“לודמילה, את התחרפנת כבר בגיל הזה? יש לך נכדים בבית ספר, איזו חתונה עכשיו?!” – אלו הדברים ששמעתי מאחותי כשסיפרתי לה שאני מתחתנת. אבל למה למשוך? בעוד שבוע אני ותוליק הולכים להירשם ברבנות, צריך להודיע לאחותי, חשבתי לי. ברור שהיא לא תבוא לטקס – אנחנו גרות בשני קצוות הארץ – וגם לא נרצה לעשות חגיגות גדולות עם “מרור!” ותרועות בגיל 60, פשוט נחתום ונשב בשקט לבדנו. יכלנו לוותר לגמרי על החתונה, אבל תוליק מתעקש. הוא באמת ג’נטלמן בכל רמ”ח איבריו: פותח לי דלתות, מחזיק לי יד, עוזר במעיל. מבחינתו, אין חיים בלי חותמת בדרכון. כך בדיוק אמר: “מה אני, ילד? אני רוצה יחסים רציניים.” ולי, למרות שהשיער שלו כבר מלבין, הוא דווקא הכי ילד שיש. בעבודה כולם מכבדים אותו וקוראים לו רק בשם המלא, אבל כשאני לצידו—הוא מקבל ניצוץ בעיניים, מסתחרר איתי באמצע הרחוב, ואני עם כל המבוכה רק צוחקת. “נו, מה יחשבו האנשים?” אני אומרת והוא עונה: “איזה אנשים? מבחינתי, יש בעולם רק אותך!” ובעוד שאני חוששת מה יגידו כולם, הכי פחדתי מתגובה של אחותי טניה. כשהעזתי סוף סוף לספר לה, ענתה: “מה, שנה עברה מאז ויקטור הלך לעולמו ואת כבר מוצאת לו מחליף?!” ניסיתי להסביר לה: “מי בכלל קובע אחרי כמה זמן מותר לאדם להיות שוב מאושר?” כך התפתח בינינו שיח עמוק: האם צריך לחכות חמש שנים? אולי שנה נוספת? ואיך אפשר לדעת כמה זמן נשאר בכלל? אני מסתכלת אחורה על שנים של עבודה קשה—הנכדים, הדאגות, המרוץ אחרי הפרנסה—תמיד נתתי הכול למשפחה. הכול השתנה כשהכרתי את תוליק: הוא החזיר לי את שמחת החיים, לימד אותי לעצור, להסתכל על הטבע, פשוט ליהנות. אחרי השבעה פתאום גיליתי עולם אחר: טיולים בפארק, גלידה, להסתכל על הברווזים, שמחה פשוטה שלא הכרתי קודם. הילדים פחות התלהבו—הרגישו שאני ‘בוגדת בזכרו של אבא’—אבל הילדים של תוליק דווקא שמחו. כשהגענו לרבנות ביום החתונה, חייכו לקראתי הבנות, הנכדים, תוליק עם משפחתו, ולתדהמתי גם אחותי טניה – עם חיבוק וזר שושנים לבנות. בסוף ישבנו כולנו יחד, חגגנו בלי רעש, רק עם המון לב. היום, שנה אחרי, אני מסתכלת על תוליק ולא מאמינה—איך הגעתי להיות כל כך מאושרת בגיל 60? לפעמים אני פוחדת שזה ייעלם. החיים שלי התחילו מחדש — גם אם זה לא תמיד נראה “הולם” בעיני כולם, למדתי שאף פעם לא מאוחר לבחור באהבה ובשמחה שלך.

אילנה, נטרפת על דעתך בשלב הזה של החיים? הנכדים שלך כבר בכיתה ג׳, איזו חתונה עכשיו? אלו המילים ששמעתי מאחותי כשבישרתי לה שאני עומדת להתחתן.
אבל באמת, למה לדחות? תוך שבוע אני ודניאל נרשמים ברבנות חייבת לספר לאחותי, חשבתי. ברור שהיא לא תגיע לטקס, אנחנו גרות מקצוות שונים של הארץ. וגם, מי בכלל רוצה לעשות שמח עם שולחנות עגולים, חפלות וריקודים בגיל 60? ניגש, נרשם, נאכל איזה קרואסון עם קפה ונחזור הביתה שבעים.
