“ליודק’ה, השתגעת בגיל כזה? יש לך נכדים שכבר הולכים לבית ספר, איזו חתונה עכשיו?” — את המילים האלו שמעתי מאחותי כשסיפרתי לה שאני מתחתנת. אבל למה לדחות? בעוד שבוע אני וטולי עומדים להתחתן ורציתי ליידע את האחות. ברור שהיא לא תבוא לאירוע—אנחנו גרות בקצוות שונים של הארץ. וגם לא נרצה חגיגה רועשת עם ‘מרים כוסית!’ בגיל שישים; רק לחתום בשקט ולשבת ביחד. אפשר היה לוותר על החתונה, אבל טולי מתעקש—הוא ג׳נטלמן אמיתי: פותח דלת, עוזר במעיל, תמיד אכפתי. בלי חותמת בדרכון הוא לא מוכן, “מה אני, ילד?” אמר לי, “אני רוצה שתהיי אשתי באמת.” ואני—טולי בשבילי תמיד נשאר צעיר, גם עם שיער כסוף. בעבודה קוראים לו תמיד בשם ובתואר, רציני, קשה, אבל כשפוגש אותי—זורק ארבעים שנה מהגב, סוחב אותי בין קרני הרחוב ורוקד. אני מתביישת, “מה יגידו האנשים?” ואני—הוא צוחק, “אין אף אחד חוץ ממך!” כשהוא איתי, באמת מרגיש לי כאילו אנחנו היחידים בעולם. אבל יש לי גם אחות שצריך לספר לה הכול. פחדתי שטניה, כמו כל האחרים, תשפוט, אבל הייתי צריכה דווקא אותה לצידי. אז אזרתי אומץ והתקשרתי. “ליודק’ה, את לא נורמלית! שנה עברה מהלוויה של ויטיה, וכבר מצאת מחליף? ידעתי שאפתיע אותה, אבל לא הבנתי עד כמה המנוח שלי יהיה לה לצנינים. “טניה, אני זוכרת,” עניתי, “אבל מי קובע חוקים כאלה? תגידי לי מספר—עוד כמה זמן מותר לי להיות שוב מאושרת?” “חמש שנים, לפחות בשביל הנראות.” “אז אני אמורה להגיד לטולי: תחזור בעוד חמש שנים, עכשיו אני באבל?” ולא ויתרה: “עוד שנה תחכי.” אבל מה אם זה השנה היחידה שנשארה לנו? טניה נאנחת. והאמת, מה זה ישנה—תמיד ימצאו מי שישפוט, רק הדעה שלך חשובה לי, ואם את מתעקשת אוותר על כל זה, אמרתי לה. “תתחתני, אבל אני לא איתך ולא מבינה אותך. תמיד היית שונה, אבל לא האמנתי שככה תתנהגי בגיל הזה. יש לך ילדים, נכדים—אולי תחכי עוד שנה?” אבל הפעם לא התקפלתי. כי אחרי חיים של עבודה קשה בשביל כולם—הילדות, הנכדים, סידורים, פרנסה, חצר, משק—סוף סוף למדתי שיש חיים בשביל עצמי: שופינג, קולנוע, בריכה, סקי, קפה. וטולי לימד אותי לראות את היופי, את השקיעות, את העיר, את השלג, והבנתי איזה דבר נפלא פספסתי. אחרי שוויטיה נפטר נשארתי ריקה, לא ידעתי איך ממשיכים, אבל טולי הגיע והצמיח בי שמחה חדשה, לקח אותי להאכיל ברווזים בפארק, למדתי לראות את העולם בעיניים חדשות. ואז פתאום—הבנות שלי התעצבנו, אמרו שאני פוגעת בזכר של אבא, אך המשפחה שלו דווקא שמחה בשמחתי. רק עם טניה דחיתי עד הרגע האחרון לספר. ולאחר שיחה ארוכה היא שואלת: “אז מתי הטקס?” “ביום שישי.” “אז רק אומר—מזל טוב, ואהבה בזקנה.” ביום שישי התלבשנו חגיגי, קנינו קצת מכל טוב, טקסי לרשום—ופתאום בפתח עמדו הבנות, הנכדים, הילדים של טולי ומשפחותיהם, והכי חשוב—טניה עם זר ורדים לבנים, מחייכת מהתרגשות. “באתי לראות למי אני מוסרת אותך,” חייכה בדמעות. מסתבר שכולם תיאמו הפתעה מאחורי הגב. לפני כמה ימים חגגנו שנה לנישואין. לטולי יש כבר מקום קבוע בלב המשפחה, ואני לא מפסיקה להשתאות שאפשר להיות פשוט כל כך מאושרת — שזה כמעט לא אמיתי.

