מאז שקיבלתי על עצמי להגיד הכל כמו שהוא, אני חייב לספר לך מה עבר עלי עם ליאורה, אשכרה כמו בוידוי רק לא לרב, אלא לך.
אז תאר לך: אני עומד באמצע הבית, בוחן איזה מכנסי בד ישנים וחולצה שפעם הייתה לבנה ועדיין עושה קולות של לבנה, אבל בעצם מזמן דהתה לאיזו טעות צבע עייפה. אני זורק אותם חזרה על הכיסא בעצבים. איך בכלל אפשר לצאת ככה מהבית?! המכנסיים מקומטים, אין שום קפל שאי אפשר לשחזר אותו אפילו בדמיון, והם כבר תלויים עליי כמו וילון אחרי שהורדתי חמישה קילו בחודש האחרון; מאחור הם כבר כמעט שקופים. והחולצה? עדיף לשתוק. שפעם הייתה תכלת עכשיו צבע של חמור. השרוולים משופשפים, הצווארון רפויבושה! ליאורה לא הייתה נותנת לי לדרוך ככה אפילו לצרכנייה של הקיבוץ, ואני הולך ככה להרצאה שלי באוניברסיטה, להעביר קורס לפרופסורים.
תמיד היה לי שכל להיראות מסודר, סולידי, אפילו טיפ-טופ אבל זה בעיקר כי לא הייתי צריך לחשוב על זה. ליאורה הייתה תמיד מחליפה, מוסיפה, דואגת להכול, הייתי רק אומר לה מתי יש לי משהו חשוב, והמלתחה הייתה מתייצבת מעצמה.
נו, ליאורה, מה עשית לי?! איך הלכת והשארת אותי כאן להתייבש? לא הייתי מוכן לכזה מהלך מאחורייך. בחיים לא ראיתי אותה חולה ממש, ובטח לא משהו דרמטי; סך הכול שלושה ימים עם חום, ושיעול מוזר. אם לא הייתה צריכה ללכת למרפאה בשביל אישור עבודה לשנה החדשה, הייתה נשארת בבית, עושה לעצמה תה מלואיזה ושוש, והכול היה עובר. אבל הלכה למרפאה, כי עם הביורוקרטיה אי אפשר לפספס. ומשם, פתאום, התחילו לבדוק, שלחו מיד לאיכילובומפה לשם, אולי שלושה חודשים עברו, ובסילבסטר כבר לא הייתה איתנו.
כולם אומרים לי: ‘נתי, תשחרר, הכול קורה מסיבה, החיים ממשיכים,’ אבל זו קלישאה. אתה יודע, לפעמים האשמה מוזרה נתפסת לך, כאילו המרפאה הזו שאשכרה הצילה אותה היא גם הרגה אותה, כי משם התחיל הכול.
נפגשנו באוניברסיטה. אני הייתי בשנה ב של התואר השני, הדרכתי תרגולים, והיא הייתה סטודנטית שנה א. מוזר איך זה התגלגל, כי אף פעם לא נדלקתי על בנות שקטות, הפוך תמיד אהבתי ‘חתיכות’, עם אופי צבעוני, מלאות חיים. אבל ליאורה היתה איך להגיד מתוקה כזו, עם לחיים אדומות מקור בפברואר, קיץ-חורף נמשים, ואצבעות קטנטנות עם ציפורניים אכולות וכתמי עט. ודווקא באצבעות האלו נפלתי. כל כך ריגשה אותי, שלא קלטתי איך נהייתי דבוק אליה, מלווה אותה הביתה, מבקר אצל סבתא שלה ברמת השרון, ואפילו למדתי להכין איתן קובה. אחרי זה, כבר היה ברור שנתחתן.
וישבנו ארבעים שנה יחד, היא נהייתה סגנית מנהלת של חטיבת ביניים למתמטיקה, כפלה את המשקל, זרקה את הקוקיות, עישנה שתי קופסאות סיגריות ביום, ועדיין בשבילי זו הייתה ליאורה עם הידיים הקטנות והציפורניים. לא הייתי צריך שום דבר אחר.
אל תחשוב שזו הייתה פסטורלית. היו המון קשיים, היו לי גם עניינים, לא אגיד שלאפעמיים כמעט עזבתי, והיו לה גם רומנים קטנים, בעיקר ההוא מהמזכירות של העירייה. אבל תמיד היו לנו שתי הבנות, עוגנים קטנים שעצרו אותנו לפני שהכול מתפרק.
ואתה יודע מה? זה לא הוגן. קודם כל, בעבר היינו עניים, גרנו על כמה מטרים עם תינוקות שצורחות בלילה, קפצנו בין חוגי מוזיקה, ציור, בית ספר רגיל ומדריכת החלקה על הקרח, מחלות אינסופיות וחיים של טרטור אינסופי. וכשהבנות גדלו, עברנו לדירה ממש ענקית ברמת אביב, והן עזבו אחת עובדת עם אגודת צה”ל למען בעלי חיים ודולפינים באילת, השנייה עברה לקיבוץ בנגב הרחוק, זוגיות משלה, ילד משלה, אותי לא סופרת. ודווקא עכשיו, כשהכול מוכן סוף סוף לערבים שקטים ושבתות בבית עם עוגה, ואולי נכד או שניים מתארחים, ליאורה קמה והלכה. בלי הוראות הפעלה!
