דוד סירב בעקשנות להאמין שברכה היא בתו. אשתו אילנה עבדה בסופרמרקט, ולחשו בין השכנים שהיא לפעמים מסתגרת במחסן עם גברים זרים. לכן דוד לא האמין שהקטנטנה הזאת ברכה היא בתו באמת. מאז, לא חיבב את הילדה. רק סבא חנן תמך בברכה והשאיר לה בירושה את הבית.
סבא חנן היה היחיד שאהב את ברכה
בילדותה, ברכה חלתה לעיתים קרובות. היא הייתה שברירית, קטנה מאוד ביחס לגילה. “לא אצלך במשפחה ולא אצלנו אין כאלה קטנים,” רטן דוד. “הילדה הזאת בקושי מגיעה לשולחן.” עם הזמן, אפילו אילנה התחילה להפגין כלפיה קרירות, ממש כמו בעלה.
בלב שלם אהב את ברכה רק אדם אחד סבא חנן. ביתו עמד בפאתי המושב, קרוב ליער. את חייו העביר חנן כפקח יערות. גם בגמלאות ביקר ביער כמעט כל יום. אסף פירות בר, ליקט עשבי מרפא, ובחורף היה מביא מזון לחיות הבר. השכנים חשבו שהוא קצת מוזר, אפילו פחדו ממנו לפעמים כל מה שהיה אומר, היה מתגשם. ובכל זאת, באו אליו כשחיפשו מרפא וצמחי מרפא.
את אשתו קבר חנן מזמן. הנחמה היחידה הייתה היער והנכדה. מאז שברכה נכנסה לבית הספר, בילתה אצל סבא יותר מאשר בבית. חנן לימד אותה לזהות צמחים ולדעת לשם מה הם טובים. הלימודים באו לה בקלות. כששאלו אותה מה תהיה כשתגדל, אמרה: “ארפא אנשים”. אבל אילנה רק חייכה מרירות: “אין לי כסף לשלוח אותך ללימודים”. סבא חנן ניחם אותה: “את לא לבד, סבתא שלך השאירה אחריה קצת כסף, ואם צריך אמכור את העגלה.”
סבא ציווה על הנכדה בית ירושה ועתיד שמח
בתו אילנה כמעט ולא ביקרה את אביה, אבל יום אחד הופיעה לפתע על מפתן ביתו, כשבנה עידן הסתבך בעיר בהימורים והוכה קשות. דרשו ממנו לשלם חוב ולאיים עליו. היא הגיעה לבקש כסף מחנן.
“כשהחיים לוחצים, את נזכרת בי?” שאל חנן בתקיפות. “שנים לא דרכה רגלך כאן.” הוא סירב לתת לה כסף: “לא אשלם את החובות של עידן שלך. אני צריך לדאוג לברכה.”
אילנה התפרצה בכעס. “לא רוצה לראות אתכם! אין לי לא אבא ולא בת!” צעקה וברחה מהבית. כשברכה התקבלה לסיעוד, לא קיבלה מאביה ואמה אפילו שקל. רק סבא תמך בה, והמילגה עזרה, כי למדה היטב.
לפני סיום הלימודים, חנן חלה לפתע. כשהרגיש שבקרוב ייפרד מהעולם, הודיע לנכדתו שירשמה את הבית בטאבו על שמה. ביקש ממנה שתמצא עבודה בעיר, אבל לא תשכח את הבית, כי הבית נשאר חי כל עוד יש בו רוח אדם. “בחורף תדליקי תנור, אל תפחדי להישאר כאן לבד כאן תמצאי גם את מזלך,” בישר לה חנן. “את תהיי מאושרת, ילדה.” סבא כנראה ידע משהו.
נבואתו של חנן התגשמה
חנן הלך לעולמו בסתיו. ברכה התחילה לעבוד כאחות בבית החולים האזורי. בסופי שבוע ביקרה בבית של סבא. דאגה לחמם את הבית בימים קרים. חנן דאג שיישאר לה מספיק עצים לאורך זמן. חזו מזג אוויר סוער, ולברכה היו יומיים חופש. לא רצתה להישאר בעיר- גרה בחדר אצל קרובי משפחה של חברה.
בערב נסעה אל המושב. בלילה החלה סערה חזקה. בבוקר השלג נערם, הרוח נחלשה, אבל הדרך נחסמה. דפיקה בדלת הדהימה את ברכה. כשהפתחה, עמד מולה על הסף בחור לא מוכר. “שלום, אני צריך לעזור לעצמי לחלץ את הרכב שלי, נתקעתי מול הבית שלכם. יש אולי מעדר?” שאל. “יש, ליד הכניסה. אולי תצטרך עזרה?” הציעה. אבל הצעיר, שנראה גבוה וחסון, צחק “לא מתאים שהשלג יכביד גם עלייך.”
הבחור תמרן במיומנות עם המעדר, ניסה להניע את הרכב, שוב נתקע. ברכה קראה לו להיכנס פנימה ולהתחמם, לשתות תה חם. בטח עוד רגע תיפסק הסערה ויגיעו רכבים נוספים.
אחרי התלבטות קלה, הצעיר (ששמו נתגלה כאלעד) הסכים. “את לא מפחדת לחיות פה לבד, קרוב ליער?” שאל אותה. היא ענתה שהיא סופ”ש פה, ובדרך כלל בעיר. דואגת איך תחזור אם האוטובוס לא יבוא. אלעד הציע לקחת אותה כי גם הוא צריך להגיע לעיר. ברכה הסכימה.
אחר הצהריים, כשיצאה ברכה הביתה, הופתעה לראות את אלעד מחכה לה. “כנראה יש משהו מיוחד בתה שלך,” חייך, “רציתי לפגוש אותך שוב ואולי גם לשתות עוד ספל?”
לא עשו חתונה. ברכה לא רצתה. אלעד ניסה לשכנע, ויתר בסוף. אבל היו ביניהם אהבה של אמת. ברכה גילתה שגם במציאות, ולא רק בספרים, יש גברים שסוחבים את נשותיהם על הידיים. כשנולד בנם הבכור, הצוות בביה”ח התפלא איך דווקא מהבחורה הדקיקה הזאת נולד תינוק בריא וחזק כל כך. כששאלו מה יקראו לילד, ענתה ברכה: “הוא יהיה חנן, על שם איש יקר מאוד.”
