להישאר בן אדם
אמצע דצמבר בתל אביב קר ורטוב מהרגיל. הגשם רק מעט מכסה את הרחוב, משאיר שלוליות אפורות על האספלט. התחנה המרכזית הדרומית, עם מעגלי הרוח שנושבות בה תמיד, מרגישה כמו מה שנשאר מהזמן הישן. כאן ריח הקפה מהקיוסק מתערבב באקונומיקה, ובעצבות השחוקה של מקום שמעולם לא מתחדש. דלתות הזכוכית נטרקות ברוח, מכניסות עוד גל של אוויר קר ואנשים עם לחיים שהפך להם האף מהקור.
עינת הולכת במהירות בין הספסלים, מביטה בשעון של התחנה. היא כאן רק בדרך, אחרי סידור בבאר שבע שנגמר מוקדם מהצפוי, וכעת עליה לשוב לביתה ברמת גן עם שתי החלפות אוטובוס בדרך. התחנה הזאת היא הראשונה והעייפה מכולן.
יש לה כרטיס לאוטובוס של הערב. עכשיו, שלוש שעות לפניה שהיא צריכה להעביר במקום שרוחות האבק מחלחלות אפילו למעיל הקשמיר היקר שלה. כבר עשור עברה מאז הייתה באזורים כאלה, והכול כאן נדמה לה מוקטן, דהוי, איטי ומרוחק כל כך מחייה המוכרים של העיר הגדולה.
העקבים שלה מהדהדים היטב על הרצפה הקרמית. היא נראית זרה פה מעיל צמר יוקרתי בצבע בהיר, שיער מסודר בצורה מושלמת למרות הדרך הארוכה, תיק עור אלגנטי תלוי על כתפה.
המבט שלה, שכבר שנים סורק ומסנן הכל, עובר על יושבי התחנה: מוכרת בקיוסק מנומנמת ומתעסקת בסלולרי, זוג קשישים חולקים לחמניה בשקט, גבר עם טישרט ישנה שמביט על הרצפה באפס מעש.
היא מרגישה איך הכול בוהה בה לא בעוינות, פשוט ידיעה: זרה. וגם היא מסכימה בזה בליבה. היא רק צריכה להמתין, לעבור את הזמן הזה כאילו זה סיוט רגעי. עוד בוקר אחד והיא כבר בדירתה ברמת גן, חמימה וצבעונית, רחוקה מהתחושה הקפואה של מלנכוליה פריפריאלית.
בדיוק כשרצתה לשבת, נגלה מולה מישהו.
גבר.
בן שישים, אולי קצת יותר. פנים אדומות מרוח, מאפיינות רגילות, כאלה שנשכחות מיד. מעיל ישן אך מתוקן היטב, כובע צמר שהוא כבר הוריד בידיו בתוך החדר המחומם. לא דרך את דרכה פשוט הופיע, כאילו עלה מתוך האוויר האפור של התחנה. פנה אליה בקול שקט, שטוח, כמעט חסר גוון.
סליחה גברת אפשר לשאול איפה פה אפשר לשתות מים?
השאלה תלויה בחלל מגוחכת כמעט כמו הסיטואציה עצמה. עינת מצביעה כמעט אוטומטית, בלי ממש להביט בו, אל עבר הקיוסק שבו המוכרת נרדמת בעמידה. מעבר לזכוכית בקבוקי מים מסודרים בשורות.
שם. בקיוסק, היא אומרת, כבר עוקפת אותו. קוץ קטן של עצבנות מתעורר בה. “לשתות מים”. וגם “גברת”. מין ביטויים של פעם. ולא יכול להסתכל בעצמו? רואים הרי.
הוא מהנהן, ממלמל כמעט בלא קול: “תודה לך…”, אך לא זז ממקומו. עומד, ראשו מורכן, כאילו אוזר כוח למשימה פשוטה של כמה צעדים. הבלבול וחוסר האונים מול משימה כל כך קטנה, גורמים לעינת, שכבר חלפה כמעט לגמרי, לעצור רגע ולהביט בו שוב.
