היום קיבלתי החלטה לכתוב לעצמי בחוברת היומן, להיראות באור האמת של רגשותיי ולנסות לתפוס את המהומה הפנימית שצורחת בי.
תמר, כך קוראים לי, נולדה ונגדגה במושב קטן בגליל, בת של אורית, אם חדורת רוח שנולדה בכפר חיפה, ובעלו דוד, מהנדס קונסטרוקציות שעובד במרכז הארץ. כשאני מתבוננת בתמונת הילדה שלי באלבום המשפחתי, רואה את הפנים האמצעיות, השיער הקטן שהייתה לי, והצורה הרזה שאין לה תחליף.
חיי נראו לי כמתגלגלים על פני עפר, כמו דרך חולית שמסתיימת כשאף אחד לא יודע מה קורה בקצה. המון פעמים אני מרגישה שהיום שלי הוא רק עוד משמרת בחברת חלב, שהבשמים שלי משאירים ריח של ציפורים מתעופפות. בחלומותיי, שמעתם, פיזמתי כמה פעמים איך היה צריך להיות מיוחד, אבל כל מי שמסתכל עליי רואה דבר פשוט: אשה שגרה בכתובת תל אביביפו, עם דירה שלושה חדרים, חדר שינה קטן שמלא בחלוקי פיג’מה וצלחות ישנות, ומחשב נייד שמסתכל עליי באדום.
הסבתא רחל, שגרה קרוב לביתה, תמיד באה לבקר עם סיפור על השדה המושלם של חורף, על גידולי תפוזים בכנרת ועל האצבעות של האלים שעוזרות לצמחים לצמוח. היא אומרת: «תמר, אל תדאגי שהעולם יחריב אותך, אל תדאגי שהאמת תעבור עלייך כמו לחם קשה על גזע של עץ». אבל אני רואה את ההפך המילים שלה מזכירות לי קו של חוט שמונח על גב השמש, מראה את האור שמחזק אותי.
אורית, אמי, לעתים קרובות הייתה מורה בבית ספר יסודי, אבל היום היא עובדת בעבודת חלקית בחברת ניקיון. היא מתנהלת עם חצי שכר ומספר מנות של חבילות של חלב בקופסה, ומסבירה לי איך צריך להדליק את האור בחדר, להדליק את האור הפנימי של הנשמה.
דוד, אבא שלי, תמיד היה מתוק ובעל לב של זהב. הוא מתכנן לעצמו קריירה של מהנדס, ובכל זאת משאיר לי מקום בחברה לגדול במילים של חכמה, בנות לשמור על התשובה של החיים בקלות. הוא קנה לי בגדים של קיץ משעת ערב, על קו הרכבת, ונתן לי את הכוח לשמור על האש של הרצון.
אורי, בעלי, נולד בירושלים ובא ללמוד מדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. הוא עובד כמנצח במשרד ממשלתי, משקיע את חיי המשפחה על המון משימות, ונראה שהוא מציג עיקרון של חיסכון כקבוע בחיי היום-יום שלי. הוא מתרגל את המילה: «הכל תלוי בשקלים», ומסביר לי שצריך לשמור על הקצוות של הסכימה, כאילו הוא שומר על מנגר של קופסאות של חפצים ישנים.
היום, אחרי שעברנו כמה חודשים של משברים קלים, נולד לי ילד קיריל, בן של שלושה חודשים, עם חיבוק חם של אמא, עם צחוק קטן שמשקף את העבר של המשפחה שלנו. הוא משמח את הבית, מתקרב לסבתא רחל, שמבטיחה לו להאכיל אותו בתפוזים ובקפה חם.
במהלך היום, כשראיתי את המרהיב של האפלקציות של המחשב, חשבתי על הכסף שאיני מרוויח, על השכר של אלף שקל בחודש, ולא על הרכבת של האמת. קיבלתי החלטה: לא אפסיק לשאוף, לא אפסיק לתפוש את הבלתי נשגב, ואבקש מהחיים שלא יכחישו את הקיום שלי.
היום האפלה נופלת, ואני מרגישה שהשמש מאירה בחיוך, שהאמת של המשפחה משדרת כוח. אני מביטה על צלחת הקפה של סבתא רחל, ששתיתי משקה משובח של תה קר, ומחייכת למראה של האור הפנימי שלי.
אז אשאר כאן, אצל אורי, אצל הילד הקטן, אצל המשפחה שהקימה לי בית, אכתוב בקפידה את ההיסטוריה של חיי, ואמשיך לחיות כמו שאומר פתח הלב לשרוד, לאהוב, ולצמוח.
היום היה היום שבו חשתי איך החיים מתקרבים אלי כמו ציפור חולמת, ולמרות כל הטרדות, אני יודעת שהדרך שלי היא לשמור על האמת ולחיות ברוגע.
באהבה,
תמר.
