להחזיק מעמד עד יובל הזהב
חיים עשרים וחמש שנה ביחד, נעמה ויונתן. לה כבר חמישים, ובעלה מבוגר ממנה בשנתיים. החיים בבית בפרברי ראשון לציון, כמו אצל כולם עבודה, בית, גינה, הבן הגדול, מתן, עבר לגור בתל אביב, סיים תואר בטכניון, עובד בהייטק.
יום אחד הגיע עם בחורה יפה לשבת.
תכירו, הורים יקרים, זו הודיה, עוד רגע אנחנו מגישים בקשה לברכה ברבנות.
שלום, ברכה, לחשה הודיה באדום בלחייה.
ברוכה הבאה, הודיה, תרגישי כמו בבית, אצלנו לא צריך להתבייש, בקולה התלהבותה של נעמה, שסידרה במהירות שולחן גדול לאירוח.
נעמה ובעלה התלהבו מהודיה. אחרי השבת המתוקה, חזרו הילדים לתל אביב. מתן התקשר בהמשך לבשר שעד הקיץ יהיה חופה. נעמה שמחה, חלקה עם יונתן, והוא גם היה מאושר.
הכול התנהל כרגיל, אבל בליבה של נעמה סערה גוברת מי היה מאמין, שבגיל חמישים, תתאהב דווקא בשכן ממול, חברו הקרוב של בעלה, מיכאל.
יום אחד נכנס מיכאל, אוחז בידו בקבוק עראק מהשוק.
אשתו, דגנית, עובדת כפקחת ברכבת ישראל, נעלמת לפעמים לנסיעות ארוכות. דגנית משאירה את מיכאל בבית בשקט, כאילו אינה מבחינה, שאולי מדי פעם הוא מעריץ נופים לא שלו.
הבת שלהם, תפארת, גרה בנתניה, מבקרת מדי פעם ומביאה לאבא קצת ירקות ופירות כשאמא נעדרת שבועות.
כך, בין טלפונים ונסיעות ושוב בית לשבוע, מתנהלת המשפחה.
מיכאל, בוא תראה איזה מברגת עוצמתית קניתי בשוק. מזמן הייתי צריך כזאת!
יונתן קם בשמחה למחסן.
מיכאל, תוך רגע, תופס את מותניה של נעמה, שפתיו נצמדות לצווארה. גל רטט חולף בגופה. עם צלצול הדלת הקדמית קופצת ממקומה, מנגבת במהירות את השולחן, עיניה בורקות, חוששת להישיר מבט לבעלה.
יונתן לא הבחין בפניה הסמוקות או בהתרגשות בידיו של חברו, מושיט לו את הקופסה.
וואו, באמת מכשיר על! מגיע לו “לחיים”, הוא מוזג עראק לכוסיות. נעמה, איתנו?
לא, חברים, אני עייפה, אלך לנוח, פורשת לחדר, מביטה במראה. “אוי נעמה, את מתבגרת, אבל העיניים עודן נוצצות כמו בת שמונה־עשרה”, מחייכת לעצמה.
בגיל חמישים, התמלאה פניה של נעמה, חזה התעגל, הפנים עגולות ונאות, עיניה במיוחד יפות. נראית כמו אמא אמיתית, אבל לו תתלבש, תשים עגילים, תעלה על נעלי עקב מיד תהפוך לכוכבת שכונתית. מיכאל קינן בליבה כבר מזמן. גבוה, איש מלא תשוקה, עיניו שורפות בה. והנה, לאחרונה, התברר שגם הוא נושא לה רגש כבר שנים.
מיכאל בן חמישים וארבע, נשוי לדגנית, ידידות גדולה בין השכנים. באחד הימים, בדרך לסופר, קרא אליה מעבר הגדר:
נעמה, בואי רגע, תלמדי אותי לבשל קובה.
מיכאל, ממהרת, עונה בהרהור, מתבאסת שלא התאפרה, השיער לא מסודר.
ובכל זאת, מפתיעה את עצמה, פונה לסמטה, מטפסת לכניסה. הוא סוגר את הדלת, חיבוקו לוכד אותה, נשיקותיו הורסות כל עכבה.
הסופר יחכה, לוחש מיכאל, אין לי מושג כמה זמן מבשלים קובה, תוכלי לעזור?
עשר דקות יספיקו, עונה בחיוך, מה, באמת פעם ראשונה שלך?
עכשיו הכל קורה לי בפעם הראשונה… במיוחד בזמן האחרון. לבד לא קל.
רוצה שאבשל לך?…
לא… יש לנו תכניות אחרות, ולפתע, נוסף חיבוק, עוד הדרקון של המטבח אתמול.
המעיל על הרצפה, פניו נקברים בין שדיה.
מיכאל, אני אשה נשואה.
אז מה? גם אני. אבל בשבילי את הכל. רואה עליי שאת חסרה, בטח יונתן שוכח ללטף אותך, איפה השמחה של פעם?
נעמה לא מתנגדת. יונתן כבר לא מהלל את יופיה, מילים רכות אינן ביניהם. למה שתוותר על הרגשה כזו? מכאן נשיקות חמות ובגידת אמת לראשונה בחייה, מעל בעלה. אינה מתחרטת, משכנעת את עצמה: כך צריך.
נעמה, איתך הייתי חי, נשף מיכאל באוזנה. דגנית ואני בקושי מדברים, רואה אותה רק בטלפון, נוסעת לה להפלגות, מי יודע אולי גם לה חבר בתחנה המרכזית?…
סחרור הנשיקות, אבל רמז מהעבר הסופר, צריכה לקום, להרכיב את החיוך. וכשנשמעה תפארת בפתח:
שלום דודה נעמה, נעמה מסמיקה, אוחזת בעשתונות.
