דיירה, שלום! תקבלי אורחת, אמרה אחותי ודחפה את המזוודה במסדרון ברגל
בערב שבת, קצת אחרי חצות, כשדיירה לא חשבה על שום דבר רציני, נשמעה דפיקה בדלת.
פעמיים. אחר כך שלוש פעמים נוספות. ואז, ארוכה, בלתי פוסקת.
אייל, ששקע בטלוויזיה, העיר בריכוז:
מישהו מאוד עקשן.
מאחורי הדלת עמדה נגה, אחותי הצעירה. עם שני מזוודות ענקיות, תיק גדול תלוי על הכתף, והבעת פנים של מי שעשה החלטה חשובה בחיים וגאה בעצמו.
דיירה, שלום! תקבלי אורחת, אמרה ודחפה את המזוודה הראשונה למסדרון עם הרגל. ממש במקצועיות כאילו כל חייה התאמנה על זה.
דיירה התרחקה הצידה. באינסטינקט. ארבעים שנות אחווה זה לא משחק. הגוף מגיב לפני הראש.
לכמה זמן את באה? שאלה, מביטה במזוודה השנייה.
נגה הורידה את הג’קט, תלתה אותו בדיוק על הוו של המעיל של דיירה, וסקרה מסביב בעיני בוחנת של קבלן שבא לבדוק דירה.
לתמיד, די. אני עוברת לגור כאן. הדירה אצלכם גדולה, שלושה חדרים, ואתם רק שניים. חדר אחד עודף. אז החלטתי.
דיירה השקיפה עליה כמה רגעים. היא החליטה.
אייל, בסלון, העלה בעדינות את הווליום של הטלוויזיה.
נגה, רגע, את רצינית?
בטח רצינית, כבר הלכה במסדרון, מציצה לחדרים. הנה, החדר הזה מתאים. ויש בו חלון לחצר שקט.
זה היה חדר האורחים. שם עמד ספה ישנה, מכונת תפירה, ושלושה ארגזים עמוסי חפצים שדיירה לא הצליחה לסדר במשך שנים.
נגה. דיירה תפסה אותה בפתח החדר. אפילו לא דיברנו על זה.
על מה יש לדבר? נגה הרימה גבה. אנחנו משפחה, די. למשפחה הכל משותף. ככה אמא לימדה, גם אותך וגם אותי.
דיירה חשבה לעצמה שאמא עדיף שלא להזכיר עכשיו.
מאחורי הקיר, הטלוויזיה ריצדה עם תחזית לשבוע הקרוב. כנראה אייל התעמק בה ביסודיות.
נגה כבר פתחה מזוודה.
היא התמקמה כמו שצריך. יסודי. כמו בעלת בית שמחזירה לעצמה רכוש שנשלל ממנה שנים.
קודם כל, הזיזה את המיטה. לא אהבה שהראש לכיוון החלון “משב רוח, די, אי אפשר, הצוואר שלי רגיש.” אחר כך גררה את מכונת התפירה לפינה. “באמת, למה היא כאן? את תופרת? לא? אז…” דיירה התבוננה בשקט.
עד סוף היום, במסדרון הופיעו נעלי בית של נגה גדולות, פרוותיות, עם פונפונים כאלה שקונים בשוק ביום חמסין. כנגדן, סנדלי דיירה נראו כמו ספרנית ליד דוב בקרקס.
בארוחת ערב, אייל אכל בדממה, מתבונן בצלחת כאילו חוקר מרק סודי.
המרק טעים, הפטיר.
טעים כמו כל מרק, הגיבה נגה, והוסיפה בזריזות: אייל, יש לכם מאוורר? המחדר שלי חנוק.
אייל הרים את מבטו. הביט בנגה, ואז בדיירה.
נמצא, אמר בשקט.
בליבה, דיירה נשפה אנחת רוח כל כך עמוקה, שדמיינה משהו רוטט בעקב.
ביום השלישי, נגה עברה למקרר.
והכי מעניין היא לא רק פתחה, אלא ממש חקרה אותו, כמו מדענית.
די, החלב כאן מקולקל.
אני יודעת, עוד לא זרקתי.
ולמה שלושה חבילות חמאה יחד? תופסות מקום סתם.
נגה, זה המקרר שלי.
אז מה? אני לא זרה.
זה היה משפט המפתח שלה. מפתח לכל דלת. חמש פעמים ביום לפחות, ודיירה כל פעם חשבה: אולי הפעם אענה אמיתית? לא, נגה בשאלה הזו, את כן “זרה”. אבל לא אמרה.
נגה, בינתיים, התבססה סופית.
הכירה בדיוק מתי אייל יוצא לחיתוך עץ ומתי חוזר. ידעה מתי דיירה צופה בטלנובלה ותמיד הצטרפה עם תה וחשק לדבר. על החיים. על שכנים שכבר אין לה. על מזג אוויר. על נוער של היום ש”מאבד ערכים”. על פוליטיקה הנושא שבו לא נס ליחה של נגה.
ודיירה האזינה, הנהנה, וחצי עין על המסך, איפה שהגיבורה שלה חווה טרגדיה, וחשה שגם היא לא מסתפקת בדרמה יומיומית.
בבקרים, נגה קמה מוקדם מכולם.
