לחברה שלי יש צרות: הבן שלה החליט להתחתן עם בחורה “לא מהחבר’ה שלנו”. אני באמת מרחמת עליה, גם לי יש ילדים, גם אני הייתי דואגת… אבל אני נזכרת במקרה של חיה כהן. הבן שלה פשוט שם אותה בפני עובדה: “הנה מירי, התחתנו כבר”. בסביבה של חיה: פרופסור, שני דוקטורים, רקדנית ידועה, מהנדס ראשי, מבקר ספרות, קרדיולוג בכיר וכן הלאה. ופתאום – בחורה ממוצא לא ברור וחינוך עוד פחות, אבא לא בתמונה, אמא רפתנית (כן, רפתנית!), השכלה של טייחית-בנאית, נראית לא משהו. כאילו הגורל הצביע וזרק. הטייחית דווקא הייתה שקטה ומנומסת, כמעט לא רואים או שומעים אותה – רק מתנהלת בשקט במסדרון. “אבל חכי”, אמרה לה החברה איריס, “עוד תצטערי, תחכי שתתמקם טוב…” בסתיו הבן טס לנסיעת עבודה לארצות הברית. וכשאני רק חושבת על זה שהטייחית הזו מתרוצצת לי בבית, בא לי לא להגיע הביתה, התלוננה חיה בפני איריס. לקראת ראש השנה הבן חזר, ובמרץ הודיע: הציעו לי חוזה עבודה שם, הכרתי מישהי בשם ניקול, ועם הטייחית נפרדתי – מגרשים אותנו כבר בחמישי, ובשישי אני טס, אל תדאגי, אמא, אדבר איתך. חיה בכתה, נפרדה, נופפה לשלום. הטייחית ארזה את הדברים – תיק נסיעות ושקית מהסופר, זה כל הרכוש. נראתה כלב מכה. חיה התאפקה ושאלה: “יש לך לאן ללכת?” הטייחית אמרה: “בעוד חודש יתפנה לי מיטה במעונות, בינתיים החברות יתנו לי ספה אצלן”. חיה הסתכלה ואמרה: “בעוד חודש תמצאי עצמך, עכשיו תפרקי הכל, תישארי פה”. ואמרה על עצמה שהיא משוגעת. חברה איריס הסכימה. הטייחית הלכה בבוקר לעבודות גבס, חזרה מאוחר, מותשת, ניסתה אפילו לשלם שכירות, התעקשה שהיא מרוויחה יפה. כך עברו שלושה שבועות, ואז חיה קרסה, באשפוז חודש וחצי. הבן התקשר, “תחזיקי מעמד, אמא, שלחתי לך תמונה שלי עם ניקול ליד הניאגרה”. ניקול לא משהו, באמת. איריס באה לפעמים, עסוקה. הטייחית בישלה, סחטה מיץ, הכינה קציצות על האדים, הפצירה לאכול. “משהו חשוד בכל צדקת-סמרטוט כזו”, אמרה איריס, “נו, רק שלא נרשמה אצלך בטאבו? לא גנבה לך דירה? רוצה קציצה? את בטוחה? אני מתה מרעב”. כששחררו את חיה, הטייחית לקחה אותה הביתה, דאגה לה, ולרגע לא נשארה, מיהרה חזרה לעבודה. היה בית מבריק. על השולחן פתק: “חיה, תודה. אוכל במקרר. תרגישי טוב. מ.” הכסף במקום, והחדר של הבן כאילו לא הייתה בו אף טייחית. שבוע אחר כך חיה הלכה אל המעונות – שלוש מיטות, ספה מתקפלת תחת השולחן. ואמרה: “ביום שתהיה לך דירה משלך – תעברי, עכשיו אורזים וחוזרים אליי, מונית כבר מחכה”. בספטמבר נסעו לקנות מעיל לסתיו, נעליים טובות, ובקניון נתקלו באיריס. אמרה איריס: “משרתות כאלה היום לא מוצאים – ואת עוד קיבלת בחינם! יצאת גולדן, חיה!” “זו לא משרתת, זו כלה לעתיד”, אמרה חיה, “בואי מירי, יש לנו עוד לסדר תיקים וברצוני גם לבחור לי צעיף”. חיה סיפרה: “היא חסכה לבד למקדמה לדירה, לא לקחה ממני שקל, עכשיו מחפשת טפטים יפים, עובדת קשה מבוקר ועד ערב, כמעט נופלת מהרגליים”. ואני, היא מוסיפה, “כל יום דואגת. בחורה צעירה, יפה, חרוצה ועוד עם דירה – מירי היא בחורה חכמה, אבל גם חכמות עושות שטויות. לא ישנה, רק מפחדת שלא תיפול על מישהו לא ראוי, מישהו ‘לא מהחברה שלנו’…”

