חייבים להמשיך הלאה. ברח? שיברח. גם ככה לא היה אדם נעים במיוחד. נגדל את הילד בעצמנו, אל תדאגי!
את ניב גידלו אמא שלו וסבא. את סבתא הוא זכר במעורפל בלבד היה בן חמש כשנפטרה. מה שנשאר לו ממנה זה בעיקר הריח של החלות החמות
ואביו? אותו מעולם לא ראה. אבא עזב עוד לפני שניב נולד. יחד עם אמא שלו, מרים, הם עברו למושב קטן בגליל.
הוא פגש את הוריה של מרים, הם קבעו תאריך לחתונה, אבל כמה ימים לפני, החתן פשוט נעלם לא חיפשו אותו. מרים בכתה המון, כי הייתה כבר בהריון עם ניב.
דמעות לא יעזרו פה! כך סבתא אמרה אז החיים ממשיכים, ברח? אז שילך! נגדל את הילד ביחד, אל תבכי!
ניב לא חסר דבר כילד, אבל גם לא היה מפונק. תמיד למד טוב.
סבא חינך אותו ביד קשה. לימד אותו לכבד מבוגרים, להעריך את מה שיש, ולעבוד קשה. ניב ידע הכול מה שלא היה נוגע, היה מצליח בו!
עד גיל שלושים כבר היה חתן נחשק בחור יפה, קריירה מצליחה, משכורת גבוהה, דירה בת שלושה חדרים בתל אביב הכל היה לו!
בחורות לא הפסיקו לנסות, אבל הוא לא מיהר. גם היה די עסוק. כל סוף שבוע הגיע למושב לעזור לאמא. הסבא כבר לא היה, ומרים כבר פחות בריאה.
היא עדיין תפקדה, אבל לאחרונה הכל היה קשה לה יותר.
ניב הציע לה לעבור אליו לעיר, אבל היא סירבה.
מה לי בעיר הגדולה? אמרה לו מרים בקצב שאתה מדבר, היית צריך כבר להביא לי נכדים כאן לי יותר טוב אשאר בעמק בשקט שלי
בואי לפחות תעשי קיץ בעיר, אחר כך תצאי לנופש-מרפא ואז נחזור יחד, תני לעצמך לנוח, תתחזקי, אחר כך תחליטי אם בא לך לחזור.
מה כבר אעשה במושב? נבהלה מרים.
גם במושבים אנשים עובדים נופף ניב בידו.
אז היה בקשר עם שתי בחורות. לא ידע איזו לבחור.
האחת נעמה, בחורה שקטה מהמושב ליד, חרוצה ונעימה.
השנייה גיתית, יפהפייה זוהרת. היה נראה שהיא מפונקת, כל הזמן צחקה, אולי לא כל כך חזקה בניהול בית.
ניב לא הזמין את שתיהן אליו, נפגשו תמיד במקום ניטרלי. אבל ידע הגיע הזמן לבחור. ולא הצליח להחליט ממי להיפרד.
החליט שיכיר להן קודם את אמא שלו שחזרה מהמרפא, נראתה טוב.
נעמה הסכימה מיד לבוא, שמחה הנה חלומה אולי יתגשם! חתן כזה לא כל יום פוגשים, ומכיר לאמא כנראה רוצה להתחתן.
טוב לך פה, ניב, כזה גדול ומרווח אמרה נעמה בהתפעלות.
כן, נעים פה, גם לאמא טוב. רק שהיא נחלשה לאחרונה.
היא גרה איתך כאן? חשבתי שרק באה לבקר. חולה?
כן.
אז חשוב שתקשיב לי אני לא אתפוס תפקיד של מטפלת.
אף אחד לא מבקש הופתע ניב.
אבל בכל זאת
מה?
כלום פשוט עדיף לחיות בנפרד. אמרת שאמא שלך גרה במושב, נכון? בית יש לה שם. יהיה לה טוב שם. וגם לנו יהיה יותר טוב לבד
אמא תמיד תהיה איתי. על זה לא מתפשרים.
אה, אתה כזה? חשבתי שאתה רציני, בעצם אתה ילד של אמא! אם תשנה דעתך תתקשר!
נעמה יצאה, אפילו לא שתתה תה
טוב, זאת ברחה מהר, חשב ניב, גיתית תברח עוד יותר מהר, אשאר בלי כלום
החליט להתעמת עם גיתית מיד.
מה שלא יהיה, אמא תמיד איתי! אמר לה.
לא מבינה למה אתה מדגיש? ברור, אמא חשובה, אבל
אם נגור יחד, אמא תהייה חלק מהחיים, מה דעתך?
לא מזיז לי. אתה מציע לי נישואים?
ניב חייך.
אולי תבואי נכיר לך את אמא. עכשיו?
עכשיו? מה, אמצא חן בעיניה?
ברור שכן, אל תדאגי.
אני סתם מתרגשת
להפתעתו הן הסתדרו מצוין, אפילו התחברו. לעיתים טיילו יחד סביב הבניין, מחכות שניב יחזור. אחר כך נסעו שלושתם יחד למושב. אפילו גיתית העירונית התאהבה במושב.
מרים החליטה להישאר שם.
קיץ, אני כבר חשה מצוין אמרה.
תוך חצי שנה ערכו חתונה.
הנה, אולי עוד אזכה לנכדים צחקה מרים.
ובאמת, זכתה: קודם נכדה, אחר כך נכד.
גיתית וניב גידלו שני ילדים בעיר. הילדים גדלו, התכוננו לאוניברסיטה. לאחרונה גם אמא שלהם עברה לגור יחד איתם בעיר.
לחופשים נסעו יחד לבית במושב. מרים לעולם לא יכלה להיפרד מהבית הישן שלה.
גיתית, אולי זה לא מתאים, אבל אני רוצה לחזור למושב הקטן שלי. ניסע? שאלה יום אחד.
בטח! רק נחכה שניב יחזור מהעבודה.
טוב. אבל נא לנסוע מיד, תגידי לו שזה דחוף
במושב היה שקט כתמיד. כל שנה פחות ופחות אנשים נשארים
הנה, הגעתי הביתה לתמיד אמרה פתאום מרים. מכרו את הבית שלי, אולי לא ייתנו עליו הרבה, אבל חבל עליו שיתפורר
מה את מדברת, אמא? הופתע ניב חפֵצים וחוזרים!
נכון, נכון חייכה גיתית מה זה הדיבורים האלה?
טוב, שימו לי מים לתה, אני מתה לתה
אחרי התה נכנסה מרים לחדר, לנוח קצת
ניב וגיתית עוד ישבו במטבח, ואז קרא ניב לאמא “אמא, זזים!”
אבל היא לא ענתה.
ניב נכנס לחדרה ומצא שהיא איננה עוד
הובילו את מרים לקבורה בבית העלמין הקטן במושב.
היא הרגישה שזה הסוף חזרה הביתה בכתה גיתית היא הייתה בשבילי ממש כמו אמא
ראיתי את זה, מזמן. ומה נעשה עם הבית?
למכור חבל
נכון, הוא חלק מהעבר. שיישאר.
וכך סגרנו מעגל. החלטנו להשאיר את הבית. עוד נספר לילדים, ונפגוש בו נכדים.
בסוף היום הזה הבנתי: משפחה זו מתנה ששומרים עליה, לא משנה מאיפה ולאן הולכים. האבנים הישנות, הזיכרונות, החיבוקים בסוף, זה מה שנשאר.
