מגע מבט והרגשת אושר
בְּעִבּוּר תִּשְׁעָה-עֶשְׂרֶה שָׁנָה, אלונה חיה בכפר קטן בגליל עם אמה רבקה וסבתה דבורה. היא חיכתה ליום שבו יגיע אילן, נער שכונתית שהיא אהבה מאז הילדות. גִּלְגּוּל מִזִּכְרוֹנוֹ של הילד שהיו לו חמש שנות פער, היא חשבה:
כמה יפה אם אילן יופיע פתאום בכפר שלנו. למרבה הצער, סבתה הלכה לפני שלוש שנים, למרות שהייתי איתה עד תום.
אחרי כיתה ט’ היא נרשמה למרכז הרפואי בירושלים, סיימה וביום-יום עובדת כאח מדעי במרפאה הקהילתית. היא שאלה את עצמה:
מהו האושר הנששי? האם הוא קיים בכלל? אנחנו שלוש בבת אחת, ולא ברור לי מה האושר של אמי. גם היא נראית לא מבינה מהו האושר, משום שהיא סיפרה איך אביה, שמעולם לא ראיתי, ברגע שלידתה ברח אל מקום אחר. או איך סבתה דבורה, שהייתה אם חד-הורית, גדלה שני ילדות לבדה.
אלונה מרפאה את תושבי הכפר, למרות גילה הצעיר, בזריזות מעניקה זריקות, מודדת לחץ, מתנהגת בעדינות ובחסד כלפי החולים, והם מכבדים אותה כי היא מקומית. היא חלמה מאז ילדות להיות רופא. בטיפולי ילדותה טיפלה בחתולים, בכלבים, ובחברותיה מריחה ירק על ברכיה, ויודעה גם איך לתקן פצעים וקצוות משלה.
היום חזרה מהמזון של המרפאה, מחשבותיה חזרו לאילן.
למה אני חושבת עליו כל הזמן? אולי הוא כבר נשוי, אולי יש לו הרבה ילדים, והוא אף פעם לא ידע שהייתי אוהבת אותו מאז גיל שלוש עשרה.
בפעם האחרונה הוא הגיע לשבת על קבורת סבתו, הם כמעט לא דיברו. הוא היה עם אמו, שנראתה חולשת, מתייצבת על זרועו.
החורף כבר שלט, כבר חגגנו את ראש השנה, פברואר נגמר. אמו של אלונה עובדת שליחת דואר, וסבתה תמיד בבית, אופייה מאפים, פותחת קנפיות ובצקיות.
בפניה אל ביתה, היא נזכרת במפתח שהעבירה לה סבתה של אילן לפני כמה שנים, בזמן שטיפלה בו. לפעמים אחרי שלג כבד, אלונה מנקה את השביל לבית השכן, בתקווה שאילן יגיע, אך
שלום סבתי, איפה אמא? אמורה להיות כבר בבית, שאלה נכדתה.
הגיעה, אבל הלכה לבקר את מריה, חברתה, היא חולה קצת. תקרב, אשב על השולחן ואוריד לך אוכל. אולי נתחמם יחד, חייכה דבורה.
נכון, רעבה והיום קר, האביב מתקרב והחורף מרגיש תוקפני, אך אביב יגיע ויגרש את החורף, הוא יארז מזוודותיו ויעוף למקומות קרים. אני אוהבת אביב, חייכה אלונה.
היא נכנסה לחדרה הקטנה, שכבתה על המיטה והזכירה שוב את אילן. פעם אחת, כשהיה בן שבע עשרה, עזר לאביו שמואל לתקן גג בקיץ. הוא התהפך ברגע בלתי מזמן והיה על סף נפילה, אבל שמואל תפס אותו בזמן. הוא פגע ברגלו במסמר בולט. אלונה צפתה מהחצר, רצה לבית, לקחה חבילה של תחבושות וגרינצ’ר, רצה אל חצר השכן, שם אילן ישב עם רגלו מכווצת וסבתו מקפצעת משני צידיה.
כאב, אילן, אתן לך תחבוש, דרשה הילדה, והוא הסתכל עליה בתמיהה.
אתה מצאת לי רופא, הוא קימע בקושי.
הוא רופא מאז ילדותו, מטפל בכולם, ויודע איך לתפוס תחבושת כמו מומחה, אמרה סבתו.
אלונה בדקה את הפצע, קבעה שהפצע רדוד ולא חמור, והמשיכה לשאול:
זה לא כואב?
בעיניים הכחולות שלה היה רגש של רחמים, היא כמעט בכתה מרחמים, והוא חייך כשראה את מבטה.
אין שום כאב, השיב, וממתין בתעוזה עד שהיא תסיים, זיכרון של העיניים הכחולות נשאר בליבו מאז שהיה בן שתים-עשרה.