לאה, את השתגעת?! יש לך נכדים שכבר הולכים לבית ספר, איזו חתונה בראש שלך עכשיו? אלה היו המילים של אחותי כשסיפרתי לה שאני מתחתנת.

מה יש למשוך? בעוד שבועיים אני ומשה הולכים להתחתן ברבנות, צריך לספר לאחותי, חשבתי לעצמי. ברור שהיא לא תבוא לחגיגה, בכל זאת אנחנו גרות בשני קצוות הארץ. וגם לא נתכוון לעשות שמח גדול עם ריקודים וצעקות “מר מר”, בכל זאת כבר אחרי גיל שישים. נרשום ברבנות ונשב רק שנינו בשקט.

אפשר היה להסתפק בלחיות ככה, אבל משה מתעקש. הוא ג’נטלמן אמיתי: פותח לי את הדלת לבניין, מושיט יד כשאני יוצאת מהרכב, עוזר לי עם המעיל. לא מסכים למגורים בלי חותמת בתעודת זהות. ככה אמר לי: “אני לא ילד אני רוצה קשר רציני”. ולי, אצל משה, כל יום הוא הרפתקה של נעורים, למרות השיער הלבן. בעבודה הוא נחשב, מדברים אליו רק בשם מלא וכבוד. שם איש קשוח וסגור, ורק איתי הוא פתאום חגיגי, צעיר בעשרות שנים. לוקח אותי בסיבוב באמצע הכביש. אני נבוכה, אומרת: “כולם מסתכלים, מה יחשבו עלינו?” והוא עונה: “איזה כולם? אני רואה רק אותך!” ובאמת, כשאנחנו יחד, נדמה לי שכל העולם מתכווץ ונשארים רק אני והוא.

אבל יש לי אחות, שחשוב לספר לה הכול. פחדתי שעדנה, כמו כולם, תשפוט אותי. הכי הייתי צריכה את התמיכה שלה. בסוף אספתי אומץ והתקשרתי.

לאה, היא משכה מופתעת, כשהבינה שאני מתחתנת, רק שנה עברה מאז שנפטר אורי, וכבר מצאת מחליף? ידעתי שאפתיע אותה, אבל לא דמיינתי שזו תהיה תגובתה.

עדנה, אני זוכרת, קטעתי אותה. מי קובע בכלל את הזמנים? אולי תגידי לי אחרי כמה זמן מותר לי שוב להיות שמחה בלי שישפטו אותי?

עדנה חשבה קצת:
לפחות חמש שנים, איפה הנימוס

אז מה להגיד למשה? תחזור אליי עוד חמש שנים? בינתיים אתאבל?

עדנה שותקת.

ומה זה ייתן? המשכתי. גם בעוד חמש שנים יהיו כאלה שידברו, אכפת לי רק ממך. ואם את עומדת על כך אבטל את כל הסיפור.

תשמעי, אני לא רוצה להיות האשמה, אז תתחתני מתי שאת רוצה! אבל תדעי אני לא מבינה ולא תומכת. תמיד היית טיפוס שונה, אבל לא חשבתי שבזקנה תתבלבלי לגמרי. תחכי לפחות עוד שנה!

אבל לא רציתי לוותר.

ומה אם יש לנו רק עוד שנה לחיות? מה אז?

היא נשמעה חנוקה מדמעות.

תעשי מה שאת רוצה. אני יודעת, כל אחד רוצה אושר, אבל היית מאושרת כל כך הרבה שנים…

צחקתי.

את רצינית, עדנה? גם את חשבת שהייתי מאושרת כל השנים האלה? גם אני התבלבלתי. רק עכשיו הבנתי שבעצם כל החיים נפלתי בין החיים הייתי סוס עבודה. לא ידעתי שאפשר גם לחיות בשמחה

אורי היה אדם טוב. גידלנו שתי בנות, עכשיו חמישה נכדים. אורי תמיד החדיר במשפחה שהעיקר זה הבית. לא התווכחתי. עבדנו בשבילה, עבדנו בשביל הנכדים. בדיעבד, כל החיים היו מרוץ הספקים, קניות, עזרה בלי הפסקה. כשהבת בחורה התחתנה, כבר היה לנו בית ביישוב, אבל אורי רצה לגדל בשר בשביל הנכדים.

שכרנו דונם, נכנסנו להרפתקה שלא נגמרה. הוא הביא עגלים, עופות, כבש כל יום טרטורים, לקום לפני הזריחה. חיינו שם כמעט כל השנה, בקושי הגענו לעיר, ורק לסידורים. החברות שלי סיפרו אחת חזרה עם הנכדה מאילת, השניה הייתה עם הבעל בהצגה בתל אביב. ולי לא היה אפילו זמן לקניות לא כל שכן הליכה לתיאטרון.