אפשר היה לוותר על ההרשמה בכלל, אבל דניאל התעקש. הוא ג׳נטלמן-אשכרה: פותח לי את הדלת בבניין, מושיט יד שאני יוצאת מהרכב, עוזר לי לשים את המעיל. בלי חותמת בתעודת הזהות אין עליו. הוא אמר לי: ״מה אני, ילד? אני רוצה משהו רציני״. ולי הוא אשכרה מרגיש כמו ילדרק עם קצת פחות שיער והרבה יותר שיבה. בעבודה כולם קוראים לו דניאל יצחקי, כולו יישוב הדעת ופנים רציניות. אבל כשאני בסביבה? נהיה טינאייג׳ר, מרים אותי בחיבוק ומתחיל לרקוד באמצע קינג ג׳ורג׳. מצד אחד כיף לי, מצד שני, אני מתכווצתכולם מסתכלים, מה יגידו השכנים? והוא חוזר: ״מי רואה? את פה, זה כל מה שאני צריך!״ באמת, כשאני איתו כאילו נשארנו רק שנינו בעולם.
אבל עדיין יש לי אחות אחת שצריך לשתף. חששתי שסיגלית תצטרף למקהלת המגנים, מה שהכי הייתי צריכה זה את התמיכה שלה. גייסתי אומץ והתקשרתי.
אילנה-א-א, היא משכה את השם בייאוש, כששמעה על החתונה, רק שנה עברה מאז שאריה מת, וכבר מצאת לך ירושלמי חדש?
ידעתי שזו תהיה דרמה, אבל לא שזיכרון בעלי יעמוד במוקד.
סיגלי, אני זוכרת, קטעתי אותה. אבל מי החליט את החוקים? תני לי מספר, אחרי כמה זמן מותר להיות מאושרת מחדש, ולא לחטוף הערות?
סיגלית חשבה רגע.
לפחות חמש שנים קלאסי.
אה, אז מה את מציעה, שארשום לדניאל בטבלת גוגל: ״תרשום לי תזכורת לעוד חמש שנים ונפגש מתחת לחופה?״
שתיקה.
מה זה יתן? לא כולם יפסיקו ללחוש מאחורי הגב, חפשי ביוניובאם את תומכת בי זה הרבה יותר חשוב. אם את דורשת, אני מבטלת הכול.
תעשי מה שאת רוצה, באמת, תתחתני כבר מחר, רק תדעי שלא לגמרי מבינה. תמיד היית עם הראש בעננים, אבל לראות אותך מתחת לחופה שוב בגיל שישים? ציפיתי לפחות לעשור של אלמנות…
המשכתי.
תגידי, ומה אם דניאל ואני נשאר לנו רק שנה? גם אז צריך לדחות אושר?
סיגלית חנקה דמעות.
תהיי בריאה, תעשי מה שבא לך. אני רק יודעת שחיית שנים עם אריה באושר…
צחקתי.
סיגלית, באמת? עד עכשיו גם אני חשבתי ככה. אבל בדיעבד מבינה שעבדתי כמו סוס. לא ידעתי שטוב אפשר לחיות גם באופן אחר, שאפשר ליהנות סתם ככה!
אריה היה בן אדם זהב. קיבלנו לעולם שתי בנות, ברוך השם חמישה נכדים. הוא חינך אותי: משפחה זה הכול. אף פעם לא התווכחתי. קודם שברנו את הגב בשביל הילדים, אחר כך לטובת הנכדים. הייתי קמה בחמש בבוקר עם כוס תורכית ביד, רק בהפסקות מהרפת חטפתי רגע בטלפון לבדוק מה שלום חברותוכולן כבר שותות מוחיטו באילת או לובשות שמלות ערב בתיאטרון. אני? בלחץ הספקתי לקנות עגבניות בשוק.
לעיתים לא היה לחם במקפיא, כי הפרות דרשו תשומת לב סביב השעון. הניחום היחיד הילדים והנכדים אכלו טוב. הגדולה בזכותי החליפה רכב, הקטנה סיימה שיפוץ. אז כן, נתתי עבודה.
פעם באה לבקר אותי חברה מהעבר:
אילנה, לא זיהיתי אותך. חשבתי חיים על הדשא עושים לך טוב. אבל את נראית מותשת! מה את קורעת את עצמך ככה?
