לירז, את משוגעת בגיל הזה! יש לך נכדים כבר הולכים לבית הספר, איך אפשר להתחתן? קלטתי את הקול של אחותי, תמר, כשסיפרתי לה שהחלטתי להינשא.
מתקרב שבוע, אנחנו עם אברהם חוגגים חתונה קטנה. חשבתי ליידע את תמר היא לא תגיע בטקס, אנחנו גרים בקצה השני של הארץ, והיא בחיפה, אני בתל אביב. ובגיל ששים, אין לנו מזדקנים לשום אירוע גמריים! נחתום בשקט, ונשב לבד.
אפשר היה לא לערוך אף חתונה, אבל אברהם מתעקש. הוא לי כמו קבצן קבוע: פותח לי את הדלתות לפני דודה, מושיט לי יד כשיוצאת מהאוטו, מסייע לי להניח את המעיל. הוא לא רוצה לחיות בלי חותמת בחיים. הוא אמר: מה, אני איזה ילד? אני צריך קשר רציני. בשבילי הוא כן ילד, אפילו כששערו לבן.
במקום העבודה הוא מכובד קוראים לו רק בשם המלא, דוד לוי. שם הוא רציני, קשוח, וכשפוגש אותי הוא מתנהג כאילו חזר לו ארבעים שנה. מזיג אותי לחיבוק ומשאיר אותי מסתובב ברחובות. ואני, למרות השמחה, מרגישה בושה. אומרת לו: האנשים מביטים ויצחקו. הוא משיב: אילו אנשים? אני רואה רק אותך. כשאנחנו יחד מרגיש לי שהעולם כולו נסגר, רק אני והוא.
אבל לי יש עדיין אחות שכדאי לי לספר לה את כל זה. פחדתי שתמר, כמו רבים, תבקר אותי, והייתי זקוקה לתמיכתה. לבסוף קיבלה אומץ וחילצתי את הטלפון.
לירז! קראה בקול מבולבל כששמעה שאני עומדת להתחתן שנה אחת עברה רק מאז קברנו את ויתן, ואת כבר מחפשת לו תחליף!
הייתי יודעת שהחדשות יתעוררו, אך לא ציפיתי שהקולה תתקרב למותו של בעלי.
תמר, אני זוכרת, התערבתי ומי קובע את המועדים האלו? תני לי מספר. אחרי כמה זמן אוכל להיות מאושרת מבלי לקבל ביקורת?
היא חשבה רגע:
בשביל נימוס, לפחות חמש שנים כדאי לחכות.
אז אומרת לאברהם: סליחה, חכו חמש שנים, ואני אתלבש בעוד אני בעצב.
תמר נשתקה.
ומה זה יפתור? המשכתי חושבת שזה אחרי חמש שנים נוכל לחיות בלי שיפוט? תמיד ימצאו מי שירצה לשפוט, אבל בשבילי זה לא משנה. דעתך חשובה, ואם תתעקשי, אסור את בטלה של החתונה.
אני לא רוצה להיות קיצוניות, אבל תתחתני היום! אבל אל תדעי שאני לא מבינה אותך ולא תומכת. תמיד חשבת שתרצי להיות עצמאית, ולא חשבת שתשרידי עד זקנה. תחשבי על המוסר, תחכי לפחות עוד שנה.
לא וויתרתי.
אם מחכים שנה, ומה אם יש לנו רק שנה חייה?
תמר נחרבה.
תעשי מה שאת מרגישה. אני מבינה שכולנו רוצים אושר, אבל את חיית שנים רבות באושר
צחקתי חזק.
תמר, רציני? חשבת שהייתי שמחה כל השנים? אפילו אני האמנתי כך. עכשיו אני מבינה מי הייתי באמת: סוס עבודה. לא ידעת שאני יכולה לחיות אחרת, כשחיים משמחים!
ויתן היה אדם טוב. גידלנו יחד שני בנות, וכעת יש לי חמש נכדים. הוא תמיד שמר על ערך המשפחה. בתחילה השתדלנו לעבוד קשה למען המשפחה, אחר כך בשביל המשפחות של הילדים, ולבסוף בשביל הנכדים. כשבתי הקטנה נחתנה כבר היה לנו בית קיץ, ויתן רצה להרחיב, לגדל בשר ביתי לנכדים.
השכרנו משק חקלאי, לקחנו על עצמנו משא כבד. הוא רכב בקרים מוקדמים, האכיל את הפגים, והיינו ביישוב כמעט כל השנה, רק נצא לעיר למטרות משימה. לפעמים מצאתי זמן להתקשר לחברות, והן גרשו: אחת חזרה מחוף הים עם נכדתה, אחרת הלכה לתיאטרון עם בעלה. ואני? אף פעם לא הלכתי לתיאטרון, אפילו חנות לא.
