ליאוניד סירב בעקשנות להאמין שאירה היא בתו. אשתו ורה עבדה במכולת, ולחשו שמבלה במחסן עם גברים זרים – לכן לא קיבל שאירה הקטנה היא שלו, ולא חיבב את הילדה. רק סבא אהב אותה באמת והשאיר לה את הבית בירושה סבא היה היחיד שאהב את אירה בילדותה אירה חלתה הרבה והייתה שברירית וקצרת קומה. “לא אצלי במשפחה ולא בשלך יש כאלה קטנים”, אמר ליאוניד, “הילדה הזו – חצי מטר בקושי”. בהמשך גם אמא שלה התרחקה ממנה, כמו אבא. היחיד שאהב את אירה באמת היה סבא מתתיהו. הבית שלו עמד בקצה הכפר, סמוך ליער. כל ימיו עבד כסייר יערות, וגם אחרי שפרש לפנסיה המשיך לטייל ביער, לאסוף פירות יער וצמחי מרפא, ולהאכיל את החיות בחורף. כולם בכפר חשבו שהוא קצת מוזר, אפילו פחדו – לפעמים היה מנבא משהו וזה היה קורה. ובכל זאת כולם באו לבקש ממנו עשבי מרפא ושיקויים. את אשתו קבר מתתיהו מזמן. הנחמה שלו הייתה היער והנכדה. כשהתחילה בית ספר, אירה בילתה אצלו יותר מאשר בבית הוריה. הסבא לימד אותה על צמחים ותרופות, והלמידה הייתה קלה לה. כששאלו אותה למה תרצה להיות כשתגדל ענתה: “אעזור לאנשים להחלים.” אמה אמרה שאין לה כסף ללימודים, אבל סבא עודד את אירה ואמר: “לא חסר לי, ואם צריך, גם פרה נמכור.” הוריש לה את הבית ואת האושר ורה, בתו של מתתיהו, כמעט שלא באה לבקר – רק כשהבן שלה הסתבך בחובות בעיר, הופיעה פתאום על הסף וביקשה כסף. “כשהסתבכת, פתאום נזכרת בי?” גער בה מתתיהו, וסירב לעזור: “אני צריך לדאוג לנכדה שלי.” ורה זעמה, קיללה ויצאה מהבית. כשאירה התקבלה ללימודי סיעוד, ההורים שלה לא נתנו לה שקל, רק סבא תמך ולימודיה השתלמו בזכות המלגה. לפני שסיים את חייו, חלה מתתיהו וסיפר לאירה שהוריש לה את הבית וביקש שתמצא עבודה בעיר, אבל תמיד תשמור על הבית בכפר – “הבית חי כשמרגישים בו נשמה אנושית. אל תפחדי לישון כאן לבד – פה תמצאי את גורלך, ותהיי מאושרת,” ניבא לה. כנראה שידע מה שהוא אומר. נבואתו של סבא מתתיהו התגשמה מתתיהו נפטר בסתיו. אירה עבדה כאחות בבית החולים המחוזי, ובסופי שבוע ביקרה בבית הסבא, חיממה בו תנור עם עצים שהשאיר לה לשנים. חורף הגיע, אבל אירה העדיפה לבוא לכפר מאשר להישאר בעיר אצל קרובי משפחה. בערב סופת שלגים, דפיקה בדלת הפתיעה אותה – צעיר לא מוכר ביקש עזרה להוציא את מכוניתו השקועה בשלג בחזית הבית. “האת חפירה שם ליד המדרגות,” אמרה אירה, “אם צריך – אעזור גם.” הצעיר, סטס, חייך בספקנות על הנערה הזעירה, אך נענה והצליח להוציא את הרכב. כשנמצא שוב תקוע, הזמינה אותו אירה לתה חם עד שתיגמר הסופה, והשיחה ביניהם זרמה. אירה סיפרה שהיא גרה פה בסופ”ש, עובדת בעיר וחוששת שהאוטובוס לא יגיע. סטס, שגר גם הוא בעיר, הציע לעזור – אירה הסכימה. כעבור זמן פגשה אותו שוב בעיר – “יש משהו בתה שלך, קסם מיוחד,” צחק, “התגעגעתי ורציתי לראות אותך שוב.” הם לא עשו חתונה – אירה לא רצתה, סטס ויתר, אבל הייתה ביניהם אהבת אמת. כשנולד בנם הבכור, כולם הופתעו כיצד אישה כה שברירית ילדה בן חסון כל כך. כששאלו איך יקראו לו, ענתה אירה: “נקרא לו מתתיהו, על שם האיש הטוב ביותר שהכרתי.”

דוד מעולם לא האמין באמת שאיילת היא בתו. אשתו לשעבר, תמר, עבדה בסופרמרקט. היו הרבה שמועות שהייתה ננעלת עם גברים זרים במחסן מאחור. לכן דוד לא האמין שהקטנה איילת, הדקיקה והעדינה, היא שלו. הוא לא חיבב את הילדה. היחיד שראה בה אוצר קטן היה סבא יצחק, שנתן לה את כל אהבתו ואף הוריש לה את ביתו.