La nuera de casa —Mamá, me caso con Emilia. Dentro de tres meses tendremos un hijo—me anunció mi hijo sin rodeos. La noticia no me sorprendió demasiado, ya que mi hijo me había presentado a Emilia con antelación. Lo que me inquietaba era la edad de la novia: ni siquiera había cumplido los dieciocho. Y el novio aún tenía pendiente hacer la mili. Eran aún unos críos, y ya les apetecía boda, y un bebé en camino. A Emilia le costó mucho encontrar vestido de novia. Al fin y al cabo, su embarazo de siete meses se notaba ya bastante. Una vez pasada la boda, los recién casados se instalaron en casa de los padres de Emilia. Pero mi hijo venía a verme cada semana. Se encerraba en su habitación y me pedía que no le molestara. Aquello, como madre, me preocupaba. …Llamé a Emilia. —¿Todo bien con Román? —Por supuesto, ¿por qué lo preguntas?—mi nuera, tranquila como un reloj. —Emilia, ¿sabes dónde está ahora tu marido?—intenté averiguarlo. —Galina, ocúpese de sus cosas. Ya nos apañamos nosotros sin usted—fue la primera de muchas faltas de respeto hacia mí. —Perdona por quitarte tiempo—me excusé y colgué. Soy una persona tranquila y pacífica. Así que no me metí más en su relación. Cada cual que se cueza en su salsa, no pienso ser una molestia. …Al poco tiempo, Emilia trajo al mundo a Bárbara. Ese nombre no me gustaba nada, así que decidí llamar a mi nieta a mi manera: Basia. Llamaron a mi hijo a filas. Román hizo la mili lejos de casa. Durante los dos años de servicio, yo estuve siempre visitando a Basia. Cada vez que iba, notaba cómo mi nuera se iba poniendo más guapa. Era guapísima, la condenada. Hasta demasiado. Eso me inquietaba. Emilia entró en la universidad, y aquello está lleno de tentaciones. Me temía que esa estudiante tan mona no esperase a su marido. Creo que no me toleraba mucho, mi nuera, o sea, yo. Cuando iba a ver a Basia, Emilia suspiraba resignada, me metía en la mano el carrito con la niña y me mandaba de paseo. Como diciendo, “ojalá no tuviera que verte”. Incluso con la mirada lograba herirme. Su antipatía era clarísima. Sabía bien lo que valía. No me apetecía tener conflicto. Solo quería marcharme lo antes posible de aquella casa poco hospitalaria. …Román terminó la mili y volvió con su familia. Por lo que veía, todo iba bien, en paz y armonía. Basia crecía, Román baboseando delante de su mujer, la nuera, una belleza y un portento en la casa. Para mí, como bálsamo para el corazón. Así pasaron quince años en esa aparente dicha. …Pero un día, como si cambiaran a Emilia por otra. Empezó a tener amantes, y no pocos. Ni siquiera intentaba ocultarlo, iba a cara descubierta. Es cierto eso de “al pan, pan y al vino, vino”. Román aguantó tres años. La quería, sufría mucho. Ella, en cambio, le hería y se burlaba de él. Yo no me podía creer el comportamiento de mi nuera. Pero nunca le hablé de moral. La verdad, le tenía miedo como al diablo al agua bendita. Cuando miraba, parecía que te atravesaba el alma. —Hijo, ¿qué os pasa a Emilia y a ti? ¿Es que estáis mal? ¿Por qué?—quise saber. —No te preocupes, mamá, todo se arreglará—me tranquilizaba Román. Me parecía que mi hijo sentía culpa y por eso aguantaba los desplantes. Decidí ir a hablar con Emilia. No podía dejar de pensar en su ruptura. —Emilia, ¿puedo preguntarte algo?—le dije casi en voz baja, sin querer provocar su enfado. —Galina, pregúntele mejor a su hijo a qué se dedica en la empresa… Mi tía, que trabaja allí, me ha contado todo con pelos y señales. ¡Su hijo me engaña! ¡Él empezó primero!—Emilia explotó a gritos. Dios mío, ¿para qué me metería yo? No le dije nada a Román. Que sea lo que tenga que ser. Mejor callar, que nunca se puede contentar a todos. …Emilia y Román se divorciaron poco después. Basia se quedó con su madre. Román se desmadró. Cambiaba de mujer como de camisa. Morenas, rubias, castañas… nunca le faltó compañía. Emilia se casó enseguida, Román mismo me lo contó. Incluso lloró. Emilia resultó ser una esposa entregada. La siguiente esposa fue Juana. Menuda, atractiva, decidida. Román tenía treinta y cinco, Juana, cuarenta. Mi hijo estaba que no cabía en sí, se desvivía por los pies de Juana. Ella se adueñó presta de su alma y de su cuerpo. Le puso condiciones: boda oficial; piso para su hija; y manutención completa de Juana. Román se rendía ante ella. Juana, a diferencia de Emilia, se colaba en mi vida como amiga, me tuteaba y llamaba por mi nombre, lo que no me agradaba en absoluto. Pero odio discutir, así que “tragaba”. Todos los regalos que me hacía la nuera, pagados con dinero de mi hijo, cuelgan sin estrenar en el armario. No soporto tenerlos a la vista. Y Juana sonríe falso, habla sin sinceridad, y tampoco quiere a Román. Hipocresía pura. Encontró una cartera en forma de mi hijo y lo exprime, tramposa y exigente. Nada que ver con Emilia. Ella me gritaba pero de frente, me llamaba por mi nombre y apellido, y quería a Román de verdad. Juana no cocina, prefiere comprar platos preparados. Un día le hago un comentario: —Podrías al menos hacerle una sopita a Román. Vivís a base de comida para llevar. —Gala, no me digas cómo tengo que hacer las cosas—fue su respuesta. …Sus amigas, lo primero. Todas unas “fieras” igual que ella… Ir de sauna de lujo, sentarse en cafeterías, pasear por boutiques, eso es Juana. Si no se hace a su gusto, monta el espectáculo, lloros, histeria. A Juana dale el huevo, y encima pelado. ¿Cómo se aguanta una mujer así? No lo entiendo. Creo que el encuentro de Román y Juana fue una metedura de pata, un gran error. …Cada vez recuerdo más a la eficiente Emilia. Bien puedo comparar. Me acuerdo de su merluza a la vasca, sus irresistibles albóndigas, sus tartas… ¿Por qué Román rompió la armonía con su primera mujer? ¡No supo retener a semejante mujer! Él mismo se lo buscó. Me alegra que mi nieta Basia no me olvide y me consienta con tonterías. Para mí, Emilia siempre será la nuera de casa, aunque sea la ex. El valor de las cosas se conoce cuando se pierden. Juana es solo una nuera de segunda. Siento pena por mi hijo. Estoy segura de que en el corazón de Román sigue viva Emilia. Pero ya no hay vuelta atrás…

-Mamá, me caso con Lucía. En tres meses llegará nuestro

00

הסיפור של גלי: אהבה מאוחרת, לב שבור וגבר אלמן מהיישוב – איך מצאה את עצמה מחדש אחרי שנים של בדידות וקשר אסור, בעזרת אח ומשפחה, וזכתה בבית חם, ילדה משלה ואהבה שצומחת כל שנה

יומן אישי, יום שלישי הייתי המאהבת. לא התמזל מזלי עם חתונה.

