עלמה הייתה רעה.
מאוד רעה, אפילו חבל עליה, כמה רעה הייתה עלמה הזאת.
כולם ניסו להסביר לאמא שלה כמה עלמה בעייתית.
רעה, וגם עצובה כזאת.
ברור, אין לה בעל, הבן כבר מבוגר, גר לבד.
עלמה לבד, לא שייכת לאף אחד.
הגיעה לעבודה ביום ראשון, כולם מתהדרות ומספרות מה עשו כל סוף השבוע מי כיבסה, מי קרצפה רצפה, אחת טיגנה לטקס, אחרת סיפרה כמה עזרה לבעל לתקן ספה בגינה.
עלמה שותקת, מה כבר יש לה לומר? הרי אין לה בעל, הילד שלה כבר גדול, עלמה שותקת ומסתפקת בעצמה.
היום ביקשה לצאת מוקדם מהעבודה, כולם יודעות שמדי פעם היא יוצאת יותר מוקדם.
כולן מרימות גבה, כולם חושבות שהולכת לעוד אחד מהמאהבים הרבים שלה.
ברור להן, שלעלמה יש אינספור מאהבים, הרי היא כל כך רעה.
עלמה הכי רעה שיש.
הן, כולן נשים נשואות, עסוקות, טובות, ועלמה… רעה.
“עלמה,” אומרת אמא, “למה את כזאת?”
“איך, אמא?”
“לא מסודרת. למה שלא תמצאי איזה גבר? בבקשה, ביתי… עדיין לא מאוחר, גם ילד שני אפשר להביא היום, יש המון שנולדות אחרי גיל ארבעים.”
“אמא, למה לי עוד גבר? למה ילד שני מגבר זר? אמא,” עלמה מתפלאת באמת, “למה? יש לי בן אחד, יותם מספיק לי…
וגבר, כמו שאת אומרת, למה אני צריכה, מה אעשה איתו? יש לי את איתן.”
“עלמה!” נאנחת אמא, “התבלבלת! איתן לא שלך!”
“מה לא שלי? ועוד איך שלי,” צוחקת עלמה, “מזמין אותי לדייט פעם בשבוע, מביא מתנות, עוזר בחופשות, לא משגע אותי, לא שולח אותי לנקות אצל אמא שלו, לא דורש כביסות גרביים ותחתונים, לא רוצה כל ערב ארוחה חמה ולא מקריב את הספה.”
גן עדן.
“כמובן שגן עדן, הכול אשתי המסכנה משלמת.”
“את רוצה שזה יפול עלי? תודה, לא. אני בת ארבעים וקצת, פעמיים הייתי נשואה תזכרי, פעמיים וברחתי מה’אושר’ הזה במהירות שיא.”
בעלי הראשון, אבא של יותם אל תשכחי אמא, זה היה על דעתך, בקושי מלאו לי שמונה עשרה. “הוא יותר מבוגר, יותר חכם, יציב, אוהב אותך, מכובד ויש לו כסף.”
חמש שנים, חמש שנים של כליאה, לא ללמוד, לא חברות, אפילו לא לטפל בבן שלי כפי שאני רוצה רק להקריב הכול בשבילו, ולמען חמותי.
אבל כן, הייתי טובלת בזהב.
פעם בחודש הוציא אותי לרחוב כמו חיית מחמד, להראות: “תראו, אשתי טובה, לא כמו שלכם.”
אבל הוא עצמו, עם ה”לא כאלה”, בילה כל לילה.
כשברחתי והגשתי גט, תודה לסבתא שלי שעזרה לקח הכול חזרה, אפילו את הגרביים שלי.
פעם שניה התחתנתי מתוך אהבה, זוכרת אמא?
בימים למדתי בטירוף להשלים מה שפיספסתי, בערב עבדתי כדי לא להיות על-החשבון אצלכם.
“עלמה! איך את מדברת? פעם קימצתי ממך לחם או מרק?”
“את לא, אמא… אבל יש עוד… זה שפחד שאטפס על הצוואר שלך עם הילד.”
“למה את מתכוונת?”
“לאבא, ועל הדרך גם לאחי נדב, ילד מפונק, היה ברור שתדאגי לכולם.”
את מתרוצצת בין שתי עבודות, קונה בדרך אוכל, כי הרי אנחנו רעבים, אח אחד על הספה, השני מול הטלוויזיה…
את מנקה, מבשלת, מכבסת…
אז ב”אהבה הענקית”, מיהרתי להתחתן שוב, בלי אהבה כבר חייתי.
מה השתנה?
כלום. אבל נוספו לי דאגות.
הייתי ‘עלמה-הכל-חייבת’.
בן זוגי שוכב על הספה, אני רצה מהעבודה לגן, הילד איתי, קניות סוחבת לבד כי אין לי רכב “בשביל מה לי? לבעל צריך יותר, שייסע לעבודה במטרונית?”
ככה כולן חיות, “מה פירוש עייפה? מי יכין ארוחת ערב?”
הכנתי, האכלתי, כיבסתי, גיהצתי, ואז, בואי תשמחי את הבעל, חס וחלילה ילך לחפש חום בצד, גבר הפתעות…
כסף חסר? רק לילד שלי חסר, אם היה בנו, אולי היה מזיז אצבע, אבל זה לא, תחפשי פראייר אחר שיממן אתך.
סליחה, פספסת.
מה זאת אומרת לא תשלמי על תיקון הרכב? זה שלי. אנחנו משפחה.
