אלעד מעולם לא האמין שמיכל היא בתו. אשתו, גבריאלה, עבדה במכולת המקומית. ברכילות השכונתית לחשו שהיה לה קשרים חמים מדי עם לקוחות, במיוחד בחדר האחורי עם גברים זרים. לכן החשד העכיר את יחסו של אלעד לבתו הזעירה, מיכל והוא הקרין עליה ריחוק נוקשה. רק סבא דב היה לצדה, מלא חמלה, והוא גם הוריש לה את ביתו.
מיכלי הייתה אהובה רק על סבא
כשהייתה ילדה, מיכלי חלתה הרבה. היא הייתה עדינה ועדינה בממדיה. “לא במשפחה שלי ולא בשלך יש כאלה קטנות,” נהג לומר אלעד בבוז, “ילדה כזו נמוכה לא יכולה להיות שלי.” מרירותו חלחלה גם אל גבריאלה עם הזמן, והם התרחקו מהמלאך הקטן.
היחיד שחיבק אותה באמת היה סבא דב, יליד מושב קטן בשפלה, שביתו ניצב בשולי היישוב, ממש בצל יער יפהפה. דב היה פקח יערות שנים רבות. גם לאחר שפרש, בילה ימים רבים בין העצים, מלקט עשבים תרופתיים ופטריות. בחורף האכיל את בעלי החיים והאהבה אליו התערבבה ביראת כבוד אנשים ידעו: מה שהוא ניבא, לרוב התגשם. אנשים מהסביבה באו בכל זאת, עם בעיות וחוליים, לבקש משיקוי עשבים או מרפא טבעי.
דב איבד את אשתו מזמן. ניחומו היה בטבע ובנכדתו. היא רוב הזמן העבירה אצלו, ואוהבת להאזין לסיפורים על סגולות הצמחים שהוא מלמד אותה. הלימוד קל לה והיא מחייכת אל כל פרח. “כשתגדלי, למה תרצי להיות?” שאלו אותה השכנים. “אני אהיה מרפאה, אעזור לאנשים להבריא,” ענתה תמיד. גבריאלה העוותה פניה: “כסף ללמוד לי אין.” אבל דב הרגיע בלחישה: תמיד אפשר למכור עגלה או פרה מהדיר והוא לא ייתן למיכלי להחמיץ את עתידה.
הוריש לה בית ועתיד
גבריאלה, האם, ביקרה אצל דב לעיתים נדירות. יום אחד הופיעה לפתע: בנה הצעיר, יובל, הסתבך בחובות של הימורים בתל אביב. היכו אותו קשות, והוא נזקק לכסף, כך סיפרה בבכי לסבה.
“כאשר באמת צריך, את זוכרת את הדלת שלי?” שאל דב בקור. “שנים לא טרחת לשאול לשלומי.” הוא סירב: “אני לא משלם על חובות שהוא עשה. חשוב לי לדאוג לנכדה שלי, שתוכל ללמוד.”
גבריאלה צעקה בזעם, עיניה אדומות, “אתך ועם הילדה סיימתי! אין לי עוד אבא, אין לי בת!” והסתלקה בזעם מהבית. מיכל נותרה אצל סבא. כשהתחילה ללמוד בסמינר לאחיות, רק דב תמך בה. גם המלגה שקיבלה סייעה לה.
ערב סיום לימודיה, דב חלה. ברגע של בהירות, בישר לה שציווה לה את הבית בצוואה. “אל תשכחי את הבית, גם כשאת בעיר. חורף בלי אש בתנור לא טוב לאף אחד. הבית ימשיך לחיות, כל עוד בני אדם חיים בו. את לא צריכה לפחד לישון כאן לבד גם גורלך ימצא אותך בין קירות האבן הללו. את תהיי מאושרת, מתוקה שלי,” ליטף את ראשה, מבטו מלא סוד.
הנבואה התקיימה
דב נפטר בסתיו. מיכל עבדה כאחות בבית־החולים האזורי. בסופי שבוע הייתה נוסעת למושב, מדליקה אש בתנור, בודקת שהכול בסדר. הרהרה לעצמה שהיא לא רוצה להישאר בבדידות בדירה השכורה שלה בירושלים, אצל קרובי משפחה.
בערב מושלג אחד, כשהגיעה למושב, החלה סופה עזה. למחרת בבוקר, כשהשלג כיסה את השבילים, נשמע פתאום דפיקה על הדלת. מיכל הציצה גבר צעיר עמד מול המפתן, כפפות על ידיו, שיערו מכוסה פתflakes. “שלום אפשר אולי לשאול מכם את המעדר? הרכב שלי תקוע בדיוק ממול לביתכם,” פנה אליה. “המעדר למטה בכניסה קח, אולי גם כדאי שאעזור לך?” הציעה. הוא הביט בה בחיוך מלא לעג “לא בטוח שמעדר נוסף יועיל. שלא תיתקעי בשלג.”
הצעיר התרוצץ בין הגדרות עם המעדר, הצליח להניע את רכבו ואז שוב נתקע לא הרחק. מיכל פתחה את הדלת וקראה לו לשתות תה חם. “הסופה בטח תיגמר עוד מעט,” עודדה, “הדרך תיפתח, באים פה רכבים.”
הבחור, שהציג עצמו כנדב, היסס ולבסוף נכנס. ישבו ליד השולחן, קרני שמש ראשונות הפציעו מעבר לחלון. “את לא פוחדת לגור כאן לבד בשולי היער?” שאל אותה. “אני בעיקר בסופי שבוע. עובדת בעיר,” הסבירה. דאגה הצטיירה בעיניו. נדב הציע ללוות אותה בדרכה למרכז, כי גם הוא הוזמן לעיר. הסכימה מיד.
לאחר מכן הפך למנהג קבוע פעמיים בשבוע ועד מהרה, חיכה לה בדרך חזרה. “יש משהו בתה העשבים שלך כל השבוע חשבתי רק עלייך,” אמר לה בחיוך מבויש. “אולי עוד פעם תה?”
לא היה להם טקס חתונה מפואר. מיכל לא רצתה, נדב התעקש ולבסוף ויתר. הייתה ביניהם אהבה אמיתית. מיכל גילתה שגם בספרי אגדה לא כתוב על גברים שממש נושאים את נשותיהם על הידיים, אבל זה בהחלט אפשרי. כשנולד בנם הראשון, כל אנשי המחלקה הופתעו “איך מזאת הנערה השברירית נולד תינוק כזה גדול?” לשאלה איך יקראו לו ענתה מיכל, “נקרא לו דב על שם האיש שידע מה זה לאהוב באמת.”