00

— ¡Don Vasili, que se le ha vuelto a pasar la hora! — la voz del conductor de autobús suena afable, aunque con un ligero reproche. — Ya es la tercera vez esta semana que corre detrás del autobús como alma que lleva el diablo. El jubilado, con la chaqueta arrugada y jadeando, se apoya en la barra. Su pelo canoso está despeinado y las gafas le resbalan por la punta de la nariz. — Perdóneme, Andrés… — logra decir al recuperar el aliento mientras saca unos billetes ajados del bolsillo —. El reloj, que debe atrasarse. O será que ya no soy el que era… Andrés Victoriano —conductor de toda la vida, unos cuarenta y cinco años, curtido por el sol de tantas rutas— lleva a la gente desde hace veinte años y reconoce a muchos pasajeros de vista. Pero a aquel abuelo nunca lo olvida: siempre educado, discreto, viajando todos los días a la misma hora. — Ea, siéntese sin preocuparse. ¿Dónde vamos hoy? — Al cementerio, como siempre. El autobús arranca. Don Vasili toma su asiento habitual —tercera fila al lado de la ventana— y lleva un bolso de plástico desgastado con sus cosas. No hay muchos pasajeros. Es un día laborable, temprano. Unas estudiantes charlan de sus cosas, un señor de traje está absorto en el móvil. Todo normal. — Dígame, Don Vasili —Andrés le mira por el retrovisor—, ¿va usted allí todos los días? ¿No le resulta pesado? — ¿Dónde quiere que vaya uno…? — responde el jubilado, de espaldas al cristal —. Mi mujer… ya lleva año y medio allí. Le prometí visitarla cada día. A Andrés se le encoge el corazón. Él está casado y adora a su mujer. Ni imaginarlo puede… — ¿Le pilla muy lejos? — No, media hora en autobús. A pie sería una hora —las piernas ya no me responden. Con la pensión, me llega justo para el bono. Pasan las semanas. Don Vasili se ha convertido en el fijo de la ruta matinal. Andrés ya está acostumbrado, hasta lo espera. A veces el viejo se retrasa y Andrés, sabiendo, demora el autobús unos minutos. — No me espere, hombre —le dice un día Don Vasili, que ya ha notado las atenciones—. El horario es el horario. — ¡Bah, qué tontería! —responde Andrés. — Por un par de minutos no pasa nada. Una mañana, Don Vasili no aparece. Andrés aguarda, quizás se retrasa… pero el abuelo no viene. Al día siguiente, igual. Y otro más. — Oye, Tamara, la revisora —le dice incrédulo Andrés—, ¿no te has fijado que el hombre mayor que iba siempre al cementerio hace días que no aparece? ¿Estará enfermo? — Vaya usted a saber —Tamara encoge los hombros—. Igual le vinieron familiares, yo qué sé. Pero Andrés no deja de pensar en el anciano, ya se ha acostumbrado a su “gracias” y a su sonrisa triste cada salida. Pasa una semana. Sigue sin rastro de Don Vasili. Andrés, inquieto, aprovecha el descanso del mediodía para ir hasta la última parada, justo donde está el camposanto. — Disculpe —le pregunta a la portera del cementerio—, por aquí venía un señor mayor, Don Vasili… Canoso, con gafas, siempre portando una bolsa. ¿No lo ha visto últimamente? — ¡Ah, ese! —la mujer se alegra—. Vaya si lo conozco. Cada santo día venía a ver a su esposa. — ¿Y no ha vuelto? — Lleva una semana sin aparecer. — ¿No le habrá pasado algo? — Vaya usted a saber… Una vez me dijo su dirección. Vive cerca, en la calle Jardín, número tal. ¿Y usted quién es? — El conductor que lo llevaba siempre. Calle Jardín, 15. Un bloque antiguo, la pintura desconchada. Andrés sube al segundo piso y llama a la primera puerta. Le abre un hombre de unos cincuenta años, de aspecto serio. — ¿Quién busca? — A Don Vasili. Soy el conductor, lo llevaba todos los días… — ¡Ah! El abuelo del piso doce —la expresión del vecino se suaviza—. Lo han llevado al hospital hace una semana —le dio un ictus. Andrés siente un vuelco en el pecho. — ¿Y dónde está ingresado? — En el hospital municipal, en la Avenida de Lorca. Dicen que mejorando poco a poco. Esa tarde, tras acabar turno, Andrés acude al hospital. Pregunta a la enfermera en la planta. — ¿Don Vasili? Sí, está aquí. ¿Usted quién es? — Un conocido… —no sabe bien qué decir. — Habitación seis. Pero está débil, por favor, que no se canse. Don Vasili descansa junto a la ventana, pálido pero consciente. Al ver a Andrés, al principio no lo reconoce pero enseguida se le abren los ojos con sorpresa. — ¿Andrés? ¿Y usted… cómo me ha encontrado? — Bueno, le he buscado —sonríe torpe mientras deja una bolsa de fruta junto a la cama—. Al verle faltar, me preocupé. — ¿Por mí? —los ojos del viejo se humedecen— Pero si solo soy un viejo cualquiera… — ¡Qué va! —le corta Andrés—. Mi pasajero principal. Ya estoy acostumbrado, le echo en falta por las mañanas. Don Vasili guarda silencio, con la vista en el techo. — Llevo diez días sin ir… —dice al fin, bajito—. Primera vez en año y medio. Fallé a mi promesa… — Hombre, Don Vasili, su esposa bien lo comprenderá. La salud es lo primero. — No sé… —cabecea el abuelo—. Todos los días iba, le contaba cómo iba todo, el tiempo. Ahora aquí estoy, y ella sola allá… Andrés, compadecido, siente lo que debe hacer. — Si quiere, iré yo mismo. A ver a su mujer. Le explico que está en el hospital, que pronto se recuperará… Don Vasili le mira con mezcla de desconfianza y esperanza. — ¿Usted… lo haría? ¿Por alguien que apenas conoce? — ¿Cómo que apenas? —Andrés se encoge de hombros—. Año y medio viéndonos cada mañana… me es más cercano que muchos míos. Al día siguiente, siendo festivo, Andrés va al cementerio. Halla la tumba: en la lápida, la foto de una mujer de mirada cálida. “Ana Morales Pérez. 1952-2024”. Se siente torpe, pero al final las palabras surgen solas: — Buenos días, Doña Ana. Soy Andrés, conductor de autobús. Su esposo venía todos los días… A ver, ahora está hospitalizado, pero se va recuperando. Me ha encargado decirle que la quiere y que pronto vendrá él mismo… Dice aún más —que Don Vasili es un buen hombre, que la echa mucho de menos, que es un marido fiel—. Se siente un poco ridículo, pero algo le dice que hace lo correcto. En el hospital halla a Don Vasili tomando un té. El anciano se le ve mejor, algo más de color. — Fui —le dice Andrés—. Le conté todo, como me pidió. — ¿Y…? ¿Cómo está todo? —pregunta con la voz temblorosa. — Bien. Alguien trajo flores frescas, imagino que vecinos de allí. Todo limpio y cuidado. Ella espera a que usted vuelva. Don Vasili cierra los ojos, le caen lágrimas silenciosas. — Gracias, hijo mío… muchas gracias. Dos semanas después, le dan el alta a Don Vasili. Andrés lo recoge y lo lleva a casa. — ¿Mañana nos vemos? —le pregunta cuando el abuelo baja del autobús. — Por supuesto —asiente Don Vasili—. A las ocho en punto, como siempre. Y así es: al día siguiente está en su asiento de costumbre. Pero entre él y Andrés ya hay algo diferente: no solo son conductor y pasajero, hay algo más. — ¿Sabe una cosa, Don Vasili? —le dice un día Andrés—, los fines de semana le llevo yo. En mi coche, por gusto. No se preocupe. — ¡No hace falta, hombre…! — Sí hace. Ya me he encariñado. Y mi mujer dice: “Si es tan buena persona, hay que ayudar”. Así siguen. Entre semana, al cementerio en el autobús; los domingos, en el coche de Andrés, a veces con su mujer, que ya ha hecho amistad con Don Vasili. — Mira —le cuenta Andrés a su esposa una tarde—, yo al principio pensaba que esto era solo trabajo: rutas, horarios y pasa gente… Pero resulta que en cada asiento viaja una vida, una historia. — Así es —asiente ella—. Y menos mal que supiste verlo. Y Don Vasili les comenta un día: — Sabéis, cuando falleció mi Anita pensé que ya no quedaba nada en la vida. ¿A quién le importaba yo? Pero resulta… que aún queda gente que se preocupa. Y eso es mucho. *** ¿Y vosotros? ¿Habéis sido testigos de cómo la gente sencilla hace cosas realmente grandes?

