לְחַיִּים בְּפֶצַע פָּתוּחַ…
במשפחת לוי, כל אחד חי את חייו, מנותק משאר בני הבית.
אב המשפחה, אריאל לוי, החזיק מאהבת קבועה, ולפעמים אף יותר מאחת, נוסף על אשתו בתיה. בתיה, מודעת לבגידותיו, לא שמרה גם היא אמונים. היא העבירה ערבים עם חבר לעבודה, נשוי בעצמו.
שני בניהם, נמרוד ואלון, הסתובבו חופשי, ללא גבולות או תשומת לב הורית.
איש לא ייחס חשיבות אמיתית לחינוכם, ובתיה התעקשה שהמערכת החינוכית צריכה לדאוג להכל.
בימי ראשון ישבו כולם יחד לשולחן במטבח, מקפידים לאכול מהר ובשתיקה טרם חזרו כל אחד לעיסוקיו.
כך הם המשיכו להתנהל, כל אחד בתוך הבועה הקטנה והמופרת שלו, עד שיום אחד אירע הבלתי ייאמן.
כשאלון, בנם הצעיר, היה בן שתים עשרה, הזמין אותו אביו לראשונה לעזור לו במוסך הקטן שלהם בגבעתיים. בעת שאלון בחן סקרן את כלי העבודה, הלך אריאל להעיף מבט אצל חבריו, המתקנים את האוטו בצד השני של החצר.
פתאום, אש ועשן שחור החלו להתפרץ מתוך המוסך שלהם.
הייתה מהומה. איש לא הבין מיד מה קרה. (בדיעבד יתברר, כי אלון הפיל בטעות להב רותח מקדח הלחמה על גריקן דלק.)
אנשים נתקעו מהמקום מרוב תדהמה. הלהבות השתוללו במהירות.
מישהו שפך דלי מים על אריאל, והוא רץ פנימה מבלי לחשוב פעמיים. כולם נעצרו בפחד.
לא עברו עשר שניות, אריאל יצא מתוך גוש הלהבה, אוחז בידיו את גופו חסר ההכרה של אלון.
אלון היה שרוף כמעט לחלוטין, ורק פניו נותרו ללא פגע כנראה כי הגן עליהן בידיים. כל בגדיו הפכו לאפר.
בעוד מישהו מזעיק את מכבי האש ואת מגן דוד אדום, נשאב אלון במהירות לבית החולים איכילוב.
נאבק על חייו.
מייד הכניסו אותו לניתוח. אחרי שעות של המתנה מתוחה ושתיקה, ניגש הרופא אל אריאל ובתיה.
“קשה לי לומר. הילד בתרדמת. יש לו סיכוי של אחד למיליון. כל מה שיכולנו לעשות, עשינו. נשאר רק רצונו של אלון לחיות, ותפילה נסית.”
ללא דיבורים מיותרים, יצאו אריאל ובתיה אל הגשם שתפס את תל אביב, ומצאו את דרכם לבית הכנסת הסמוך.
רטובים לגמרי ונדהמים מהכאב, נכנסו בפעם הראשונה לבית השם.
פגשו שם את הרב חיים עיניו בורקות.
“רבנו,” זעקה בתיה בבכי, “הבן שלי בין חיים למוות. מה עושים?”
הרב חיים הביט בהם ארוכות:
“ככה זה, אנשים רצים לאל רק בשעת מצוקה… אז מה, חיים שלכם היו טהורים?”
“מה, לא הרגנו אף אחד,” מלמל אריאל, מבויש.
“אבל אהבה מה עם האהבה ביניכם? היא מתה מזמן. אהבה צריכה להיות כמו חוט של משי שאי אפשר לקרוע, וביניכם כבר עץ זית עבה לא יחליק.
תתפללו! תבקשו רחמים מ’הקדוש ברוך הוא’ ומהרבי מאיר בעל הנס. אבל תזכרו, הכול בידי שמיים. לפעמים הוא מטלטל אתכם כדי שתפכחו עיניים. תסדרו את הלב. רק באהבה אפשר להינצל!”
אריאל ובתיה כרעו על ברכיהם מול תמונת הצדיק, בוכים, נודרים נדרים.
באותו רגע מחקו כל זיכרון מרומן אסור נשבעו להתחיל מחדש.
למחרת התקשר הרופא: “אלון חזר להכרה.”
אריאל ובתיה כבר ישבו לצד מיטת בנם.
עיניו של אלון נפקחו מעט, והוא ניסה לחייך.
“אמא, אבא, בבקשה, אל תיפרדו…” לחש הילד, פניו לופתות בכאב.
“על מה אתה מדבר, ילד מתוק?” ליטפה בתיה את ידו והוא נאנק.
“ראיתי את זה, אמא. וביום מן הימים, גם הילדים שלי יקראו על שמכם.”
ההורים החליפו מבט. לילד אין כוח לזוז, הוא מחובר למכשירים.
אבל מאז, לאט ובעקשנות, אלון החל להחלים.
כל הכסף כולל דירת הנופש בהרצליה נמכר לטובת טיפולים ושיקום.
המוסך והאוטו נשרפו כליל. אבל החיבור ביניהם לא נשרף המשפחה התכנסה סביב השבר.
חלפה שנה.
אלון עבר לשיקום במרכז גבעת וושינגטון.
הוא כבר הלך בכוחות עצמו, למד להתמודד עם הכאב והפחד.
שם, הכיר את הילדה תהל היא הייתה בגילו, גם היא נשרפה, אולם בכוויות קשות רק בפנים.
תהל עברה ניתוחים רבים, וביישנותה החריפה. לא יכלה להביט במראה.
אלון התאהב ברכותה ובחוכמתה של תהל. רצה להגן עליה.
השניים בילו יחד כל רגע פנוי חוו כאבים, זריקות וטיפולים, אבל מצאו שפה מיוחדת משלהם.
והחיים המשיכו…
אלון ותהל נישאו בחתונה פשוטה וסמלית.
נולדו להם תאומים בת בשם שירה ובנו, מישר.
כשהגיע הרגע, ואורה של המשפחה כבר שבו לשלוט בו, החליטו אריאל ובתיה להיפרד.
הסבל עם אלון עייף אותם, לא יכלו לשוב ולהתחבר, איבדו כוחות.
בתיה עברה לגור עם אחותה במודיעין, וביציאה עברה לברך את הרב חיים.
“בשורות טובות, בתיה,” אמר לה, “אם קשה, תלכי, תנוחי. לפעמים הבדידות נחוצה. אבל בסוף תחזרי; בעל ואישה גוף אחד!”
אריאל נותר לבדו בדירה.
כל הילדים והנכדים ביקרו אותם בתורות, הקפידו שלא להיפגש.
ובכל זאת לכולם היה רגוע יותר, סוף סוף.
