היי, קוראים לי יוסי, בן 54, גר בתלאביב, גרוש עם בת בוגרת שכבר לא מתגמלת לי במזונות. אשתי הקודמת גרה בחצירות, חיה די נוח, ובכל זאת אני מרגיש שהקפדתי על כל ה«חובות המשפחתיים» שיפוצים, הלוואות, חופשות, קנייה של סלונים, מקררים, מכונות כביסה וכל המכשור הביתני שהופך גבר ל«הבאקנהשלהכל». אחרי הגירוש החלטתי חד משמעית שלא אחזור לאטרקציית ה«גבר חייב» לא בגלל קנאות, אלא כי נמאס לי להיות כספומט עם רגליים.
פגשתי את דנה באתר היכרויות. היא בת 49, לבושה בטבעיות, עובדת בתור מנהלת בחברת טכנולוגיה, בלי כל ההיסטריות על «בעלי כוכביזוהר» שהרבה נשים אחרי ארבעים מדברות עליהן כאילו הן מדריך לחיים. כתבנו כמה שבועות, עברנו לשיחות וידאו, נפגשנו במסעדות ובקופישופ, והייתי בטוח שמצאתי מישהי בוגרת, ממוקדת, שמבינה שבגיל שלנו מערכות יחסים הן לא «נסיך על סוס לבן», אלא נוחות, שלווה ושיתוף תנאי.
הייתי פתוח מההתחלה. בגיל 54 לא מתחשק לי לשחק ברומנטיקה של הפתעות. אמרתי ישר: «אני רוצה מערכת יחסים רגועה, בלי דרישות של «הוכח לי אהבה», בלי שמישהו יטפול בכיס שלי כדי לחזור לגיל צעיר». ציינתי שאת הקו האדום עברתי אין לי עוד מקום לדרישות.
דנה הקשיבה, הנהנה, וגם הסכימה בחלק מהדברים, ואני הרגשתי שזו בחורה שמבינה שמערכת יחסים היא שותפות, לא חיפוש אחרי ספונסר. ערב אחד, אחרי כוס יין במגרש שלה, הפקנו למצב של דיון על מגורים משותפים.
לדנה יש דירת שלושה חדרים בשכונה נוחה בירושלים, ואני גר בדירת חדר אחת בתלאביב נקייה, קטנה, משגרת. הצעתי את המסלול שלפי דעתי היה אידיאלי לשני מבוגרים:
תראי, אפשר שנשאר אצלך, ואני אשכור את הדירה שלי.
היא השיבה ברוגע:
ומה אחרי זה?
הכנסת השכירות תעבור לתקציב משותף למזון, החשבונות נחלקים חציחצי. כל אחד קונה לעצמו או נשתף פשוט ונכון.
באותו רגע שמתי לב שמבטה מתחלף. לא היה זה שינוי דרמטי, אלא האינטרס החמים בעיניה נעלם, והחל מקום תחושה אחרת.
היא שמתה כוס על השולחן ושאלת:
את אומרת שאני אמורה לגור בדירה שלי, לטפל בבית וגם לשתף בהוצאות?
הייתי בטול מהתגובה.
מה הבעיה? אנחנו שני מבוגרים, זה הגיוני.
ואז נשמעה הפסקה שהכינה את ראשי כמו ברק:
לחיות עם חציחצי שמרחיק אותי מערכי שלי.
רציתי להאמין שלא שמעת אותי נכון.
מה זאת אומרת?
היא הביטה בי בקור של חורף בתלאביב.
בדיוק, יוסי. עם אנשים כמוך אני כבר התמודדה.
המילה כמוך נשמעה כבעלת משקל של קטגוריה של גברים פגומים, זולים, לא נוחים.
הקמתי את קול הרעיון: אני מציע יחסים של מבוגרים רגילים.
היא חייכה בחצישקר.
לא, אתה מציע נוחות לעצמך.
הרגשתי שהשיחה מתחילה להיבה, כי באמת לא הבנתי מה הבעיה. לא ביקשתי ממנה לממן אותי, לקנות לי רכב, לשלם לי הלוואות או לאכול לי בחינם. הצעתי מודל ישר שיתוף כלכלי למבוגרים.
טוב, דנה כנראה הרגישה אחרת.
את רוצה לגור אצלך, לשכור את הדירה שלי, ולחיות על ההכנסות מהשכירות. כך הבית נהפך למשהו שלך, נכון?
עניתי מיד:
זה טבעי. את האישה, זה בתפקידך, זה חלק מהטבע.
היא הסתכלה אליי כאילו לפני עיניה עומד נמל של חוסרהבנה.
