שבת, כמעט צהריים, ולא חשבתי בכלל על שום דבר מיוחד. ואז, דפיקה על הדלת.
פעמיים. אחר כך עוד שלוש. ואז דפיקה ארוכה, כזאת שלא מרפים.
אבי, שישב מול הטלוויזיה, אמר בנימה מהורהרת
מישהי מאוד רוצה להיכנס.
מאחורי הדלת עמדה מיכל, אחותי הקטנה. עם שני מזוודות ענקיות, תיק צד, ומבט של מי שהחליטה החלטה משמעותית בחיים ועוד איך שמחה על זה.
“נועה, שלום! תארחי אורחת!” חייכה מיכל, גלגלה את אחת המזוודות פנימה עם הרגל, כאילו היא עושה את זה כעבודה יומיומית.
פשוט פתחתי לה את הדלת. אוטומטית. ארבעים שנה של יחסי אחיות הגוף פשוט מגיב, הראש רק משלים אחר כך.
“לכמה זמן את?” שאלתי, בוחנת את המזוודה השנייה.
מיכל הורידה את המעיל דווקא על הקולב שמתחתיו היה המעיל שלי והתבוננה סביב כמו מנהלת עבודה בשטח.
“לתמיד, נועה. אני עוברת אליכם. דירה שלכם גדולה, שלושה חדרים, אתם רק שניים. אחד בטוח מיותר. אני החלטתי.”
הסתכלתי עליה. היא החליטה.
אבי, מהסלון, הגביר טיפה את הטלוויזיה.
“מיכל, רגע. את רצינית?”
“מאוד,” כבר התקדמה במסדרון, מציצה לכל חדר. “החדר הזה טוב. מואר, שקט, עם חלון לחצר.”
זה היה חדר האורחים הספה הישנה, מכונת התפירה שלי, שלוש קופסאות שעדיין לא הצלחתי להיפטר מהן.
“מיכל,” נעמדתי בכניסה, “אפילו לא דיברנו על זה.”
“אבל על מה לדבר?” הרימה גבה בתמיהה. “אנחנו משפחה, נועה. אצל משפחה הכול משותף. ככה אמא שלנו לימדה, לא?”
הרגשתי שבדיוק את אמא כדאי לא לזכור עכשיו.
מאחורי הקיר היה הטלוויזיה, מדברת על תחזית לשבוע הבא. אבי כנראה החליט להעמיק בענייני מזג האוויר יותר מתמיד.
מיכל כבר פתחה מזוודה. הסתדרה לה כאילו היא חוזרת למקום שתמיד היה שלה.
תחילה סידרה מחדש את המיטה לא הסכימה שהראש יהיה מתחת לחלון: פרצים, נועה, אני לא יכולה, הצוואר שלי רגיש. אחר כך נדחקה מכונת התפירה לפינה: “מה היא בכלל עושה פה? את תופרת? לא? אז?”. רק התבוננתי, שותקת.
עד הערב, במסדרון עמדו כפכפים גדולים, פרוותיים עם פונפונים, כאלה שקונים רק בדוכנים מפוצצים בשוק. ליידם נראו הנעליים שלי כמו ספרנית שמצאה עצמה בפסטיבל קרקס.
בארוחת ערב אבי ישב בשקט, אכל כאילו הכול רגיל, והסתכל לצלחת כמו מישהו שמוצא עניין עמוק במרק.
“מרק טעים,” אמר.
“מרק,” ענתה מיכל ביובש, מוסיפה בנחישות: “אבי, יש לכם מאוורר? בחדר חם לי.”
אבי הרים מבט, העיף מבט אליי, ואז חזר אליה.
“נמצא,” אמר.
בלב נשפתי נשיפה כזו עמוקה, שהרגשתי אותה עד אצבעות הרגליים.
ביום השלישי מיכל התפנתה למקרר.
היא לא רק פתחה היא חקרה אותו כמו מדענית.
“נועה, יש פה גביע קוטג’ מקולקל.”
“אני יודעת, עוד לא הספקתי לזרוק.”
“למה את קונה שלוש חבילות חמאה בבת אחת? זה רק תופס מקום.”
“מיכל, זה המקרר שלי”
“נו, אז מה? אני לא זרה.”
זו הייתה סיסמה שלה. מפתח רב שימוש. שמעתי את זה חמש פעמים ביום, ותמיד רציתי ברגע כזה להשיב: האמת, מיכל במקרה הזה את דווקא זרה. אבל לא אמרתי.
מיכל בינתיים הפכה ממש ביתית.
היא כבר ידעה מתי אבי יוצא לחוג נגרות ומתי חוזר. ידעה בדיוק באיזו שעה אני רואה את הסדרה שלי ואז נכנסה דווקא לשוחח, עם כוס תה והצורך לדון בחיים, בשכנים (שכבר לא היו לה), במזג האוויר, בנוער מפונק, בפוליטיקה (בזה בעיקר לא נגמר לה מה לומר).
אני הנהנתי, גונבת מבט למסך, וחושבת שאולי הדרמה שלי לא פחות דרמטית משל הדמויות שם.
בלילות מיכל קמה ראשונה.
פעם חשבתי שהיא טיפוס של לילה. מסתבר בוקר. מוקדם מאוד בבוקר. שש בבוקר המטבח רעש מצלחות, המחבת געש, וקולה מתנגן כמו טקס בוקר בצופים:
“אבי, רוצה חביתה? נועה, לך עם עגבנייה או בלי? מצאתי גבינה צהובה, התייבשה קצת, גיררתי לא לזרוק סתם!”