השוות כמה אני עובדת וכלום לא עושה וכמה את? לך יש מזל…
את עוזבת?
כאילו מישהו ירצה אותך, את וילד, חָה חָה חָה.
אז אמא, נכנסתי ויצאתי, עם המרוויח ועם הפחות. כלום לא השתנה.
לכולם טוב, חוץ ממני. לי רע אמא, רק לי רע.
“עלמה, ככה כולן חיות, מתוקה…”
“אחיה, אמא, שיחיו. אני לא.”
“איך עברה השבת?”
“נו… נדב ושירה (אשתו) השאירו את הילדים אצלנו, לקחתי אותם להליכה, טיגנתי סופגניות קטנות, ניקיתי קצת, כיבסתי, הרדמתי את הקטנים, האכלתי את סבא, גיהצתי, ישבתי קצת וקצת אחרי חצות נפלתי לשינה.
בבוקר הנכדים תבעו עוד סופגניות, טיגנתי, ואז נדב ושירה הגיעו, עשיתי עוף וסלטים, כולם אכלו, ניפרדנו, החזרתי סדר וקצת אחרי אחת עשרה צנחתי לישון, בלילה סבא העיר “תעברי למיטה.”
“אמא, מתי רצית לשמור על יותם? לא זכור לי שמיהרת לשמור עליו כדי שאברח ל’מנוחה’?”
“את היית עצמאית מדיי, אלה… אין מילים.”
“רוצה לשמוע מה עשיתי בסופ”ש שעבר, אמא?
ביום חמישי בערב התקשר יותם, שאל אם אקח את חתול של מרינה, בת הזוג שלו, לסוף השבוע, כי הם רוצים לנסוע לחרמון.
ברור שלקחתי, למה לא?
הם הביאו את החתול, הביאו לי פיצה עזבו אותי.
זללתי פיצה, ונכנסתי לראות סדרה אין למה לקום מוקדם בשבת.
בבוקר האכלתי את החתול, הכנתי קפה, ניגבתי קצת אבק, הכנסתי כביסה, רציתי להזמין אותך למוזיאון.
אבא ענה, את עסוקה, הידיים שלך היו רטובות.
קרא לי פרזיטית, אמר ש”אמך שועלת עובדת קשה, מטפלת בנכדים, ואת כמו גבירה מסתובבת במוזיאונים.”
רציתי להיעלב ואז נזכרתי, אין טעם, הוא תמיד צודק, אבא.
ביקרתי במוזיאון תערוכה של האומן שאת אוהבת, זוכרת?
אחר כך בית קפה, חנויות, בערב החתול ישן ואני רואה סדרה.
ביום ראשון קמנו, אני והחתול, ב-11, ניסיתי להזמין אותך לשיט ביאכטה, אבל שירה ענתה “אמא עסוקה, כנראה מנקה כלים.”
בערב איתן הזמין אותי למסעדה, למה שאסרב?
אני אישה חופשית, לא שואלת מה עם אשתו, לא דנים בזה; הוא לא מטריד אותי בבעיות שלו, אני לא מטרידה אותו בשלי.
היה ערב מצוין, בבוקר קמתי רעננה, הלכתי לעבודה.
ניסיתי להכיר גברים רווקים, אמא. זה חושך.
נדבקים אליי או ילדים שמחפשים אמא, או גברים פגועים מגירושין אש ראשונה, שניה או שלישית, עם ילדים רבים.
למה את מסתכלת ככה אמא? העולם השתנה.
אחד אמר שאני ‘חייבת’ לקבל את ילדיו, כי ככה נשים אוהבות את כל הילדים.
הוא משלם מזונות לגרושתו וילדיו, ישאר לו קצת לדוג דגים, לפנק אותי בדג טרי, ועל המשכורת שלי נחיה כולנו.
ומה עם הילד שלי? זה לא עסקו “לי יש ילד, לו יש אבא, שיעזור!”
צודק?
ברור! ושלחתי אותו חזרה. יותם לא רק אבא יש לו, גם אמא אותי.
ברור שהפכתי רעה, קפדנית, מחושבת, ערמומית רציתי “לתלות על גבר מסכן” את הילד שלי ולחיות טוב…
אז יש לי את איתן.
כן, אמא, אני רעה בעינייך ובעיני אחרים. פחות אכפת לי.
כואב לי ועצוב לי שאת חיה כמו שאת, ולכן אני מנסה להוציא אותך, כמו היום שיקרתי לך ולאבא שצריכה אותי לעזרה.
אמא, אצלי הכול טוב עכשיו בואי נצא ונתפנק יחד, תעשי משהו בשבילך, איתי, הבת שלך.
“את לא נורמלית, עלמה, ומה עם אבא?”
“איתו הכול בסדר, אמא? הוא חולה?”
“לא, אבל… צריך להכין אוכל…”
“אל תדאגי, הוא לא רעב. ואם כבר, ניקח אותו לארוחה, חוצה את רחוב דיזנגוף!
אם את לא באה אני נעלבת, ברצינות… אני יודעת ש’אני רעה’, אבל תני לי רגע להיות טובה, בואי ננוח קצת… אני ממש מבקשת…”
בבוקר למחרת בעבודה, הנשים מתלוננות כמה התעייפו ב”סוף השבוע מתח”, ועלמה מחייכת לעצמה, יודעת שכולם בטוחים שהיא רעה, וצועדת בצעד ריקוד, מחייכת לסוד שרק היא שומעת.
ברור לכל הנשים מה עבר לעלמה בראש, ורק מחשבות רעות היו שם בטוח.