שלום, תפארת, באתי רק להסביר לאביך איך מבשלים קובה, עונה בהחלטיות.
אבא, הסברתי לך כבר! מתלוננת תפארת, פורקת ירקות על השיש. הנה, הבאתי לך מלא אוכל, שלא תישאר רעב עוד שבוע.
טוב, אני רצה, קראה נעמה. תפארת כבר תוכל להסביר.
גוף חם ושפתיים בוערות, מאוהבת בשכן שבמשך שנים נראה “לא שלי”. וכעת, הגבר החזק של הרחוב שייך לה.
כך הלכו המפגשים והתרבו. סביב כבר התחילו שמועות.
מה יש לך כל כך הרבה זמן בסופר? שאל יונתן בעוקצנות.
מיכאל הסתבך בלי דגנית, שאל איך מבשלים קובה תפארת בדיוק באה, שמעה גם היא.
מיכאל כבר אומר בגלוי:
אם יגלו עלינו, נגיד שזו אהבה. דגנית שתלך אל אהובה ההוא שלה, ולגבי יונתן ולא המשיך.
מיכאל, מה אנחנו עושים? עוד מעט חמישים לי.
לאהבה אין גיל! ועטף אותה בחיבוק.
הבושה האחרונה נמוגה, נעמה בטוחה שמגיעה לה אהבה שכזאת.
השבועות התגלגלו, יונתן כמעט תפס אותה, ברחה למקלחת מאחורי הסככה בזמן ששניהם דיברו בחצר.
באותו ערב, יונתן מטיח בה:
שמעתי הכל, דביר סיפר לי ראה אותך נכנסת לחצר של מיכאל. עוד שלושה ימים החגיגה ביובל החתונה, משפחה מגיעה, הזמנו את כל החברים ואת?
יונתן, סליחה, לחשה מבטה לרצפה. מי יודע מה עובר עלי גם גברים נשברים לפעמים אתה הרי יודע
הוא קילל, אבל היא ענתה בכנות, תקרא לי איך שתרצה, אני באמת לא יודעת מה קורה לי. תסלח לי, יונתן.
טוב, נחגוג את היובל, נעמיד פנים שהכל כמו שצריך, ואחר כך כל אחד לדרכו. את תסבירי למתן, יש לו עוד רגע חתונה, ואמא שלו ובשבילו זה מכה.
יום האירוע, הקהל מתאסף. נעמה יושבת לצד יונתן, מתוקתקת בשמלה וצמידים. מבטה גולש למיכאל בא לבד, אשתו חוזרת רק בסוף השבוע.
היא מסתכלת, חושבת לעצמה מה הם באמת יודעים על אהבה?
השולחן שופע מטעמים ממיטב הבישול הביתי, כולם מביטים לא כולם מפרגנים. שמועות ברחוב, אך היא מתעלמת.
שידברו, מהרהרת נעמה, הלוואי והיו מבינים מה זו אהבה אמיתית בוערת שלא יספרו לי
ברכות נישאות, מיכאל קם, מוריד כוס עראק בבת אחת:
אאחל לזוג לחיות עוד יובל ועוד יובל, אמן שמפגשים כאן שוב בעוד עשרים וחמש שנים!
לאחר החגיגה, תפס יונתן את נעמה לשיחה רצינית אין מצב שזה נמשך עוד ברחוב ככה, כולם יודעים. גם עם מיכאל לא נשאר בקשר.
בערב נדבר, מחליט לעצמו, ומשקיע בסידורים.
נעמה מחליטה לסטות לסופר ומיד אחר כך למיכאל, לבקש כתף לבכי.
בחצרו היא פוגשת אותו יוצא מהסככה, ידו מורה: לא לגשת.
דגנית חזרה, לחש.
עוד לא סיפרת לה כלום?
ולמה שאספר?
אבל יש בינינו משהו
שקט, לוחש בחשש. נעמה, את בוגרת, שיחקנו מספיק. דגנית בשבילי הכל! חזרה, מיד עטפה אותי ואין לה אף אחד אחר. מצטער.
ומה איתי? יונתן יודע, כולם יודעים, בשבילך התאפרתי, קניתי שמלה
שתהיי יפה עבורו. את נהדרת, אבל את לא שלי. לי יש את דגנית, היא מבשלת, בית חם, וכל מה שצריך.
נעמה לא עומדת לשמוע עוד, מסתובבת ויוצאת.
בערב, יונתן קורא לה לשיחה.
החלטתי, מתגרשים. די, אני לא אבוזה בעיני האחרים.
נעמה מתמוטטת בבכי, רע לה. יונתן איש חייה. כל השנים ביחד, אחרי הכל אפשר להחיות מחדש את התשוקה. מכירה כל זיק בו, כל הרגל.
יונתן, תסלח לי, צדקת שקראת לי עז. כנראה זה באמת הראש שלי תן לי עוד ניסיון, אני מבטיחה שהכל יחזור. ובקרוב לבן חופה, בוא נחכה יחד לנכדים.
ליבה של יונתן התרכך בהדרגה. הרי אוהב אותה, גם היא אותו, בדרכו. הזמן חלף, יונתן סלח, החיים חזרו לשגרה עם נחת נכדים כבר יש, שמחים בביקורים.
ומיכאל? לא הפסיק לקפוץ בין בתים, כל פעם שאשתו נסעה, טס כמעט כמו עז לשדה אחר. עד היום, דגנית יצאה לפנסיה והם חיים יחד, חלק מהימים שקטים, אחרים מלאי ריבים וצעקות שמפלחים את החצר. ובכל בית הרעשנים שלו, כך אומרים.
תודה שקראתם, כל טוב ודרך צלחה!