דיירה תמיד חשבה שהיא “ינשוף לילה”. התברר: “עפרוני” עם לוח זמנים. בשש בבוקר הסירים כבר רעשו, המחבת התיזה, וקולה של נגה נשמע ברעם בגין השחר:
אייל, אתה רוצה חביתה? די, עם עגבנייה או בלי? מצאתי במקרר גבינה צהובה, היא התקשתה כבר גירדתי אותה, לא נזרוק סתם!
אייל הגיע למטבח עם מבע של מי שהתעורר, אבל לא יכול להסביר למה זה רע. התיישב, אכל, אמר “תודה” בנימוס.
דיירה עמדה בפתח, בחלוק, והביטה בתמונה.
היא מאכילה את בעלי אצלי במטבח.
וזה, אולי, היה הבוקר שבו הרגישה קליק קטן בתוכה.
מזגה קפה, התיישבה ליד החלון, והתקשרה לבתה.
יערה, את פנויה?
כן, אמא, מה קרה?
תבואי. אני צריכה לדבר איתך.
יערה באה ביום ראשון, בצהריים. הביאה עוגה, חיבקה את אמה ולחשה:
ספרי לי.
דיירה סיפרה. הכל. על המזוודות, על נעלי הבית עם הפונפונים, על מכונת התפירה העקורה. על הגבינה ש”לא נזרוק, גירדתי”. ועל החביתות של הבוקר.
יערה הקשיבה בשקט. לפעמים גבותיה התרוממו כמעט עד המצח.
אמא, לפחות משלמת על האוכל? ועל החשמל?
אומרת שכן.
אומרת או משלמת?
שתיקה קצרה.
אומרת.
יערה הביטה לעבר חדר האורחים הסגור.
באותו רגע, נגה יצאה. שמחה לראות את יערה שמחה אמיתית, גלויה.
יערה’לה! איזו הפתעה! די, איפה הסוכר? בקערה נגמר.
בארון, אמרה דיירה.
אפשר לקחת?
בבקשה.
נגה לקחה, שפכה, ערבבה, טעמה. חייכה בסיפוק.
יערה הביטה בנגה בשלוות נפש של מי שכבר החליט.
דודה נגה, אמרה, ומתי מכרת את הדירה?
השתררה דממה.
קצרה, אך מדברת.
איך את יודעת? הניחה נגה את הספל.
דודה תמר התקשרה, סיפרה בטעות.
נגה זרקה מבט לדיירה. דיירה המשיכה להביט החוצה.
ומה אם מכרתי, נגה דיברה בטון מוכר נעלב מעט, תקיף מעט, של מי שנתפס אך עדיין צודק. יש לי כסף. כרגע בודקת אפשרויות. שוק הנדל”ן כמו שהוא היום לא משתלם לקנות. אתארח, אחסוך, בעתיד נראה.
“קצת” זה כמה? שאלה יערה.
אולי שנה, אולי שנתיים. נראה.
דיירה סובבה אליה פנים מהחלון.
נגה, אמרה בשקט, בפסקנות. קיבלת כסף על הדירה ועברת אליי כדי לא לגעת בו. זה נכון?
די, למה ככה.
זה נכון?
משפחה אנחנו, ענתה נגה. המפתח האחרון. החזק מכולם.
אבל על דיירה, הפעם, לא עבד.
יערה ומשפחתה עוברים לחדר הזה. אני הזמנתי אותם. מגיעים שבת הבאה.
נגה נעצה מבט ביערה. יערה לגמה תה והביטה לספל.
מתי הספקת, התחילה נגה.
הספקתי, אמרה דיירה.
זה היה שקר. ליערה הייתה דירה משלה, לא היה לה שום רצון לעבור. אבל דיירה הביטה על נגה בשלווה שלא הייתה בה קודם.
נגה שתקה רגע. קמה, סידרה את החלוק.
הבנתי, אמרה. קצר. בלי דרמות.
ונכנסה לחדר.
נגה ארזה יומיים.
לא מיהרה. בדיוק באותו סדר שפרקה. קודם קרקוש אריזות, אחר כך קולות קופסאות, ולבסוף גם הרעידות בהרכבת המיטה. דיירה לא נכנסה. גם אייל לא.
בבוקר יום רביעי, נגה הופיעה במטבח שתי מזוודות בידה.
נוסעת לטמר, אמרה. היא כבר מזמן מזמינה.
בסדר, ענתה דיירה.
תתקשרי לפעמים.
אתקשר.
נגה אחזה במזוודה.
דיירה, אמרה בדלת, בלי להסתובב. את השתנית.
דיירה חשבה רגע.
כן, ענתה. כנראה.
הדלת נסגרה.
דיירה עמדה במסדרון. הביטה בוו הריק, שבו לא היה יותר את המעיל של נגה. על הרצפה לא עוד נעלי הבית עם הפונפונים. נהיה מרווח במסדרון.
נכנסה לחדר האורחים. פתחה חלון.
אחר-כך החזירה את מכונת התפירה למקומה ליד החלון, כמו תמיד.
בערב, יערה התקשרה:
נגה כבר נסעה?
נסעה.
ומה שלומך?
דיירה חשבה.
מצוין, אמרה. באמת מצוין.
מבעד לחלון שקעה השמש, אייל רעש במטבח בכלי-האוכל, וזה היה צליל טוב, מוכר מאוד.