איילת זכתה לאהבה רק מסבא
בילדותה, איילת חלתה לעיתים קרובות. היא הייתה רגישה, שברירית ונמוכה. “לא במשפחה שלך ולא בשלי יש כאלה קטנטנות,” נהג דוד להגיד, “הילדה הזאת, כלום ממנה.” ועם הזמן, גם תמר האם החלה להתרחק מילדתה.

נפש אחת באמת אהבה את הילדה, סבא יצחק. ביתו עמד על גבול המושב, לא רחוק מהפרדס. כל חייו היה יצחק שומר-יער, ובגמלאותו המשיך לבקר כל יום בטבע. ליקט פירות הדר ועשבי מרפא, ובחורף האכיל חיות בר. אנשי הכפר ראו בו קצת מוזר, אפילו פחדו ממנו. לפעמים היה מדבר נבואות והכול היה מתגשם. אבל כולם הגיעו אליו כשהיו זקוקים לתרופות טבעיות ולחליטות מצמחים.

את אשתו יצחק קבר מזמן. הנחמה שלו היו הטבע והנכדה. כשאיילת התחילה בית-ספר, שהתה זמן רב יותר אצל סבא מאשר בבית. הוא לימד אותה על צמחים, שורשים וסגולותיהם. הלימוד בא לה בקלות. וכששאלוה מי תרצה להיות כשתגדל, ענתה: “מרפאה של אנשים.” תמר, אמה, טענה שאין לה כסף לשלוח אותה ללמוד. אך יצחק הרגיע: “אני לא עני, ואם צריך אמכור את הפרה.”

הוריש נכס וניבא מזל טוב
בתו תמר בקושי ביקרה אצלו, ודווקא כשבנה הסתבך בעיר בעקבות חוב הימורים, הופיעה פתאום על סף ביתו. בנה נדב הוכה קשות ונאמר לה להשיג את הכסף בכל מחיר.

“כשהצרות מגיעות, פתאום נזכרת בי?” שאל יצחק בחומרה. “לא דרכת כאן שנים!” הוא סירב לתת לה כסף: “אני לא מתכוון לשלם על חובות של נדב. אני צריך לעזור לאיילת שלי.” תמר התפרצה בכעס: “לא רוצה לראות אתכם יותר! אין לי כבר אבא או ילדה!” וכך עזבה בסערה.

איילת נרשמה ללימודי סיעוד, קיבלה מלגת מצטיינים וכל עזרה הגיעה מסבא יצחק בלבד. עם סיום לימודיה, יצחק חלה. בתחושת סוף קרובה, הודיע לנכדתו כי הוריש לה את ביתו וציווה לה להישאר מחוברת אליו “כל בית חי כל עוד שומעים בו נשמה, בחורף תדליקי תנור, אל תפחדי להיות כאן לבד פה תגיע אלייך המזל. את תהיי מאושרת, ילדה,” ניבא לה בלב שלם.

הנבואה התגשמה
יצחק נפטר בסתיו. איילת עבדה אחות בבית חולים אזורי. בסופי שבוע הייתה נוסעת לבית הסב, מדליקה את התנור בחורף. העצים שהכין לה סבא הספיקו לעונה שלמה. יום אחד, הגיעה סופת שלג. עם ערב, נשמע דפיקה בפתח עמד בחור שאינו מוכר. “שלום. הרכב שלי תקוע מול הבית שלך, יש כאן את חפירה?” שאל. “יש ליד הדלת, קח,” ענתה איילת. “רוצה עזרה?” הציעה, והוא צחק: “קטנה כמוך? שלא תיעלמי לי בשלג”.

הבחור עבד במרץ, אך שקע שוב בשלג. אחרי עוד ניסיון, איילת הזמינה אותו להיכנס ולהתחמם עם תה חם, בתקווה שהסערה תחלוף. “את לא מפחדת לחיות פה לבד, בשולי מושב?” שאל, ונענה שהיא מגיעה רק בסופ”ש, עובדת בעיר, וכרגע תוהה כיצד תשוב אם לא יגיע אוטובוס. לאחר שגילה שגם דרכו מובילה לעיר, הציע להסיע אותה כשירגע השלג.

לאחר מכן, בעודה הולכת חזרה לביתה יום אחד, ראתה את הבחור שוב. “נדמה לי שבתוך התה שלך יש קמצוץ קסם,” התלוצץ, “רק רציתי לראות אותך שוב ואולי תזמיני לעוד כוס תה?” בהמשך, נרקמה ביניהם אהבה. על חתונה ויתרו איילת לא רצתה, והוא התנגד בתחילה ואז נעתר. במקום טקס, זכו לאהבה אמיתית.

כאשר נולד בנם הבכור, כל הרופאים התפלאו כיצד מאישה כה צוּרהי יצא תינוק חסון. כששאלו לשמו, אמרה איילת: “יקראו לו יצחק, על שם אדם יקר ואהוב באמת.”