לשרוד עד חתונת הזהב
עשרים וחמש שנה אני חיה עם דביר. עכשיו אני כבר בת חמישים, ודביר גדול ממני בשנתיים. החיים שלנו ביישוב לא שונים מהשאר בית, גינה, עבודה, הבן שלנו יובל כבר גבר, גר בתל אביב, סיים לימודים במכללה, עובד במפעל בחולון.
פעם אחת יובל הגיע לסוף השבוע הביתה עם חברה יפיפייה.
תכירי, אמא, זהו שירה, אנחנו מתכננים להתחתן, רק צריך להגיש טפסים לרבנות, יובל חייך בביישנות.
שלום, שירה לחשה וראיתי איך לחייה הסמיקו.
היי, שירילה, כנסי, תרגישי בבית, הכל פתוח אצלנו, פִּטְפְּטִי תוך כדי סידור השולחן.
היא מאד מצאה חן בעיניי ובעיני דביר. אחרי שחזרו לתל אביב, יובל המשיך להתקשר ולספר שבקיץ יערכו חופה. שמחתי כל כך, גם דביר חייך בשביעות רצון.
אבל מה שלא חשבתי שיקרה שעוד אפול לאהבה בגיל חמישים, ועוד עם השכן שלנו וחברו של דביר, מיכה.
מיכה נכנס אלינו ערב אחד עם בקבוק ערק משובח. אשתו נטע עובדת כדיילת רכבת, נוסעת רחוקות ומרבה להיעדר. נטע רגילה להשאיר את מיכה לבד בביטחון, כאילו אין לה דאגה שיחצה את הגדר.
הבת שלהם, הדר, גרה בתל אביב, מבקרת פה ושם, מביאה לו קניות כשאמא נעדרת הרבה זמן. ככה הם חיים טלפונים בין תחנות, ופתאום היא מגיעה, נשארת עשרה ימים ונעלמת שוב לקרון.
מיכה, בוא תראה מה קניתי בשוק, מברגת בוש חדשה, סוף סוף! התרברב דביר ורץ למחסן.
מיכה התנפל פתאום על מותניי, נשימתו על צווארי חיממה אותי בגלים. שמעתי את הדלת נפתחת מהמרפסת והתנתקתי ממנו, מיהרתי לנקות את השולחן, הראש שלי למטה, חוששת להסתכל על דביר. אבל העיניים שלי הבריקו, הרגשתי את זה.
דביר לא שם לב לכלום, הגיש למיכה את הקופסה.
שיחוק, כלי מעולה… נרים לחיים, מזג ערק. הדסי, תצטרפי?
לא, התעייפתי, אלך לנוח. הלכתי לחדר, השתקפתי במראה. כמה חוצפה בי, הדסי, כמו בת שמונה עשרה, חייכתי לעצמי.
התמלאתי עם השנים חזה מלא, פנים עגולות, ועדיין העיניים שלי יפות כתמיד. קצת התבגרתי, אבל עדיין יפה.
ידעתי עם שמלה אלגנטית, קצת סומק ונעלי עקב כמעט מלכת השכונה. מיכה מצא חן בעיניי כבר מזמן. גבוה, גברי. ובימים האחרונים סיפר שגם אני מוצאת חן בעיניו, כבר שנים.
מיכה בן חמישים וארבע, נשוי לנטע שנים. לא מזמן, הלכתי למכולת ומיכה קרא לי:
הדסי, קפצי רגע, תעזרי לי להכין קובה.
מיכה, ממהר לי… הצטערתי שלא שמתי קצת אודם, אפילו השיער לא מסודר.
אבל משהו משך אותי אליו, מצאתי את עצמי נכנסת לחצרו, עוד לפני שהספקתי להבין סגר מאחורינו את הדלת וחיבק אותי. הנשיקות שלו שיגעו אותי, ובלי לחשוב האם לעצור.
המכולת לא תברח, לחש באוזני, אין לי מושג כמה זמן לבשל קובה, אבל רציתי שתלמדי אותי.
עשר דקות בערך, עניתי לו, מה, אף פעם לא הכנת?
בזמן האחרון הרבה דברים אני עושה לראשונה… גיחך, בלי נטע, אני אבוד.
אולי אעזור להכין…
עזבי, יש בינינו דברים אחרים… הפעם חיבק חזק יותר מאמש.
את המעיל זרק לפינה, ושקע אל תוך החזה שלי.
מיכה, אני נשואה…
אז מה? אני נשוי… אבל אני מת מרוב תשוקה אלייך. רואה שגם את מסתכלת עלי בעיניים בוערות. אולי דביר שלך כבר לא מפנק אותך כמו פעם?
לא התנגדתי. דביר כבר לא מהלל את יופיי, לא מחלק מחמאות. מותר לי להתרגש? ואז… בגידה ראשונה. שכבתי במיטת אשתו מבלי ייסורי מצפון, אפילו שכנעתי את עצמי שזה מגיע לי.
הלוואי והייתי חי איתך, הדסי, לחש מיכה. עם נטע זה בעיקר בטלפון, כל הזמן בדרכים. בטח גם לה מסתובב מישהו, כל כך הרבה זמן רחוקה. אולי איזה נהג קטר?…
נשיקותיו סחררו אותי. פתאום נזכרתי שאני בכלל בדרך למכולת, קמתי, התלבשתי, וכבר ליד הדלת שמעתי את הדר.