היא מבחינה. לא בבגדים ולא בגיל. בטיפות זיעה שזולגות ממצחו על רקע הקור, באצבעות שלו שמתכווצות סביבה כובע הצמר, בחיוורון מוזר של שפתיו ובמבט העמום שתקוע ברצפה אך איננו רואה אותה כלל.
הכול בה מתכווץ. הדחיפות, הקוצר רוח, תחושת העליונות נעלמים ברגע. כאילו משהו פנימי ועמוק נסדק פתאום. אין זמן למחשבות. האינסטינקט הוא זה שמפעיל אותה.
אתה מרגיש טוב? היא שואלת, והטון של קולה עדין, לא כה חד כפי שהיה רגיל.
הגבר מרים אליה מבט. בעיניו אין בקשה רק מבוכה ובלבול.
כנראה לחץ דם מסתובב לי הראש ממלמל, ובקושי מסוגל לעמוד.
בשנייה, עינת פועלת. היא אוחזת בו בעדינות אך בנחישות בזרוע.
בוא, נשב כאן. לא תעמוד, קולה שקט אבל פסקני. היא מובילה אותו לספסל פנוי סמוך, מתיישבת על עקביה לא חושבת איך זה נראה.
הישען אחורה, תנשום רגוע. לא למהר, ואז קמה ורצה לקיוסק. חוזרת עם בקבוק מים וכוס חד־פעמית.
הנה, תשתה לאט לאט, וביד השנייה שולפת מטפחת נייר ומנגבת בעדינות את מצחו. כולה עכשיו ממוקדת בו בנשימותיו, בפעימות הדופק החלוש הקלוש במפרק ידו.
אפשר עזרה כאן? קולה צלול, חותך את השתיקה בתחנה. לא קריאת פחד זו פקודה. קריאה לפעולה. לאיש לא טוב, לקרוא למד”א!
התחנה חיה פתאום. הראשונה שמגיבה היא אותה קשישה שמהירה למצוא כדור קרדילוק. גבר במעיל, שנרדם מקודם, כבר חייג למד”א בסמארטפון. גם המוכרת יוצאת מאחורי הדלפק. מתקרבים עוד, כאלה שנמסו ברקע לפני רגע. עכשיו כבר לא תפאורה עכשיו הם קהילה שנאספת סביב אסון פתאומי.
ועינת, יושבת לידו, ממשיכה לדבר אליו בנחת, לוחצת על אצבעותיו הקרה. לרגע זה, היא לא אשת עסקים, לא זרה נוצצת. רק בן אדם שנמצא במקום הנכון ברגע הנכון. וזה, כך מסתבר, הרבה יותר ממספיק.
השתיקה מתחלפת ברעש חדש, צופר ניידת מד”א נעצר בכניסה, וצליל דלת ברזל נפתחת. לתחנה נכנסים שניים בחלוקים כחולים ועליהם מגן דוד אדום.
הגעת האמבולנס כמו סימן לסוף ההתרגשות. הקהל שהיה צמוד מתפנה, מרכיב מסדרון לספסל. השתיקה חוזרת, הפעם של הקלה. עינת, עדיין יושבת לידו, פוגשת את עיניה של הפרמדיקית עייפה, מרוכזת.
מה קרה? שואלת בקול קצר, יורדת לברך מול האיש, פועלת ביעילות.
עינת מדברת ברור וענייני, כמו במצגות, אך הפעם בעייפות ורכות.
פתאום לא הרגיש טוב. סחרחורת, חולשה, זיעה קרה, לחץ דם כנראה. שתה מים, לקח קרדילוק. מצב כרגע יציב.
הפרמדיק השני מודד לחץ, מאיר לעיניו בפנס. האיש התאושש קצת, לוחש שמו, גילו ומה הוא נוטל.
הפרמדיקית מהנהנת בחיוך קצר.
טוב פעלת. שתיית המים עזרה. עכשיו נעלה אותו ונבדוק אולי עירוי, אולי מנוחה.
