרכו. ליהונתן יש אמא אני.
כמובן שנהייתי רעה, קטנונית, קפדנית, מחשבת רצתה לסדר על מי שמנהל חיים מושלמים.
בגלל זה, מצאתי לי את אורי.
היום אני רעה בעיניכם, אבל לי אין בושה.
הכאב שלי רק שאת חיה ככה, אמא ולכן אני גוררת אותך החוצה, כמו היום, ש”זקקתי” עזרה, סתם בשבילך.
אמא, אצלי הכל מצוין; עכשיו נלך לעשות משהו לעצמנו, זמן בשבילך ובשבילי, הבת שלך.
יעל, את לא נורמלית, ומה עם אבא?
מה עם אבא? הוא חולה?
לא, אבל… יש צהריים…
לא מאמינה שאין לך כבר מוכן.
אבל צריך לחמם, וממילא עמוס…
אמא! תעלבי עוד רגע… תני לי להיות הטובה, נלך לבלות אני ואת… בבקשה.
בעבודה במוצ”ש כל הנשים מתלוננות כמה התעייפו “מהמנוחה”.
ויעל מחייכת חיוך קטן ומרוצה, כולם בטוחים שיעל רעה, והיא הולכת צעד שמח, מחייכת רק לעצמה.
וכולן הרי יודעות איזה מחשבות יש בראש של יעל הזאת, ברור רעות.

ומה למדתי? שלפעמים להיות “רעה” בעיני אחרים זה הדרך היחידה להיות לעצמך טובה, ולזכור את החיים שלי רק אני אחיה, ואף אחת אחרת.

Rate article
Add a comment

4 + 5 =