¡Don Valentín, que otra vez llega tarde!La voz del

00

לאשת מכרה נפל עולמה: הבן מחליט להתחתן עם בחורה שלא מהחברה שלנו. אני מבינה לליבה—גם לי יש ילדים, והייתי דואגת. אבל נזכרת באיוונובה אחת: בנה פשוט העמיד אותה בפני עובדה—הנה מרינה, כבר התחתנו. ברקע המשפחה שלה: דוקטור למדעים, שני מועמדים לדוקטורט, כוריאוגרף, מהנדס ראשי, מבקרת ספרות, קרדיולוג מוביל ועוד. ופתאום – בחורה ממוצא מפוקפק, חינוך בעייתי, אבא לא בתמונה, אמא רפתנית (כן, רפתנית!), מקצוע “טייחת-צבעית”, שום מראה מיוחד, כאילו הגורל ירק ופגע. אבל הבחורה מתנהגת בנימוס, שקטה, כמעט לא מורגשת. “תחכי,” אמרה ארינה, החברה של איוונובה, “עוד תבכי בגללה.” בסתיו הבן טס לרילוקיישן בארה״ב, ואיוונובה לא סובלת את המחשבה שה”יצורה” הזו משוטטת לה בבית. בראש השנה הבן חוזר, ובמרץ מודיע: א׳—קיבל הצעה בחו״ל; ב׳—הכיר שם את ניקול; ג׳—הולך להתגרש מ״הטייחת״ בחמישי, ובשישי טס, “אל תדאגי, אמא, אתקשר.” בכתה, נפרדה, נופפה. “הטייחת” אורזת: תיק נסיעות ושקית סופר—כל רכושה. נראית כמו כלבלב מוכה. איוונובה מתעלה על עצמה ושואלת אם יש לה לאן ללכת. “בעוד חודש יתפנה מיטה במעונות, בינתיים החברות יכניסו אותי לחדר שלהן.” איוונובה מסתכלת ואומרת: “בעוד חודש תעברי. פתחי מזוודה ותתמקמי.” ומרגישה שהיא טיפשה, גם ארינה מאשרת. בבוקר הבחורה יוצאת לעבוד, חוזרת מותשת, מנומסת, מציעה לשלם על השהייה. אחרי שלושה שבועות—איוונובה מתמוטטת, חודש וחצי בבית חולים. הבן מתקשר לפעמים: “תחזיקי מעמד, אמא, שלחתי תמונה איתי, ניקול והמפלים.” ניקול—לא משהו. ארינה מבקרת לעיתים רחוקות. “הטייחת” מכינה מרקים, קציצות, דואגת שיאכלו. “מוזר לי הסמריטנות הזה,” אומרת ארינה—“את בטוחה שלא נרשמה אצלך בטאבו? חצי דירה? רוצה קציצה?” כשיוצאת איוונובה מבית החולים, “הטייחת” מחזירה אותה, אבל ממהרת לצאת. הבית נקי, במטבח פתק: “סבטלנה פאבלובנה, תודה. האוכל במקרר. החלמה מהירה. מ.” הכל נשאר במקום, כאילו לא הייתה “הטייחת”. אחרי שבוע איוונובה נכנסת למעונות—שלוש מיטות, מיטה מתקפלת. “כשתבני לך דירה משלך—תעברי. עכשיו תארזי, המונית מחכה.” בספטמבר יוצאות לקנות מעיל וסוודר, נתקלות בארינה. “משרתת טובה קשה למצוא, ובחינם!” אומרת ארינה. “זו לא משרתת, זו כלתי. בואי מרישה, נחפש עוד סוודר.” “היא בעצמה חסכה למקדמה, לא לקחה ממני שקל, הדירה רק עוד מעט מוכנה. היא בקושי ישנה, עובדת מבוקר עד לילה.” איוונובה מודה: “אני כבר לא ישנה, דואגת—צעירה, יפה, חרוצה, עם דירה, רק שלא יתפתה לאיזה נוכל—או מישהו שלא מהעולם שלנו…”