לפעמים חסר לנו לחם כמה ימים, כי הפגים קשרו אותנו ידיים ורגליים. רק הילדים והנכדים רעבו למלא את הלב. הבת הבכורה, בעזרת החווה, קנתה רכב, הקטנה שיפצה דירה אז לא היה לשווא.
יום אחד באה לבקרי חברה לשעבר, וכתבה:
לירז, כמעט לא הכרתי אותך. חשבתי שאת מתרככת באוויר הצח, אבל את נראית עדיין חיה! למה את מתעלמת מעצמך?
איך אחרת? הילדים צריכים עזרה, עניתי.
הילדים כבר גדולים, יעמדו על רגליהם, ואת צריכה לחיות לעצמך.
לא הבנתי מה משמעות לחיות לעצמי. היום אני יודעת: אפשר לישון כמה שנוכל, לטייל בחנויות, בקולנוע, בבריכה או על המדרונות. הילדים לא מתאמצים, הנכדים לא רעבים. החשוב ביותר למדתי לראות את היומיומי בעיניים חדשות.
פעם, כשקצפתי על העלים בפסולת בחווה, חשבתי כמה אשפה זה, ועכשיו אותם עלים משמחים אותי. הולכת בפארק, מזיזה אותם ברגליים ונהנית כמו ילדה. למדתי לאהוב גשם, כי יותר לא צריך להחביא את העזים, אפשר לשבת בחלון של בית קפה חמים. רק עכשיו שמתי לב כמה יפה השמיים והשקיעות, כמה נפלא לצעוד בשלג פריך, כמה יפה העיר שלנו! וכל זאת פתאום נחשפתי בזכות אברהם.
אחרי מות ויתן, הייתי כמו במראה. הוא נפטר פתאום מהתקף לב לפני שהאמבולנס הגיעה. הילדים מכרו את החווה, את הבית בקיץ והעבירו אותי חזרה לעיר. הימים הראשונים עברתי כמו משוגע, לא ידעתי מה לעשות. קמתי בחמש בבוקר, חיפשתי בתה בתשבץ.
וכשאברהם נכנס לחיי, נזכרתי בפעם הראשונה שבו לקח אותי לטיול. הוא היה שכן, יצר קשר עם החתן של משפחתי, ועזר לנו להוביל חפצים מהחווה. הוא הודיע שאין לו שום רגש כלפי, רק ראה אותי נבוכה וחלשה וחש כי צריך להוציא אותי מהשפל. הוא לקח אותי לפארק, קנה גלידה, והזמין אותי לשוט ברחוב, להאכיל ברווזים. ניתקתי ברווזים שמצחיקים כשהם תופסים לחם.
לא מאמינה שאפשר רק לעמוד ולצפות בברווזים, סגרתי. תמיד היה לי חוסר זמן, רק הלכתי להאכיל, להכין, לנקות, ועכשיו
הוא חייך, לקח את ידי ואמר:
תחכי, יש לי עוד הרבה להראות לך! תרגישי כאילו נולדת מחדש.
והוא צדק. כמו ילד קטן, גיליתי כל יום עולם חדש, והוא הפך את חיי הקודמים לחלום עמום. לא זוכרת מתי בדיוק הבנתי כמה אני צריכה אותו, קולי, צחוקו, מגעו הקל.
בנותיי קיבלו את הקשר שלנו במורד קשיים. אמרו לי בוגדות בזיכרון של אביהן. הרגשתי אשמה קלה. הילדים של אברהם שמחו, חשו שהאבא שלהם יותר שלו. נותר רק לספר לכל לאחות, והדחפתי זאת עד הרגע האחרון.
מתי החתונה? שאלה תמר אחרי השיחה הארוכה.
ביום שישי, עניתי.
אז מה אומרת? מזל ושמחה בגיל הזה, חייכה בקור רוח.
עד שישי קנינו מצרכים לשניים, לבשנו בגדים חגיגיים, הזמנו מונית ונסענו לחתונה. כשיצאתי מהמכונית, נדהמתי: לפני הרישום עמדו בנותיי עם בעליהן ונכדיהן, ילדיו של אברהם עם משפחותיו, ובמרכז תמר מחזיקה זר של ורדים לבנים ומביטה בי בעיניים מלאות דמעות.
הללי! איך הגעת דרך? לא האמנתי למראה.
חייבתי לראות למי אני מוסרת, צחקה.
מתברר שבימים שלפני החתונה, כולם קיבלו מקום לשיחה וקיבלו שולחן בקפה.
חגגנו את יום השנה של נישואינו. הוא הפך לכל המשפחה, ואני עדיין לא מאמינה שזה קורה לי אני מאושרת עד כדי כך שאני פוחדת לגלגל.