אבי הגיע למטבח עם פרצוף של מישהו שאין לו כוח לבאר למה זה לא הזמן לחיוכים, התיישב ואכל חביתה. ואמר “תודה” באדיבות.
ואני עמדתי בדלת, בחלוק, מסתכלת על המעמד הזה.
היא מאכילה את בעלי, בבוקר, בבית שלי.
ואולי בבוקר הזה התרחש לי בפנים מין נקישה שקטה.
מזגתי לי קפה, ישבתי ליד החלון והתקשרתי לליבי, הבת שלי.
“ליבי, את פנויה?”
“כן, אמא, מה קרה?”
” תבואי. אני צריכה לדבר איתך.”
ליבי הגיעה ביום ראשון, בצהריים, עם עוגה לשבת. חיבקה אותי, הניחה עוגה ואמרה בשקט: “נו, אמא, ספרי.”
סיפרתי על המזוודות, על הכפכפים עם הפונפונים, מכונת התפירה בפינה, הגבינה הצהובה ש’גיררתי לא זורקים!’, החביתות של הבוקר.
ליבי הקשיבה בלי לקטוע. רק גבותיה עלו לאט־לאט מעלה, כמעט נגעו בשיער.
“אמא, היא לפחות משלמת? אוכל, חשמל, מים?”
“אמרה שתשלם על האוכל.”
“אמרה או שילמה?”
שתקתי.
“אמרה.”
ליבי העיפה מבט אל המסדרון, אל החדר סגור הדלת.
בדיוק אז מיכל יצאה. כשהבחינה בליבי, חייכה כמו שיודעים רק כאלה שאין להם מחשבות נסתרות.
“ליבי! איזה יופי שבאת! נועה, איפה יש סוכר? בקופסה נגמר.”
“בארון,” אמרתי.
“אני אקח?”
“תקחי.”
מיכל מזגה לספל, ערבבה, טעמה, הנהנה לעצמה.
ליבי הסתכלה עליה בשקט שלא משאיר מקום למילים.
“אחוכי מיכל,” שאלה לפתע, “מתי מכרת את הדירה?”
היה שקט קצר.
“מאיפה את יודעת?” הניחה מיכל את הכוס.
“דודה רחל סיפרה בטעות כשדיברה איתי, הזכירה את זה.”
מיכל פנתה אליי. אני הסתכלתי החוצה.
“ומה אם כן מכרתי,” אמרה, והקול שלה קצת נעלב, אבל גם מלא ביטחון כמו מישהי שתמיד צודקת, “יש לי כסף. לא כדאי לקנות עכשיו בשוק. אחכה קצת, אחסוך, ואחר כך אחליט.”
“קצת זה כמה?” שאלה ליבי.
“נגיד שנה. אולי שנתיים. נראה.”
הסתובבתי מהחלון.
“מיכל,” אמרתי בקול שקט, “קיבלת כסף על הדירה ועברת אליי כדי לא להוציא אותו. זה נכון?”
“נועה, מה פתאום.”
“זה נכון?”
“אנחנו משפחה,” עונה במשפט ההוא, האחרון, שתמיד עבד.
אבל אליי הפעם זה לא חלחל.
“ליבי והמשפחה שלה עוברים לכאן, לחדר אורחים. הזמנתי אותם. הם מגיעים בשבת הקרובה.”
מיכל נדהמה. ליבי שתתה תה והביטה לספל כמו מי שמחזיקה סוד.
“איך הספקת”, התחילה מיכל.
“הספקתי,” אמרתי.
זו לא הייתה אמת. לליבי יש דירה משלה. לא היה משנה. הסתכלתי על מיכל בפנים רגועות, כאלה שלא הכירה אצלי.
היא שתקה רגע. אחר כך הסתובבה, סידרה את החלוק.
“הבנתי,” אמרה, קצר ולעניין.
והסתגרה.
מיכל ארזה ביומיים. לא מיהרה. השקיעה בזה כמו בהגעה.
קודם ניילונים וקופסאות, אחר כך מתלים מרשרשים, אחר כך הזזה של המיטה לפינה (כנראה להחזיר לשגרה). לא נכנסתי. גם אבי לא.
ביום רביעי עלתה למטבח, שתי המזוודות אצלה. הניחה אותן בכניסה.
“אני נוסעת לטמארה,” אמרה. “היא מזמן מזמינה אותי.”
“טוב,” עניתי.
“תתקשרי לפעמים.”
“אתקשר.”
החזיקה את הידית.
“נועה,” אמרה מהמפתן, בלי להסתובב. “את השתנית.”
חשבתי רגע.
“כן,” עניתי. “נראה לי שכן.”
הדלת נטרקה.
עמדתי במסדרון, מסתכלת על הקולב המעיל שלה איננו. על המקום שבו כבר לא שוכבות כפכפי הפונפונים. נהיה פתאום הרבה יותר מרווח.
נכנסתי לחדר האורחים. פתחתי חלון.
אחר כך החזרתי את מכונת התפירה לכיוון שלה, ליד החלון. למקום שהיה שלה תמיד.
בערב ליבי התקשרה:
“נו, היא עזבה?”
“עזבה.”
“איך את?”
חשבתי רגע.
“טוב,” אמרתי. “מאוד טוב.”
הערב ירד. מהמטבח נשמע אבי בכלי המטבח צליל שהיה פשוט, והרבה שנים הכי שלי.