מה טבעי? היא חייכה שוב, הפעם בצורה קרה יותר.
כמו ששומרת האש. הכוונה לאפות לחם, לשטוף כלים, לסדר, ובמקביל אני רק קיים בצד?
התגובות שלי הפכו לעצב.
למה רק קיים? גם אני משקיע.
לאן?
בחשבונות, במזון
היא נקטעה:
ואיזו דירה? שלך? ואם הבית? של מי?
התרגשתי: את מדגימה, את מייצרת תסריט של אישהשומרתהאש!
תשובתה שברה לי את הראש:
אתה צריך להיות ספק, יוסי. אבל למרבה הצער, אתה חציחצי. ולכן אין מקום לגור עם כאלה. ולא ניתן למקם כאלה כדי שיתפזרו.
הקפצתי: זה אומר?
היא לקחה לגימה יין והמשיכה:
איאפשר שמישהו כמוך יתרבה.
הפנים שלי חומצו בחום של חמישים וארבע שנים. ישבתי בדירתה המארחת והאזנתי לנשים בגיל כמעט חמישים שמדברות לי על כך שאין לי רשות להתרבות, כי אני לא רוצה לשאת אותה במלוא הנטל.
שאלתי בפשטות:
את רוצה ספונסר?
היא השיבה בכתף:
לא, אני רוצה גבר.
ואני מי?
אתה האדם שמחפש נוחות, שמחפש לשבת בטוח על הכיסא שלו.
זה הקול שנגע בי עמוק. חשבתי שהצעתי מודל שמחלק משאבים באופן הוגן, בלי לשאת משקל יתר על גבר או על האישה. אבל ככל שהיא המשיכה, כך האדישות שלה השתקפה בעיניי. היא לא רק נדחתה, היא גם איבדה כל הוקרה.
זה היה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שמישהו אינו רק דוחה, אלא מתעלם מהאדם שמולו. לפני זה נשים היו לפחות מבטאות כבוד לשקיפות של גבר. היום, אם אינך מוכן לשאת את האישה במלואה, אתה נרשם לקטגוריית חציחצי, בעליחסכונים, ציידים של משאבים.
הכי מצחיק דנה מרוויחה כמעט באותו סכום כמוני. היא בת 49, עובדת בתפקיד בכיר, יש לה בן בוגר ובעל דירה משלו. היא חיה בנוחות, אבל עדיין מצפה שהגבר יהיה ספק. כך נוצר מודל שבו שוויון נשמר עד לרגע שבו צריך לשלם.
עזבתי את המפגש כעצבני, בלי מילה של פרידה. פשוט נעלתי את המעיל ויצאתי. על הדרך חזרתי לחשוב על המשפט: איאפשר שמישהו כמוך יתרבה. כאילו אני לא בן אדם, אלא פסולת גנטית. בלילה, התחזקתי במחשבה שאולי מה שמציקה לה הוא לא חציחצי אלא העובדה שכבר חילקתי תפקידים: היא הבית, אני עזרה.
הנשים היום, לפי תחושתי, מחפשות רק כסף, מחפשות ספונסר. אחרי חמישים, כולם כבר יודעים איך לחלק את העוגה מי מקבל את החתיכות הגדולות, מי נשאר עם הקצה.
הכי מעצבן זה שהיא לא ניסתה לשמור על קשר לא חייגה, לא שלחה הודעה, לא ניסה להסביר. היא פשוט הניחה את האבחנה והמשיכה בחייה. ואני עדיין תוהה: האם אפשר היום להציע יחסים של מבוגרים בלי שמישהו יסווג אותך כפולחצי ולפזר אותך?
**ניתוח פסיכולוגי**: המקרה מדגים פגיעה במפגש של שני מודלים של קשר. הגבר מציג מודל של שיתוף כלכלי הוגן, משקיע זמן ונדיבות, אך נשאר עם ציפייה שלישית שהאישה תמשיך לשאת את עול הבית. האישה תופסת את ההצעה בחשש מהפרשי משאבים לא הוגנים: הכסף מתורגם לשוויון, אך העומס הביתי נשאר על כתפיה. תיוגו של חציחצי הוא תגובה רגשית שמחפשת להימנע מהימצאות במצב שבו היא משקיעה יותר משלה, ולכן היא מגיבה בחומרה ובקפדנות.
המתחים בין הערכים המסורתיים של שומרת האש לבין האידיאל של חציחצי מציגים את הקונפליקט של דור שלישירביעי של בחברה הישראלית, שבו שוויון שולי מתמזג עם ציפיות ישנות למבנה המשפחתי.