ביומן שלי, אני כותב על חברה טובה שלי, רונית, שהלב שלה

00

לחברה מוכרת צרה: הבן החליט להתחתן עם בחורה שלא שייכת למעגל שלנו. אני משתתפת בצערה, גם לי יש ילדים, גם הייתי דואגת… אבל נזכרת באיזו רבקה. הבן שלה פשוט העמיד אותה בפני עובדה: “הנה מרינה, התחתנו.” ברקע המשפחתי של רבקה: פרופסור, שני דוקטורים, כוריאוגרף, מהנדס ראשי, מבקר ספרות, קרדיולוג בכיר ועוד. ופתאום – בחורה ממוצא מפוקפק וחינוך מפוקפק עוד יותר, אבא לא קיים, אמא חולבת ברפת (כן, חולבת!), תעודה של צבעית טיח, לא יופי ולא הופעה. כאילו הגורל רצה לצחוק ולפגוע. הצבעית דווקא מתנהגת יפה, לא מורגשת ולא נשמעת, לפעמים שומעים רשרוש במסדרון. “חכי,” אמרה לארינה, חברתה של רבקה, “עוד תראי מה מחכה לך.” בסתיו הבן טס לשליחות בארצות הברית. “רק לחשוב שהדמות הזאת מתרוצצת לי בבית, אין לי חשק אפילו לחזור,” התלוננה רבקה לארינה. בערב ראש השנה הבן חזר, ובמרץ בישר: – קודם כל, קיבלתי הצעת עבודה בארה”ב, – שנית, פגשתי שם את ניקול, – שלישית, בחמישי הגט עם הצבעית, בשישי טס, אמא, אל תדאגי, אהיה בקשר. בכתה, נפרדה, נופפה לשלום. הצבעית ארזה את כל עולמה: תיק נסיעות ושקית מהסופר. נראתה כמו כלב עזוב. רבקה התאפקה ושאלה: – יש לך לאן ללכת? הצבעית רשרשה בחיוך: – בעוד חודש יתפנה לי מיטה במעונות. בינתיים בנות פינו לי ספה בחדר. רבקה הביטה ואמרה: – בעוד חודש תעברי, עכשיו תפרקי מזוודות. וברחה אל תוך עצמה, קראה לעצמה טיפשה. ארינה כמובן הסכימה איתה. הצבעית יצאה כל בוקר לעבוד, חזרה מותשת, כמעט לא מתקשרת. ניסתה לשלם על השכירות – “מרוויחה מספיק.” כך עברו שלושה שבועות, ואז רבקה חלטה קשות, חודש וחצי בבית חולים. הבן התקשר מדי פעם: – אמא, תחזיקי מעמד, שלחתי לך תמונה עם ניקול, אני, ניקול ומפלי הניאגרה. ניקול רגילה, לא משהו מיוחד. ארינה ביקרה לפעמים, עסוקה במשפחה. הצבעית בישלה לה מרקים, מיצים, עשתה קציצות עוף, הפצירה לאכול. “משהו חשוד ביושר שלה,” הקניטה ארינה, “בטוח לא נרשמה שם לדירה? לא ‘השאילה’ חצי מהבית? רוצה קציצה? בטוחה שלא? כי באתי מריצה, רעבה.” שחררו את רבקה, הצבעית עזרה לה לעלות לקומה, אפילו לא נכנסה – מיהרה לעבודה. נקי, מבריק. במטבח פתק: “סבטלנה פבלובנה, תודה. האוכל במקרר. בריאות. מ.” בדקה כספות, הכול במקומו. נכנסה לחדר של הבן, כאילו לא הייתה שם צבעית מעולם. אחרי שבוע רבקה נכנסה למעונות, דפקה בדלת. שלוש מיטות, מתחת לשולחן ספה מתקפלת. אמרה: – כשתבני דירה תעברי, בינתיים תתארגני, מונית מחכה, מונה רץ. בספטמבר הלכו לקנות מעיל חורף – בושה להסתובב בבגדים שלה, גם מגפיים היו צריכים, בקניון נתקלו בארינה. ארינה אמרה: – זאת עוזרת בית, בחינם עוד, כזאת לא מוצאים ביום! – אצלך זאת עוזרת בית, אצלי כלה, בואי מרישה, עדיין צריך למצוא לך תיק ומכנס, אני רציתי צעיף. רבקה אומרת: – חסכה למקדמה לבד, לא לקחה ממני כלום, הבית שלה תיכף גמור, מחפשת טפטים, אין לה זמן, עובדת עד מאוחר, בקושי הולכת. רבקה אומרת: – אני דואגת, צעירה, יפה, חרוצה ויש לה דירה, מרישה – בחורה נבונה, אבל אפילו חכמים נופלים בפח, לא מאמינה, לא ישנה בלילות, פוחדת שייתפס לה איזה נוכל או חדל אישים לא מהמגזר שלנו…

