יומן אישי, תל אביב, יום שישי בערב
פעם פחדתי מהרעיון של להתבגר, כאילו אובדן הנעורים ישנה משהו בזהות שלי. אבל היום אני מבינה להזדקן זה לא קרב, אלא מתנה שראויה להוקרה. הגיל שלי לא גורע מהיופי שלי, מהערך שלי או מהאור שבי; להפך, שנה אחר שנה, נדמה שהחיים בעצמם מסירים ממני שכבות של מסכות וציפיות זרות, ואני נשארת עם מי שאני באמת מאיה, מתחת לכל רעשי העולם.
הזמן לא מכווץ אותי. הוא מזקק אותי, מדייק. הוא משייף ממני את הפינות שכבר לא משרתות אותי, ומחזק את המקומות שחשובים לי באמת. פתאום אני כבר לא מוחזקת באותם רצונות להרשים אחרים, להשתייך לכל מקום, או להוכיח שאני מתאימה לכולם. הזמן מלמד אותי לשחרר מה שלא שלי ולאסוף אליי את מה שיש לו ערך אמיתי ללב שלי.
ובתוך הרגעים הללו, כשאני עוזבת את מה שלא שייך לי, אני מרגישה משהו עוצמתי: אני נהיית יותר אני ממה שאי פעם הייתי.
הקמטים על פניי כבר לא נראים לי כהזדקנות, אלא כמפה שמספרת את כל הרגעים של שמחה, עצב, אומץ ואהבה שאספתי. השערות הלבנות שמציצות פתאום אלה לא קמילה של צבע, הן כתר של תבונה וניסיון הוכחה למסעות שעברתי ולרגעים שחייתי באמת.
הגיל מביא איתו גם בהירות. אני לומדת לאהוב באופן מודע יותר, לדבר את האמת שלי, להחזיק חזק במה שיקר לי ולשחרר בקלות את כל מה שכבר לא. כל שנה שעוברת, כל יום הולדת שמתחלף, אני נהיית פחות ממה שאחרים רוצים ויותר ממה שאני בוחרת וגם אם זה לפעמים מפחיד, זה בעיקר מרגש.
להזדקן כאן, בארץ הזו, מוקפת באנשים אהובים, לפעמים ברחוב דיזנגוף ולפעמים במטבח הביתי עם ריחות של חלה, זה לא מחסיר ממני דבר. זה רק מעמיק את החיים, מוסיף חכמה ושקט שלא הכרתי קודם.
אז בכל שנה, כשאני מכבה נר נוסף על העוגה, אני משתדלת להרגיש לא פחד, אלא הכרת תודה על החכמה שבאה איתי, על כל כוחה שגיליתי בתוכי, ועל כך שאני עדיין ממשיכה להפוך למאיה האמיתית, זו שאני אוהבת להיות.