אם היית רואה אותי בהלוויה, היית חושב שאני סתם כזה, לא מתרגש, כאילו יום הולדת של השכנה אנשים אפילו העירו שזה מוזר ולא ניכר עליי. אבל פשוט לקח לי זמן לקלוט מה קורההכול התפוצץ בי כשל אביב הגיע. מאז אני חצי בן אדם, מדוכדך, לא אוכל, לא ישן, ירדתי במשקל ונראה כמו סמרטוט.
עם הבנות אין על מה לדבר אחת לפעמים מסמסת מגלאפגוס, השנייה שוקעת בבעלה ובבתה. אז אני מתחיל לדפוק בדלתות של חברים. איך זה נראה? בא, מתיישב עוד לפני ששבע בבוקר, זולל, שותה ארבע כוסות תה עם ביסקוויטים, מתנמנם בכורסה, מלכלך חולצה ופירורים גם על השולחן של המארחים, שותק וחוזר פעם אחרי פעם, רק שלא אהיה לבד.
בבית כבר לא מבשל. ארבעים שנה הייתי שף של הבית, אבל בשביל עצמי האמת, אפילו לא חותך עגבנייה. ושלא תחשובהחברים קלטו שאני מתפורר והתחילו לנסות לשדך לי.
אז היום, שוב – קבעו לי עם איזה חנה כהן לאירוע בתיאטרון בעיר. מבחינתי ניתוח לב פתוח עדיף. עוד בימי ליאורה הייתי הולך רק בשבילה, תיאטרוןנראה לי חרטא דה לוקס, הצגות גנריות, אווירה פייקית, אבל ליאורה נמסה מול הבמה, שמרה כרטיסים, חוזרת איתי שוב על העלילה, יכולה לדבר על זה שבוע. רק בגלל החיוך שלה הסכמתי.
עכשיו יש לי חבורה שחושבת שהם מנהלים לי את החיים תקעו לי שוב כרטיסים להצגה, ואתה תראה אותי סוחב את עצמי עם איזה בת חמישים בגשם, מוציא את הנשמה שלי במשך שלוש שעות בכיסא ישן, מסביב ריחות בושם של סבתות מזמן המדינה, מחלק מיץ ובורקסים עייפים, רק מחכה לחזור הבית ולהריח את הכרית, שלפעמים אני עוד מדמיין שיש עליה קצת מהבושם של ליאורה. אי אפשר לסרב כשהחברים דואגים, לא נעים. וגם בראש להיות לבד, זה מוות בעיניים.
הפעם חנה כהן דווקא חביבה. צעירה ממני בחמש עשרה שנה, מטופחת, חייכנית, נראית כאילו עשתה פעם סלפי עם ריטה. פתאום קלטתי שאני לידה מראה כפול של שלושים שנה מעל הגילהיא יורה הצעות להיפגש שוב, סופ”ש הבא תערוכה בנמל, אח”כ הצגה וכו’.
ההצגה דווקא עברה סבבה כי הייתה קצרה ובלי הפסקה. בשלב הזה ציפיתי להתחפף בלי עוגה, אבל היא אמרה “תקשיב, אני גרה פה דקה מהתיאטרון, יש לי חמין מהוויקנד ועוגה מעולה, ובא לי לארח.” האמת, הבישול שלה ריח טוב מהרחוב, אז לא התווכחתי, ישר עליה. הייתה דירה מהסרטים קוקטייל של קינמון, וניל ובית נקי ונעים. חנה התארגנה תוך דקה בבגדי בית, ושוב נראתה פתאום בדיחה לגילה אופציה טובה לחיים שקטים.
פתאום חשבתי: למה לא לצלול לתוך המציאות הזו, לשכוח הכל, לבשל שוב, להיות חלק ממשהו חדש? הבחורה ערכה שולחן כמו אמא בבית, דיברה יפה, האכילה כל טעימה וחייכה.
חזרתי הביתה רק בחצות, קבענו לראות יחד תערוכה, ולסדר לי בגדים חדשים (“לא ייתכן שתמשיך להסתובב כמו נזיר מרוח בשומן אווז”, היא אומרת בחיוך). בשבת הזמינה אותי לארוחת צהריים, ועוד רצתה שניסע אחר כך לצימר שלה, אבל בתה ביקשה שתאסוף את הנכדה מהספריה. אז תוכניות השתנו.
בשבת הייתי כבר אחרי תספורת אצל יוסי הספר, הרגשתי צעיר בחמש שנים עם חולצה חדשה, צעיף נחמד, קניתי פרחים ושוקולד לנכדה והגעתי אליה מלא התרגשות.
עוד בחדר מדרגות הרחתי עוף בתנור ומשהו מתוק שבא לבשלנים ישר ללב. נכנסתי, חנה קיבלה אותי כמו חייל מהקרב, ישר למטבח, שאלה “ואיפה הנכדה?”. אמרה: “הנה היא. קשה לה לצאת מהחדר, אחת שבילדה רק סמסים מעניינים אותה.”
ואז אני פוגש אותה. ילדה עם עיניים גדולות, סמוקות, אף קצת מנומש. היא בוהה בי בעיניים חשדניות, אוכלת את הציפורניים מהתרגשות לא סתם קיבלתי צביטה בלב, הברחתי לשירותים, רק שלא אמות שם מהתרגשות.
נו, תגיד לי אתה, איך בכלל חיים ככה מחדש?