אצל מכרה שלי קורית עכשיו צרה הבן שלה החליט להתחתן עם

01

Y además se dio cuenta de que su suegra no era tan mala mujer como había pensado todos estos años La mañana del treinta de diciembre no se diferenciaba en nada de las demás; así habían sido los últimos doce años, exactamente el tiempo que llevaban Nadie y Dimi juntos. Todo como siempre: él, de madrugada, se fue de caza y volvería solo el treinta y uno, a la hora de comer; el hijo, en casa de la abuela, y Nadie otra vez sola en casa. Durante todos estos años, ya se había acostumbrado: Dimi era un pescador y cazador empedernido, pasaba todos los fines de semana y festivos en el monte, hiciera el tiempo que hiciera, y ella le esperaba en casa. Pero hoy, por alguna razón, se sentía especialmente triste y sola. Antes, siempre dedicaba días como este a la limpieza de la casa, a la cocina, a mil tareas domésticas. Nochevieja era al día siguiente y, como cada año, la celebrarían en casa de su suegra; nada nuevo, todo igual, pero hoy no le apetecía hacer nada, todo se le caía de las manos. Por eso la llamada de su amiga fue perfecta, hasta se alegró Nadie. Su mejor amiga de toda la vida, desde el colegio, Irka, siempre positiva, estaba divorciada y solía organizar fiestas en su casa. Y, como otras veces, llamó: —Bueno, ¿otra vez sola en casa?— ni siquiera preguntó, lo afirmó —¿Dimi otra vez perdido por el monte? Vente esta noche, que nos vamos a juntar una buena pandilla, ¿qué haces amargada en casa? Nadie no prometió nada, ni pensaba ir, pero al caer la tarde se sintió aún peor. De repente, empezó a recordar y, precisamente hoy, le dolió especialmente que su marido no estuviese a su lado. Todos estos años, Nadie solo había tenido: casa, trabajo, hijo, y ya. Nunca salían a ningún lado, a Dimi le aburría visitar amigos, lo suyo era solo la caza y la pesca y a Nadie no le apetecía ir sola. Por eso tampoco se iban de vacaciones: siempre las pasaban donde la madre de Nadie, en el pueblo. Le alegraba que su marido se llevara bien con la suegra, pero también quería ver el mar y conocer mundo. Por la noche pensó: “¿por qué no ir a ver a la amiga? Así al menos no estoy sola en casa.” Y se animó. Allí estuvo genial, se reunieron amigos del colegio, y se lo pasó fenomenal. Lo mejor: apareció Grishka, su primer amor de juventud. Las cosas se dieron solas: esa noche la pasó con él, no supo ni cómo, y aunque no había bebido mucho, los recuerdos la arrasaron. Por la mañana, sentía vergüenza, incómoda, quería olvidar aquel desliz cuanto antes y se fue corriendo de la casa de Grishka. Llegó a casa y allí le esperaba una sorpresa: apenas entrar, vio la ropa de Dimi, de modo que había regresado antes de lo habitual. De los nervios, las piernas se le aflojaron; si su marido se enteraba de que no había pasado la noche en casa, ya podía imaginarse el escándalo y el divorcio, estaba segura de que no lo perdonaría; ni ella misma se lo hubiera perdonado. Se maldecía a sí misma: ¿cómo había sido capaz de cometer ese error y destruir su propio matrimonio, si amaba de verdad a su marido? Fue entonces cuando sonó el teléfono fijo y la devolvió a la realidad. Era la suegra: —Mira, no sé qué pasa entre vosotros, pero esta noche Dimi llamó, no consiguió contactar contigo y le dije que estabas con tu tía Catalina, que se había puesto mala y que estabas con ella, así que no me dejes mal… Nadie no podía esperar ayuda precisamente de su suegra. Siempre tuvieron una relación extraña; no discutían, pero Zinaida Petrovna no le tenía cariño especial y siempre estuvo en contra de la boda porque pensaba que se habían casado muy jóvenes. Tras la boda, los primeros años convivieron juntas y no fue fácil. Luego, al mudarse por separado, la relación quedó en mínimos, viéndose solo en celebraciones familiares. Pero en ese momento Nadie se sintió agradecida y el temor al futuro ya no le preocupaba tanto; lo principal era que su marido no supiera dónde había pasado realmente la noche. Por la tarde, acudieron a casa de la suegra y Nadie aprovechó para sacar el tema en la cocina mientras estaban a solas, quería disculparse y darle las gracias. Pero la suegra ni quiso escucharla. —Déjalo ya, ¿qué pasa, crees que no soy persona y no entiendo cómo es vivir con un hombre que no ve más allá de sus aficiones? Yo tampoco soy una santa… A ver, mi Petru, —señalando al suegro— toda la vida se ha pasado por el monte, ¿te crees que no duele? Lo importante es que no se haga costumbre, ¿entiendes, verdad?— le añadió. Nadie lo entendía, y además entendió que su suegra no era tan mala como siempre había pensado, que lo entendía todo. Así que la historia acabó bien, y Nadie decidió que nunca volvería a pasar una noche fuera de casa sin su marido. De la Red

