נועה
ירון אביתר בחן בעין ביקורתית את המכנסיים ואת החולצה, ואחרי שנייה זרק אותם בעצבים חזרה על הכיסא.
איך אפשר לצאת ככה מהבית?! המכנסיים מקומטים, אפילו לא נראית קפל; ועל הישבן בכלל נוצצת בד שחוק, שלא לדבר על זה שבזמן האחרון השיל חמישה קג והמכנסיים עומדים עליו כמו שקים. והחולצה? אפילו לא נדבר ממכחול תכול דהו לאפור עייף, השרוולים מרוטים והצווארון איבד כל צורה בושה! נועה לא הייתה נותנת לו אפילו לקפוץ לחנות של השכונה ככה, והוא צריך ללכת באותה חולצה לאוניברסיטה, להרצות לקורס של מרצים
פעם ירון בכלל לא התעניין בבגדים שלו, ובכל זאת תמיד נראה לא רק מסודר, אלא ממש מתוקתק. הכל הסתדר לבד בגדים חדשים, נעליים אלגנטיות, עניבות, כובעי קיץ, מעיל ספורטיבי היה רק חייב להגיד לנועה מה צריך, או פשוט לדחוף יד לארון
אוי, נועה שלי מה עשית, למה עזבת ככה?! לא העליתי על דעתי שתבגדי בי בצורה כזאת! אמנם הייתה צעירה ממנו כמעט בעשור, אף פעם לא חלתה באמת, וגם הפעם לא היה שום סימן מוקדם. יום אחד חטפה חום, עם שיעול טורדני כזה, והיא בעצמה לא הייתה הולכת לרופא הייתה מתעקשת להסתפק בשמנים והתה עם הגרגר הנחלים שלה, אבל לקראת תחילת שנת הלימודים הייתה חייבת טיפולים לבדיקה רפואית לבית הספר. אז הלכה עם שאר המורות למרפאה.
לכאורה סתם פרוצדורה שגרתית, מרפאת קופת חולים קטנה, אבל משם שלחו את נועה לבית החולים, ומשהו נכנס לסחרור מטורף, ובסוף, עוד לפני פסח, הכול נגמר. ירון הבין עם הראש, אבל הלב שנא את המרפאה הזו, כאילו היא אשמה! אף על פי שדווקא שם גילו כמה שהמצב חמור כמו ילד, מרגיש שאם זה התחיל אצלם כנראה זה עליהם.
הוא ונועה הכירו כשירון היה דוקטורנט ששני ללימודים ובדיוק התחיל להעביר לסטודנטים תרגולים בחשבון אינטגרלי, ונועה תלמידה שנה א עם לחיים ורודות מקור, נמשים גם בפברואר, ואצבעות קטנות שמנות עם ציפורניים מכורסמות וכתמים של עט. דווקא האצבעות האלה שברו אותו!
כל כך התרגש מהן, שלא שם לב איך התחיל לדאוג לה, מלווה אותה הביתה, פוגש את הסבתא שלה ולומד לעשות קניידלך בידיים ביחד, ומכאן הדרך לנישואים הייתה טבעית. וכל הארבעים שנה שלהם, שנועה הכפילה את הגזרה, גזרה את הצמות, עברה לשתי קופסאות סיגריות ביום והפכה לסגנית מנהלת של בית ספר מתמטי, ירון תמיד ראה בה אותה ילדה עם הידיים הקטנות והציפורניים המכורסמות, אותה ילדה שנתפסה ללב שלו ואחרות לא עניינו אותו.
וזה לא אומר שהכול היה דבש אחרי ארבעים שנה, עברת כל הסופה האפשרית. גם לירון היו לא מעט חטאים כמה קטנים, אפילו שניים גדולים, כולל לילה שבו עזב את הבית לתקופה. וגם נועה לא טמנה ידה בצלחת שלוש שנים רומנים עם המנהל של המפעל שאימץ את בית הספר שלה. אבל היו להם שתי בנות, והן עגנו את הספינה אפילו בסערות הכי קשות.
וזה לא הוגן: קודם היו עניים שגרים בקופסה קטנה, אחרי זה באו הילדות הקטנות וכל החיים התנקזו להסעות בין החוגים, בית ספר, מחלות ילדים בלתי נגמרות. ואילו עכשיו דירה מרווחת, הבנות חיות לעצמן, מגיעות לבקר את הנכדים רק בחגים, אפשר היה סוף-סוף להתחיל לחיות לעצמם ואז נועה עשתה את המוות הזה, אפילו להשאיר הוראות לא טרחה, מה עושים בלעדיה?
ירון כל כך לא העלה על דעתו שנועה באמת תלך, שהוא בכלל לא קלט את זה, ואפילו בשבעה התנהג יותר כמו מסיבת יום הולדת מאשר לוויה, לא משהו שהמבוגרים במשפחה יכלו לסבול לפי דעתם, כנראה לא היה כל כך עצוב, לא צריך יותר מדי חיזוקים. אבל זו טעות. פשוט לקח לו זמן, וההבנה צללה רק שלושה חודשים אחרי, עם בוא האביב. שם היה השבר האמיתי: הפך קודר, רזה, לא הצליח להישאר לבד בבית לשום רגע.
