הזדקנות זו לא מילה גסה להפך, זה משהו שראוי להעריך. הגיל לא לוקח ממני את היופי, הערך, או הניצוץ שבתוכי. אם כבר, הוא חושף את כל אלה אפילו יותר. עם כל שנה שחולפת, כל שכבות הציפיות של אחרים מתקלפות, ונותר האדם שאני באמת מתחת לכל רעשי העולם.
הזמן לא מצמצם אותי הוא מזקק אותי. הוא משייף את הפינות החדות שלא משרתות אותי עוד, ומחזק את החלקים שחשובים באמת. הוא מלמד אותי להרפות מהדברים שלא היו שלי מלכתחילה הצורך להרשים, להרגיש שייכות תמיד, להיות הכל לכולם.
וברגע שהשחרור הזה קורה קורה משהו עוצמתי. אני הופכת להיות אני, יותר מכל רגע אחר.
הקמטים שעל הפנים שלי אינם סימן לנעורים שנעלמים אלו מפות של צחוק, עצב, אומץ ואהבה. השערות הכסופות שלי אינן עדות לאובדן צבע הן כתר של חוויות, סימן לקרבות שנלחמתי ולרגעים היקרים שעברתי.
עם השנים באה הצלילות. אני אוהבת בצורה מודעת יותר. מדברת אמת. מחזיקה חזק בדברים שחשובים ומשחררת בשקט את מה שלא.
להזדקן לא הופך אותי לפחות ההפך, זה מעמיק אותי. אני יודעת יותר, משלימה עם עצמי יותר.
אז אני משתדלת לקבל כל שנה חדשה לא בפחד, אלא בהכרת תודה על השכל שקיבלתי, על הכוח שמצאתי, ועל האדם המיוחד שאני ממשיכה להפוך להיות.