30 de diciembre Esta mañana parecía igual que tantas

00

אנשים שונים אלינור תמיד הייתה ילדה לא פשוטה. שמעון ומירית הבינו שהאשמה היא עליהם – הם פשוט פנקו אותה יותר מדי. אבל איך אפשר היה לא לפנק כזו ילדה יפה וחלשה, כל כך עדינה שהגיעה אליהם אחרי שנים של מאבקים. מירית לא הצליחה להיכנס להיריון – הם עברו רופאים, נסעו במיוחד לתל אביב, וכלום. בסוף הלכו לרבנית שנתנה למירית שיקוי מר, ואחרי כמה חודשים – אלינור נולדה. השמחה הייתה עצומה, אבל גם ההיריון היה קשה מאוד – שמעון פחד שמירית לא תצליח להחזיק מעמד. כשהקרבות החלו, הוא נאנח בהקלה, אך הלידה הסתבכה ובסוף קיבלה מירית ניתוח קיסרי. אלינור נולדה חלשה ואמא שלה בקושי שרדה. רק כשהחזירה אותן הביתה אחרי חודש בבית חולים, שמעון הרגיש שלם – עכשיו תהיה להם משפחה אמיתית וחיים שמחים. כשהייתה בת חמש, שמעון החליט שהם חייבים לעבור לדירה גדולה יותר ובנה תכנית: במקום חדר אחד – בית. מירית דאגה מאיפה יביאו כסף, אבל שמעון אמר שאפשר לאט-לאט. אבל אחרי חצי שנה אלינור חלתה מאוד – סיבוכים על סיבוכים, ובקושי התאוששה אחרי שלוש שנים וטלטולים בין בתי חולים. חלום הבית נדחה; כסף לא היה, וחובות צברו. רק כשאלינור הייתה בת 14 הם הצליחו לסגור את החובות. הילדה הלכה והתבגרה, והצרכים גדלו – שמלה, מעיל, נשף סיום… שמעון ומירית חסכו כל שקל, בתקווה שעכשיו יצליחו לבנות בית. ואז, בדיוק כשסיימה בגרויות ונסעה ללמוד באוניברסיטה בעיר אחרת, שמעון בנה קירות – עדיין בלי דלתות וחלונות, אבל בית בכל זאת. יום אחד, כשחזרו שמעון ומירית מהעבודה בבניה, עייפים אך מרוצים שהתקינו שני חלונות, דפקה פתאום אלינור בדלת. עמד איתה בחור צעיר עם שיער ארוך – היא הייתה בהיריון מתקדם. מירית שאלה בתדהמה – “אלינור, מה קורה פה?”. אלינור הציגה את רון – “הוא יגור איתנו, ואנחנו נתחתן”. רון הנהן בעודם אוכלים חביתה של אמא ומסטיק בפה. שמעון שאל: “ומה עם הלימודים?” “עזבתי, גם רון עזב, לא חייבים תואר כדי להסתדר…” רון חייך, ומירית ושמעון נדהמו לגלות שגם אין להם עבודה. “אתם תעזרו לנו, נכון?” שמעון החליט: הם יעברו לבית – יסדרו חדר אחד לעצמם, והדירה תישאר לזוג הצעיר כמתנת חתונה. הם לקחו רק את הריהוט ההכרחי. כבר לא היו גאווה וחלומות – רק התמודדות יומיומית עם חשבונות, עבודות בבניין, ופה ושם עזרה לאלינור, שתמיד חזרה לבקש עוד כסף. רון לא מצא עבודה “מתאימה” לו, גם לא עבד בבנייה – “אני לא בשביל זה”, טען. שמעון כעס, אבל עזר בכל זאת, גם אחת לכמה זמן הביא לילדיו אוכל. יום אחד הופיע פתאום השכן – ילד בשם איתי, יתום שחי עם סבתו. שמעון התחבר אליו, הזמין אותו לעזור בבנייה, ומירית הזמינה את הסבתא לשתות תה בערב. כשאלינור ילדה את הילדה הראשונה, רון סוף-סוף קם לעבוד כשליח, וההורים נשמו לרווחה. הם הפכו קרובים יותר לאיתי ולסבתא שלו – טיפלו בו כאילו היה בן נוסף. בסוף, כשתמרה, הסבתא, נפטרה – שמעון ומירית דאגו שאיתי יישאר אצלם בתור בן מאומץ. אך בעוד אלינור עסוקה בעצמה, איתי היה עבור הזוג בן למופת – עוזר, דואג ומתרגש איתם. כשמירית חלתה מאד – סרטן שהתפשט כבר – שמעון פנה לאלינור, בבקשה לעזור. התשובה הגיעה בעייפות: “אני עמוסה, לא בטוחה שאוכל, אנסה.” בסוף, שמעון טיפל לבדו, מירית נפטרה, ואיתי בכה לידה כמו בן אמיתי. שנים עברו. איתי נשאר קרוב, עבד, למד, בנה לעצמו חיים מהבית שגדל בו. שמעון הלך ודעך בבריאותו. כשנזקק לעזרה, אלינור דיברה איתו בלקוניות – “תזמין אמבולנס אם אתה לא מרגיש טוב”. יום אחד, אחרי התקף לב נוסף, איתי ואישתו אלונה באו לבית וטיפלו בו. כשהחלים, שמעון קרא לנוטריון, כתב מכתב – ואת הבית הוריש לאיתי, בנו האמיתי. אחרי ששמעון הלך לעולמו, איתי מצא את המכתב ובעוד אלינור ובעלה סורקים את הבית במטר – קרא בפניהם את צוואתו. אלינור התפוצצה: “זקן טיפש! לא מתאים היה לו למות בלי שכל!” ויצאה בסערה, שונאת את כולם…