ילדים, מה לעשות? צריך לעזור.
אבל הם כבר בוגרים! חיית בשביל עצמך פעם?
לא הבנתי אז מה פירוש ״לחיות בשביל עצמי״. היום יודעת כן אפשר! לישון מתי שבא, להסתובב בקניון, בריכה, לסרט ולסקי בצפון. הפלא ופלא הילדים מסתדרים, הנכדים שמחים, ואני מוצאת שעולם כזה הרבה יותר מעניין.
פעם, כשהייתי גורפת עלים בגינה, הייתי רק מתעצבנת מהבלגן. עכשיו העלים האלה עושים לי שמח. אני הולכת בפארק ומשחקת איתם כאילו אני ילדה. למדתי לאהוב גשם הרי במקום לרוץ ולהציל עזים אני יושבת עם מרק חם בבית קפה. כבר לא פוסלת ערבים גשומים אלא נהנית מלהביט על טיפות על החלון. פתאום ירושלים מהממת, מי ידע?
אחרי שאריה נפטר מהתקף לב בלי התראה התעוררתי בוקר אחד, השמים השחירו. הילדים חד וחלק מכרו הכולהדירה, הרפת, והחזירו אותי לעיר. הסתובבתי במסדרון, בוהה, לא יודעת מה לעשות.
ואז הגיע דניאל. בהתחלה, שכן עוזר משכונת ארנונה, חבר של חתני, שתמיד טרח לבקר ולסחוב לי את הסלים מהאוטו. בדיעבד סיפר שהוא לא תכנן כלום. פשוט ראה אישה כבויה וריחם. השתדל להוציא אותי החוצה. הוביל אותי לטיול סתיו, קינינו בגינה, עצר ב״גלידה בן יהודה״, הביא לי שני כדורים (פיסטוק ותות, ממש לא יומרני), והציע שנלך להאכיל ברווזים בבריכת הסולטן. כל השנים החזקתי עופותאבל לשבת ולהביט בהם עושים שטויות? לזה אף פעם לא היה לי ראש. פתאום גיליתי את כל הכיף המפגר הזה איך ברווז רודף אחרי חתיכת לחם כמו זחלה! הצחקתי, ״וואלה, לא מאמינה שאפשר פשוט לעמוד ולצפות,״. והוא: ״רק התחלנו, יש לי עולם להראות לך, את עוד תיוולדי מחדש״.
והוא צדק. נהייתי כמו ילדה קטנה חשבתי שרק בגיל שש יש פלאים בפארק. איכשהו, הרגשתי בפעם הראשונה בחיי שיש לי מקום שמגיע לי, שלווה כזו. יום אחד קמתי וידעתיאני רוצה אותו איתי, לנצח.
הבנות שלי לא לקחו את זה טוב! הרימו גבות״אמא, את מביישת את אבא״. נעלבתי, כי דווקא הייתי לגמרי מספרת לעצמי סיפורים כאלה. לעומת זאת, הילדים של דניאל שמחו״יש מי ששומר על אבא שלנו!״. וזהו, נשאר רק לספר לסיגלית ובאמת דחיתי את זה עד הדקה ה-90.
מתי איתכם החתימה? שאלה סיגלית בסיום.
יום שישי הקרוב.
נו, שיהיה בהצלחה בזקנה, חתכה אותי בכעס.
ביום שישי אני ודניאל קפצנו לשוק, קנינו קצת חלות, דג מלוח, חלפנו מהר על יפו עם מונית, והגענו לרבנות. ואז הפתעה: מחוץ לדלת כל המשפחה! הבנות שלי עם הבעלים והנכדים, הילדים של דניאל, ואפילו סיגלית עם זר ורדים לבנים! סיגלית! עלית רק בשבילי לירושלים? כמעט ונפל לי הלב.
הייתי חייבת לראות למי את מוסרת את עצמך, ענתה עם דמעות וחיוך.
יצא שבסוף כולם דיברו, קפצו, סגרו מסעדה קטנה במרכז העיר לא רבבה, אבל איזה כיף היה!
לא מזמן חגגנו שנה לנישואים. דניאל כבר משפחה. ואני עד היום לא נרגעתמותר להיות כל כך שמחה בגיל הזה? כי האמת, החיים עכשיו פשוט דבש.