אלדד תמיד סירב להאמין שדליה באמת בתו. רעיה, אשתו, עבדה בחנות במרכז תל־אביב. היו דיבורים שהיא לא פעם נסגרה במחסן עם גברים שונים. לכן אלדד התקשה להאמין שדליה הקטנה אכן בתו, ולא אהב את הילדה. רק הסבא עזר לנכדה והשאיר לה בירושה את הבית.
דליה הייתה ילדה של סבא
כשהייתה קטנה, דליה חלתה הרבה. באופן כללי, הייתה עדינה וקטנה מאוד. “לא במשפחה שלי ולא במשלך יש ילדה כזו קטנטונת”, היה אלדד אומר, “הילדה הזאת בקושי מגיעה לשולחן”. עם הזמן חוסר האהבה של האב עבר גם לאמה, ורעיה התרחקה מהבת.
היחיד שאהב באמת את דליה היה סבא מרדכי. ביתו עמד בשולי המושב, בקצה היער. מרדכי עבד כל חייו כפועל יערות. אפילו בפנסיה, כמעט כל יום היה יוצא לטייל ביער – קוטף פירות יער, אוסף עשבי מרפא, ובחוף החורף היה מאכיל את חיות הבר. מרדכי נחשב מעט מוזר, ורבים קצת פחדו ממנו. לפעמים אמר דבר־מה, והנה זה התגשם. ועדיין, אנשים היו באים אליו לבקש טיפים לעשבי מרפא ותמציות טבעיות.
את אשתו מרדכי קבר מזמן. הנחמה שלו הייתה היער והנכדה שלו. כשדליה התחילה ללמוד בבית־הספר, העבירה אצלו יותר זמן מאשר בבית. מרדכי לימד אותה על חשיבותם וסגולותיהם של העשבים והשורשים. ללמידה דליה התחברה בקלות. כששאלו אותה מה תרצה להיות, ענתה: “ארצה לעזור לאנשים להחלים”. אבל אמה אמרה שאין לה מספיק כסף לשלם על לימודי הבת. וסבא הרגיע אותה, ואמר: “אני לא עני. אעזור לך אם צריך, אפילו את הפרה אמכור”.
הלך לעולמו והשאיר בירושה בית ונחמה
יום אחד, רעיה הגיעה לפתע לבית אביה, אחרי שלא ביקרה שנים. היא באה לבקש כסף הבן שלה, דורון, הסתבך בעיר במשחקי קלפים. הרביצו לו קשות ואמרו לו למצוא את הכסף בכל דרך אפשרית.
“כשקשה, את זוכרת את הדלת שלי?”, שאל מרדכי בחומרה, “שנים את לא רואה אותי”. והוא סירב לעזור: “לא אשלם את החובות של דורון. אני רוצה להשקיע בלימודים של דליה”.
רעיה יצאה מדעתה. “לא רוצה לראות את שניכם! אין לי יותר אבא ואין לי בת!”, צעקה וברחה מהבית. כשהתקבלה דליה ללימודים בבית־הספר לסיעוד, ההורים אפילו שקל אחד לא נתנו לה. רק מרדכי עזר לה. גם המלגה עזרה, כי דליה הצליחה מאוד בלימודים.
לקראת סוף לימודיה, מרדכי חלה. כשהבין שימיו קרבים, סיפר שהוריש לה את הבית. הוא הורה לדליה למצוא עבודה בעיר, אבל לא לשכוח את הבית. כי בית נשאר חי כל עוד שומעים בו נשמה של אדם. בחורף צריך להדליק תנור. “אל תפחדי ללון כאן לבד”, ניבא לה. “כאן תמצאי את מזלך, תהיי מאושרת, ילדה שלי”. כנראה ידע.
התגשמות הנבואה
בסתיו מרדכי הלך לעולמו. דליה עבדה כאחות בבית־החולים האזורי. בסופי שבוע נסעה אל בית הסבא. הדליקה תנור בחורף. מרדכי הותיר לה הרבה עצים. התחזית לא בישרה טוב והיא ניצלה חופשה של יומיים. לא רצתה להישאר בדירה שכרה חדר אצל קרובי משפחה מבוגרים של חברה מבית־הספר.
בערב נסעה למושב. בלילה התחוללה סופה. בבוקר הרוח קצת נרגעה, אבל השלג המשיך לרדת והדרך כוסתה. דפיקה בדלת הדהימה את דליה. פתחה. בכניסה עמד גבר צעיר, זר. “בוקר טוב, אפשר לשאול אם יש לכם את חפירה? הרכב שלי נתקע מול ביתך”, שאל. “יש ליד הכניסה, תיקח”, השיבה, “אולי לעזור לך?”. הגבר הגבה מעליה בספקנות, “לא צריך שגם אותך הסופה תסחף”.
הגבר היה מיומן בחפירת שלגים, הצליח להזיז את המכונית, אבל לא הצליח לנסוע יותר ממטרים ספורים שוב נתקע. לקח שוב את האת. דליה הזמינה אותו להיכנס ולשתות תה חם. “כנראה תכף ייגמר הסערה מהכביש, יש כאן תנועה”, אמרה.
הזר התלבט, אך נכנס עם דליה פנימה. “את לא מפחדת לגור כאן לבד ליד היער?”, שאל. היא סיפרה שמגיעה רק בסופי שבוע, עובדת בעיר, ודואגת איך תצא אם תחמיץ את האוטובוס. הזר, שהציג עצמו בשם עוז, הציע שאסיע אותה גם לו היה צריך להגיע למרכז האזורי. גר שם. דליה הסכימה.
יום אחד, בדרכה הביתה מהעבודה, הופתעה כשראתה את עוז שוב. “נדמה לי שהתערבבת לי תה שלך איזה קסם”, צחק, “פתאום התחשק לי הרבה לראות אותך שוב, ואולי גם עוד כוס תה”.
לא הייתה להם חתונה דליה לא רצתה. עוז בתחילה התנגד, ולאט הסכים. היה ביניהם אהבה עמוקה. עכשיו דליה ידעה: לא רק בספרים גברים נושאים את נשותיהם על כפיים. כשנולד בנם הבכור, כולם בבית־החולים הופתעו איך לאישה כה עדינה נולד בן כה חזק! וכששאלו איך יקרא לו, דליה ענתה: “יקרא מרדכי, לכבוד איש יקר מאוד”.