אנשים שונים נועה היתה ילדה לא רגילה. גם עמוס וגם תמר

03

אנשים שונים אליה גדלה כילדה מיוחדת במינה. גם שמעון וגם מרינה הבינו שזה באשמתם – הם מפנקים אותה יותר מדי. אבל איך אפשר לא לפנק? כל כך יפה, כל כך עדינה, וכמה קשה הייתה בשבילם הדרך אליה. מרינה לא הצליחה להיכנס להריון במשך שנים. מה הם לא ניסו – כל הרופאים, אפילו בתל אביב היו. כולם אמרו שהכול תקין, אבל תינוק לא היה. רופא מבוגר הציע לנסות רפואה עממית. כך מצאו אישה זקנה שנתנה למרינה לשתות שיקוי מסריח, כמה טיפות כל יום. מרינה נגעלה, אבל הקפידה לשתות – והנה הרתה. לא היה קץ לאושר. שמעון כל כך שמח עד ששכנים שמעו. ההריון היה כה קשה, שחשבו שמרינה לא תצליח. בחילות איומות, תגובות קשות לריחות, בצקות שלא אפשרו לה לצאת מהבית. כשחטפה צירים, שמעון נשם לרווחה, אך אחרי למעלה מ-10 שעות ייסורים החליטו הרופאים על ניתוח קיסרי. התינוקת נולדה חלשה, מרינה כמעט מתה מאיבוד דם – אבל בסוף התאוששה. חודש אשפוז, ואז סוף סוף חזרו הביתה. שמעון כבר לא ידע את נפשו מאושר ורק רצה לטפל במלאכית הקטנה שלו. עכשיו יש להם משפחה אמיתית. הכול יהיה בדיוק כפי שחלם. כשהייתה אליה בת 5, בא שמעון הביתה ואמר למרינה: “אנחנו צריכים לבנות בית. אין מקום בדירה, לאליה חייבת להיות חדר משלה”. מרינה התבלבלה – מאיפה ייקחו כסף? שמעון הרגיע – נבנה לאט לאט, נסתדר. היא הבינה שהוא צודק. אבל חצי שנה אחר כך – אליה חולה. בתחילה סתם הצטננות, ואז סיבוך לאוזניים ועוד ועוד… מרינה ואליה לא יצאו מבתי חולים. הכסף אזל, חובות כבדים, אך בסוף הילדה החלימה – אחרי שלוש שנות טיפולים. שמעון שכח ממחשבות על בית. העיקר להחזיר חובות. מרינה מצאה עבודה במפעל – כדי שבעתיד האבא יגשים את חלומו לבית. רק בגיל 14 הצליחו לסיים את החובות. אבל אליה התבגרה – ודרישותיה גדלו. שמלה, מעיל, מסיבת סיום באופק. ההורים חסכו כל שקל, חלמו – אליה תלמד, אולי אז יתחילו לבנות שוב. אבל גם זה לא עבד לפי התכנון. אליה התקבלה ללימודים, עברה לעיר. תוך שנתיים, שמעון הצליח לבנות קירות לבית – עדיין בלי חלונות ודלתות. ואז הגיע רגע נוסף… יום חופשי. ההורים חזרו עייפים מהעבודה בבית, שמחים על התקדמות קטנה. פתאום, דפיקה בדלת – אליה עומדת שם, בהריון מתקדם, לצידה בחור ארוך שיער. “אמא, ברור – זה הריון. וזה רוסלן. הוא עכשיו עובר לגור איתנו, נתחתן בקרוב”. ההורים המומים, מנסים לדבר. ומה עם הלימודים? “מסתדרת בלעדיהם. גם רוסלן עזב את האוניברסיטה, והוא חי.” ומה עם עבודה? “עוד לא מצא תחום שמתאים לו.” ההורים שותקים. שמעון מחליט – נעבור לבית שבנינו, אפילו אם רק חדר אחד מסודר. הדירה תישאר לזוג הצעיר כמתנת חתונה. ההורים עוברים לבית החצי-גמור, נותנים לזוג את כל מה שדרוש, משאירים לעצמם את המינימום. ברבות הימים, רוסלן ממשיך לא לעבוד, אליה מתלוננת. שמעון מציע – תן לבעלך לעזור בבנייה, הרי בסוף הבית יישאר לכם. “למה שיתערב? אתם בניתם, זה כל הסיפור!” השנים עוברות – הבית לאט מתגבש. שכנים חדשים, חברויות חדשות. הנער השכן, אנטון, מתיידד עם שמעון ומרינה, עוזר בבנייה. אנטון יתום, גר עם סבתו הקשישה. הקשר ביניהם הולך ומתחזק. ושלום בבית אליה? היא מסתדרת, אך תמיד חסר משהו, תמיד קשה. כאשר מרינה נחלשת, מתגלה סרטן סופני. שמעון מתקשר לאליה: “אמא מאוד חולה.” “מה אני יכולה לעזור?” היא שואלת בקרירות. אפילו כשהאם נזקקה לעזרה פיזית, אליה לא מתייצבת. כשמרינה הולכת לעולמה, אנטון, שלמעשה הפך לבן בית, בוכה מרה. אליה ממשיכה בחייה הרחוקים, מבקשת כסף, חולמת על המעבר לבית. שמעון מזדקן, בריאותו מדרדרת, לבדו בבית הגדול. אליה בקושי יוצרת קשר, חוץ מלבקש טובות. בתקופת משבר בריאותי קשה, אנטון ואשתו איילת (פראפראזה תרבותית על השם אולגה/אלנה) הם אלה שמבקרים, מטפלים, מבשלים, תומכים. שמעון מחליט להוריש את הבית לאנטון, שלמעשה היה לו לבן. ביום פטירתו של שמעון, אליה ובעלה מסתובבים עם מטר ופתק, אוספים רכוש, בזמן שאנטון קורא בקול רועד את המכתב שעזב לו שמעון – מכתב בו הוריש לו את כל עמל חייו. אליה מתפרצת וזועקת: “זקן טיפש! איך העזת? נראה אותך – זה עוד לא גמור!”, ויוצאת מהבית בכעס נורא. כך, אנשים שונים – יש שמחפשים רק לקבל, ויש שנכנסים ללב ונהיים משפחה אמיתית.

אנשים שונים נעמה גדלה כילדה מיוחדת במינה.

03