היא עוזרת לו לקום. הוא מתנדנד, נשען על זרוע של החובש, ופונה למצוא את עינת בין הקהל. מוסיף בקול סדוק, במבט מודה שמעלה דמעות:
תודה, ביתי. אולי הצלת לי את החיים.
לעינת אין מילים. היא מהנהנת רק, חשה ריקנות חדשה, בחלוף האדרנלין. היא צופה בהם, נעלמים מבעד לדלת הסגורה, הלבנה של האמבולנס בחוץ. רוח קרה פורצת פנימה, מישהו לוחש: “סוגר, קר!”
הדלת נטרקת. הצופר נמוג. והתחנה שבה להיות הממלכה של המתנה איטית. האנשים חוזרים למקומותיהם, שוב נינוחים, איטיים.
עינת נשארת לעמוד שם. היא מורידה עיניים לידיה פסי אדום מבהיקים איפה שעלתה עליהן רצועת התיק. התסרוקת המושלמת שלה התפרקה, המעיל היקר התלכלך מקיפול הברכיים.
היא הולכת לאט לשירותים, פותחת ברז מים קרים, מניחה את פניה למראת הזכוכית הסדוקה: איפור מרוח, עיניים מותשות, שער פרוע, פרצוף שכבר שנים לא פגשה לא עוטה הצלחה, רק אנושי, מלא רגשות של דאגה ורחמים.
היא מנגבת עצמה במגבת נייר, לא מביטה שוב במראה. עיניה עייפות, עוד שעה לה לאוטובוס.
באותו קיוסק קונה עינת בקבוק מים לעצמה. לוגמת באיטיות. המים רגילים, קרירים אבל עכשיו הם נראה לה הדבר הכי חשוב בעולם. כי זו כבר איננה רק שתייה זו גשר. קשר פשוט בין בני אדם, שנוצר כאשר מפסיקים לראות אחד את השני כרקע, כתפאורה או מטרד אלא כבני אדם.
והפנים שלו, ופני כל אלה שנענו, היפות המיוזעות, נצבעות ברגש. עינת מעולם לא ראתה פרצופים כנים ועמוקים כל כך.
והיא, במעיל מקומט, מסתכלת על עצמה בזגוגית המלוכלכת של התחנה, ויודעת שפעם ראשונה מזה המון זו באמת היא. לא דמות, לא מסיכה אישה אמיתית, שמסוגלת לשמוע שקט של מישהו אחר ולהיענות לו.
היא חוזרת אל הספסל שלה. שוב שקט כבד של המתנה. אבל משהו השתנה. מבטה כבר לא מדלג על אנשים באי־נעימות. היא רואה את הפרטים: המוכרת מגישה תה חם לקשישה, גבר עוזר לאם להעלות עגלה. ההתנהגויות הקטנות הללו מתחברות לא לתמונה קודרת, אלא למארג עדין של סולידריות.
היא מוציאה את הטלפון. מהעבודה נשלח איזה הודעה דחופה משהו בדו”חות. לפני שעתיים זה היה נראה לה קריטי. עכשיו היא רושמת: “נדון מחר. אפשרי”, ומכבה את הצליל.
היום נזכרה באמת פשוטה שכמעט נשכחה. מסכות העולם נדרשות לנו מקצועיות, ביטחון, רזומה הן כמעט כמו מדים על במה. צריך אותן. אך מסוכן לשכוח את העור מתחתיהן. להתחיל לחשוב שאתה רק המסכה.
היום ברוחות התחנה, המסכה שלה נסדקה. ודרך הסדקים יצא החוצה משהו אמיתי הפחד לדאוג למישהו אחר. היכולת לרדת על הרצפה המלוכלכת בלי לחשוב על המראה. היכולת להיות פשוט “ילדה” שעזרה למישהו, לא “מנהלת עינת רוזן”.
להישאר בן אדם איננו לוותר על כל המסכות. זה לזכור תמיד מה יש מתחת. ולפעמים כמו היום לתת לחלק הזה, הפגיע והחי, לצאת החוצה, רק כדי להושיט יד.