אוי, הדסי, מה נשמע? חייכתי במבוכה.
שלום, הדרי, רק הסברתי לאביך איך מבשלים קובה, הוא אבוד בלעדייך ואמא.
הרי לימדתי אותו כבר, פסקה הדר, אני יודעת שללא אמא הוא תמיד רעב, לכן הבאתי קניות.
טוב, אני רצה, הדר תסביר לך הכל.
הדם בעורקיי געש. התאהבתי בשכן שתמיד דימיינתי כחבר של דביר בלבד ועכשיו הוא שלי.
אחר כך נכנסתי אליו שוב, ושוב. לא שמתי לב שכבר רצות שמועות ביישוב.
למה כל כך הרבה זמן לוקח לך במכולת? דיבר דביר בחצי חיוך, לא שמתי לב. ומה בדיוק עשית אצל מיכה?
הוא לא מסתדר בלי נטע, חיפש מתכון לקובה. במקרה הדר באה, גם היא כנראה מתכננת חתונה.
מיכה כבר דיבר בפתיחות:
תפסו אותנו? נספר שזו אהבה. שנטע תמשיך בדרכה, ודביר… הוא שתק ונשק לי.
מיכה, מה אנחנו עושים? כבר אוטוטו חמישים, והנה, הפכנו לרומנטיקנים.
אין גיל לאהבה, הצטחק וחיבק אותי.
כל טיפה של בושה נעלמה הרגשתי שמגיעה לי אהבה כזו.
המפגשים נמשכו שבועיים, ופעם דביר כמעט הפתיע אותי אצל מיכה הייתי צריכה להתחבא במקלחת כשעמדו בחוץ לפטפט.
בערב דביר דיבר איתי.
אני יודע הכל… אורי סיפר לי, ראה אותך נכנסת למיכה. יש עוד שלושה ימים יום נישואים כל האורחים הוזמנו, הכל מוכן… ואת…
דביר, תסלח לי, השפלתי מבט. אני באמת לא יודעת מה עבר עליי… גם אצל גברים קורה לפעמים, לא? נכנס שטות לראש… אולי גם לנו?
נקיים את החגיגה, נעשה שמחה לאחרים ואז נפרדים. את תסבירי ליובל. אמא שלו רצה בין גברים.
ביום חגיגת נישואינו התכנסו כולם באולם המושב. ישבתי ליד דביר, בשמלה חדשה, מאופרת, עם חרוזים, והגנבתי מבט למיכה לבד, אשתו עוד לא חזרה.
לא נעלבתי מרכילויות ראיתי את המבטים, אומרים לי בפה מלא בוגדת. אבל לי היה ברור מה הם יודעים באמת על אהבה? אני ומיכה זו אהבה אמיתית.
בין הברכות קם מיכה ואמר: מאחל לכם עוד פעמיים עשרים וחמש, בריאות, ונפגש ככה שוב, בעוד רבע מאה! כולם הריעו, הרימו איתו לחיים.
אחרי החגיגה, דביר החליט לדבר על גירושין לא ייתכן שנמשיך, כולם יודעים.
נדבר בערב, אמר כשעבד בחצר.
החלטתי לקפוץ למיכה, אולי למצוא אצלו אוזן קשבת.
כשנכנסתי לחצר, ראיתי את מיכה יוצא מהמחסן, מסמן לי לעצור.
נטע חזרה… לחש.
עוד לא סיפרת לה?
מה בדיוק אני אמור לומר?
הרי היינו יחד…
שקט, הפנה מבט לדלת. הדסי, את אישה חכמה, שיחקנו די. אני אוהב את נטע. היא חזרה, מיד קפצה לחבק אותי… והבנתי שלא היה לה אף אחד היא שלי ואני שלה.
ומה איתי? דביר כבר יודע כולם מספרים לו. אני בשבילך התאמצתי להתייפות…
שתמשיכי בשביל דביר. את אישה טובה, הדסי אבל את לא שלי. לי יש את נטע, והיא הכי טובה לי…
לא יכולתי לשמוע עוד. הסתובבתי ויצאתי.
בערב שוחחתי עם דביר.
החלטתי להתגרש, הפכת אותי לבדיחה.
פרצתי בבכי. דביר היה המשפחה שלי, כל כך הרבה שנים. נכון, נעלמה התשוקה אבל יש את ההרגלים, את החיים המשותפים…
דביר, תסלח לי, אתה צדקת כשקראת לי עקשנית. כנראה באמת אין לי ראש תן לי לתקן, אני מבטיחה, נשוב להיות מאושרים. מה נגיד ליובל? תיכף החתונה שלו… נחכה לנכדים יחד.
ידעתי שלדביר יש לב רחב, וגם הוא אוהב אותי בדרך שלו. חלף זמן, והוא בחר לסלוח לי. היום, אנחנו מבלים עם שני נכדים מקסימים, מתרגשים כל פעם שיובל מגיע עם שירה.
ומיכה? הוא עדיין מבלה אצל אלמנות ביישוב, לכל אחד הסיפור שלו. אבל מאז דביר כבר לא רואה בו חבר, ומבקר בביתו כלל. עם נטע, יצאה לפנסיה הם רבים בקול רם, וכל השכנים שומעים, אבל זה החיים שלהם. לכל בית הפעמונים שלו
תודה שקראתם. שתזכו לשמחות, לפרגון ושתשכו אהבה בכל גיל!