היו ימים בלי לחם, כי לא היה זמן גם למכולת. רק היה חשוב שהילדים והנכדים מסודרים. הבכורה קנתה רכב חדש בזכות העסק, השנייה שיפצה את הדירה. ביקור מחברה מהעבודה הפתיע אותי:

לאה, לא זיהיתי אותך! חשבתי שאת נחה פה, לא שמתי לב שאת שחוקה. למה את עושה את זה לעצמך?

צריך לעזור לילדים, השבתי.

ילדים כבר מבוגרים, תתחילי לחיות בשביל עצמך.

אז עוד לא הבנתי את המשפט הזה. אבל עכשיו אני כבר יודעת שאפשר אחרת: לישון עד מאוחר, להסתובב בשוק, ללכת לסרטים, לבריכה, לסקי בחרמון. העולם לא מתמוטט והילדים מסתדרים. מה שהכי חשוב התחלתי לראות את הדברים בעיניים אחרות.

פעם, הייתי אוספת עלים ביישוב ומתרגזת מהלכלוך. היום, העלים האלה משמחים אותי. הולכת בגינה הציבורית ונהנית, כמו ילדה. למדתי לאהוב גשם, להסתכל עליו מבית קפה חמים, במקום לרוץ ולאסוף עז או להבריח תרנגולות. עכשיו אני רואה כמה השקיעה פה בארץ מדהימה, כמה יפה השלג, וכמה העיר שלי בעצם יפה! ומשה הוא פתח לי את העיניים.

אחרי מותו של אורי, שוטטתי בבית בלי מטרה. זה היה פתאומי התקף לב, בלי שום התרעה. הילדים מכרו את הכל, העבירו אותי לעיר. הלכתי כמו סהרורית, מתעוררת לחמש בבוקר ולא יודעת מה לעשות.

ואז, פתאום הופיע משה. הוא שכן שלי, וגם חבר של חתני; עזר לנו להוביל ציוד מהיישוב. בהתחלה, הוא טוען, לא היה לו שום עניין איתי ראה אישה כבויה, ריחם. טוען שהבין מיד שיש בי חיים, רק צריך להוציא אותי מהעצב. לקח אותי פעם ראשונה להליכה בפארק. ישבנו על ספסל, קנה לי גלידה, ואז לקח אותי לאגם להאכיל ברווזים. גידלתי ברווזים שנים, ולא היה לי אף רגע להסתכל עליהם פתאום לשבת, לראות אותן מתהפכות, לצחוק יחד הכול היה מרגש.

באמת יש כזה דבר לשבת ולהסתכל על ברווזים, אמרתי. בעבר, רק בישלתי להן, ניקיתי, לא היה לי רגע עצירה.

משה חייך, אחז בידי ואמר: חכי, עוד תגלי עולם חדש. את נולדת מחדש.

וצדק התחלתי לחוות יום יום מחדש. כל בוקר גיליתי עולם, והתאהבתי בעולם ובמשה. עד כדי כך שהתעוררתי יום אחד וידעתי אני לא יכולה יותר בלעדיו.

הבנות שלי התנגדו. אמרו שאני בוגדת בזכרון של אבא. היה לי לא קל, הרגשתי אשמה. הילדים של משה דווקא שמחו, אמרו שסוף סוף יש למשה חבר. רק את הסיפור לאחותי דחיתי לרגע האחרון.

אז מתי החתונה? שאלה עדנה אחרי שיחה ארוכה.

ביום שישי הקרוב.

מה אני אגיד? מזל טוב בגיל הזה נפרדה, מעט קרירה.

ביום שישי אני ומשה קנינו קצת אוכל טוב, לבשנו יפה, הזמנו מונית והגענו לרבנות. ברגע שיצאנו מהאוטו, נעצרתי: בכניסה עמדו כל הבנות שלי, החתנים, הנכדים, ילדי משה ובני משפחותיהם, ו… אחותי! עדנה עם זר ורדים לבנים עומדת דומעת ומחייכת.

עדנה! טסת במיוחד בשבילי? לא האמנתי.

הייתי חייבת לראות למי את מתחתנת, צחקה.

מתברר שכולם עשו יד אחת והכינו מסיבה בבית קפה חמוד.

לאחרונה אנחנו חוגגים שנה לנישואים. משה כבר לגמרי במשפחה, ולי, עד היום, קשה להאמין שזה קורה לי אני כל כך מאושרת, לפעמים נדמה לי שזה חלום, ושמא יתקלקל.