אפילו לבנות אי אפשר היה להיצמד אחת חיה במנזר הגידול הפרטי שלה עם סביבה ירוקה, מצילה דולפינים, נעלמת בעקבות נדידת ציפורים; השנייה כבר בעולם של החותן, כולה עסוקה בילדה שלה, ואם ירון קיים אצלה בחיים הוא רק דף טכני. אז ירון התחיל פשוט להתארח אצל חברים.
לבוא להתארח זה שם יפה: מגיע לפניהם, טורף מכל הבא ליד, נמרח על הכורסה, שותק שותה תה ואוכל שתי עוגיות, מפזר פירורים, לפעמים נרדם, ורק כשכבר אי אפשר גורר את עצמו הביתה, עד הפעם הבאה.
בבית לא אוכל כמעט. ארבעים שנה הוא היה הטבח בבית, אבל להכין לעצמו פשוט לא רצה. המראה דהה; פניו נתנו בו את סימני הזמן; חברים הרגישו והתחילו ללחוץ: אתה חייב להתארגן, לא יכול להישאר לבד. והתחילו לשדך.
והנה, שוב הלילה הזה: עוד דייט, הפעם עם אישה בשם עדי קסלר גננות מורות כאלה, לגמרי לא בשבילו. כלום לא יצא מזה. עם נועה, כשהלכו לתיאטרון זה היה בשבילה בלבד. הכל תמיד הרגיש לו מצועצע, מלאכותי, ראוותני ולרוב משעמם. אבל לראות אותה מתמסרת, שומרת תוכניות, אחר כך מספרת לו שוב ושוב את העלילה אף פעם לא סירב לה.
עכשיו, כשחבריו דוחפים אותו משדכה למשדכה, דוחפים לו כרטיסים, גוררים אותו בשלג הלח אל ההצגות, מכניסים אותו לנעלי היציאה הלוחצות, מושיבים אותו בכיסא ישן, סובלים מהבושם הצמיג והעוגות היבשות בהפסקה הוא רק מתגעגע למיטה, שהיא עוד מריחה כמו נועה, או שזה רק דמיונו.
פוגעים בו לא ללכת, והוא ממשיך לסחוב את עצמו כי לבד פשוט אי אפשר, לפחות לא לו, למרות שכבר לא ממש ברור לשם מה צריך בכלל להמשיך.
הערב עדי דווקא מעניינת: צעירה ממנו ב-15 שנה, פצפונת, מוקפדת, שנונה, לגמרי תל-אביבית זורמת. פתאום הוא מרגיש זקן ועייף לידה. אבל ברור שהיא רוצה להמשיך, מפתה אותו בפעילויות לסוף השבוע.
אפילו ההצגה היום לא רעה בעיקר כי קצרה וללא הפסקה. ברור שצריך להזמין אותה לבית קפה, כי כבר לא נשארים בבר של התיאטרון. גם כאן המזל עם ירון.
עדי מזמינה אותו אליה לדירת-קופסת פרלינים לא הרחק, ממש ליד הרכבת, מתהדרת בתבשיל ובפאי המיוחד שהכינה, והוא מתגעגע נורא לאווירה של בית, קופץ על ההזמנה בלי הרבה היסוס.
עדי מארחת אותו בשיא הכל מסודר, ריח של קינמון ווניל, היא חוזרת אחרי רגע במכנסי טרנינג אופנתיים, נראית כאילו ירדה זה עתה מהשביל ברוטשילד, מתרוצצת בין הסירים, מגישה לירון כל טוב, משוחחת בקלילות, ולפתע הוא באמת מרגיש שהיה לו טוב להישאר להתחיל פרק חדש, להשתחרר מהעבר שחונק כל לילה, להרשות לעצמו להיות מאושר שוב.
בסוף, אי-אפשר, הוא חוזר באישון לילה הביתה, אבל קובעים מייד: מחר מוזיאון האוספים הפרטיים, יום אחרי זה בגדים חדשים להתעדכן, בשבת ארוחת צהריים אצל עדי; אמנם הייתה מעדיפה טיול מחוץ לעיר ולהכיר לו את הצימר שלה, אבל בתה התחננה שתשמור כמה שעות על הנכדה, אז הסכימו על שבת משפחתית, צימר לשבוע הבא.
בשבת ירון פותח במספרה השכונתית, מיד מרגיש צעיר בכמה שנים, מגביר את המהפך עם חולצה משובצת אופנתית וג’ינס קטיפה חדשות, קונה פרחים ושוקולד לנכדה, ויוצא לעדי.
כשהוא נכנס לבניין כבר ריח ברווז בתנור ועוגה באף, תופס את עצמו מזמזם לעצמו, וצוחק מהמראה שלו במעלית הישנה.
עדי פותחת עם חיוך ענק, מובילה אותו למטבח אז איפה הנכדה? הוא שואל. אני אקרא לה, בקושי הצלחתי להוציא אותה מהחדר בינתיים הוא מסדר את הפרחים, פותח יין וסחוט לנכדה, פורס לחם ומתיישב.
ירון, תכיר זו הנכדה שלי, נועה.
הוא רואה זוג עיניים שקופות גדולות, לחיים ורודות, נמשים פזורים על אף סולד. נועה מסתכלת עליו בחשד ונושכת את ציפורן הבוהן שלה. ירון חושב לעצמו רק שלא אקרוס כאן ועכשיו וקם מהר ויוצא.