כאשר אילן שב מהצבא וראה את אימו, הוא נבהל; היא הייתה חיוורת ושפתיה מיובשות. הוא לא הצליח להסתיר את דמעותיו. אימו בכתה משמחת על חזרת בנה, והיום לא פחדה יותר מדבר.
תודה לאל, בני, שזכית לחזור, עכשיו אפשר ללכת בקלות, אמרה האמא.
אמא, אל תדברי כך, אני מבטיח לעזור לך בכל, השיב אילן.
הוא היה בנו משקיף, היה עוזר לאמא, נותן זריקות, מרכך רגליים, דואג ללב המוחק של אימו. הוא מצא עבודה וחלום לשים את אימו על הרגליים, והצליח. אחרי זמן קצר אימו חזרה לשגרה, עושה משק הבית, ותמיד חזרה למחשבות על בית המשפחה בכפר.
אהה, איזה נעים היה לחיות בכפר, לא לרדת מהקומה הרביעית, רק לשים כיסא במרפסת וליהנות מאוויר הצפון. אולי אפילו לגדל תרנגולות
הוא החליט לנסוע לכפר ביום שבת. הוא ידע שכדאי להגיע בחורף לבית נטוש, למרות שהייתה זה טיפש, אבל הבטיח לאמא לבקר ולבדוק את המצב. עיניי האמא נצצו משמחה, הוא החליט שלא לדחות יותר ובאמת נסע ביום שבת.
ביציאה מהאוטובוס בכפר הוא הופתע: שביל משוריין במגרסות חווה מוביל ישר לבית האורחת של סבתו. שם היה הבית, שכולם ביקרו בו מדי שנה ולא רצו לעזוב.
כנראה אצטרך לשחול ברגלי בשלג עד הבית, חשב ואז נדהם.
שביל צר נוקה עד לשער והמשך עד המרפסת, שלוש מדרגות נגררו, על המרפסת עמד מטאטא ישן.
מי מנקה את השביל? אולי מישהו כבר גר בבית?
החלונות היו מכוסים בווילונות קלים, הוא זוכר שסבתו תפרה אותם בעצמה במכונת תפירה. היא אהבה להביט מחוץ ולא חיבתה. אילן עלה למרפסת, שלף מפתחות מהכיס, ונעול הדלת. ברגע של זה הוא שמע קולה של בחורה צעירה.
שלום, לא ראיתי אותך כאן זמן רב, חיכיתי לך, הרגשתי שתבוא לבקר.
אילן קפץ מהפתעה, כמעט נפל מהמרפסת. לפניו עמדה בחורה יפה וחרוצה בחולצת פוך וכובע לבן, עיניה הכחולות זרחו, על לחייה רידוד.
לא זוכרת אותי? אני נכדת סבתא רבקה תזכר.
הוא נזכר בבחורה שלטיפלה ברגלו, שלא הרשה לאף אחד להתקרב. הוא ראה את העיניים היפות, אך שכח את שמה.
אני אלונה, אתה באמת לא זוכר אותי?
אלונה, בטח, אלונה, איך אוכל לשכוח? קם אילן, צוחק, כן, הייתה לי פצעת ברגל, והיית את זו שטיפלה לי אז הייתה קטנה, עם קווצות עד הכתף, קפוצות שמאל.
אז אתה זוכר?
החיוך של אלונה היה שמח, אילן הביט בה ולא הפסיק לחייך.
אני לפעמים מנקה שלג, חיכיתי לך, יש לי הרבה לספר לך. בוא נלך הביתה, אתן לך תה עם ריבת דובדבנים, אמא וסבתא ישמחו. אחרי נגיע לבית, תספיק.
אילן ישב בבית אלונה, שתה תה עם ריבת דובדבן, הקשיב בקשב לעלילותיה. סבתה ואמו נכנסו לחדר אחרי הפגישה המשמחת.
סבתא חלה מאוד לאחרונה, לא רציתי להציק לכם, אבל ביקרתי וטיפלתי בה, מאז שהייתי ילדה רציתי להיות רופא, היום אני עובדת כאח מדעי.
זוכר איך טיפלת לי ברגל, צחק אילן, בכזה רצינות. הרקע היה כך שלא נשאר אף צלקת.
היי, אל תתפשט, היא הניפה יד, רק שהייתי מודאגת, מאז הילדות הייתי מאוהבת בך אהה, היא קיבלה פני חום וסגרה פה.
אילן התפלא.
כן, היית ילדה גבוהה, אבל הערכתי אותך כשראיתי איך טיפלת בי, הוא חייך, מונע ממנה לחשוף את רגשותיה.
אלונה החזיקה במפתח של ביתו של סבו, הודתה שסבתו העבירה לו לפני מותה. היא סיפרה שהמפתח נותר איתה.
השאר לי את המפתח, אמר אילן, ובוא נלך הביתה.
הם נכנסו לבית, אילן נדהם מהניקיון והסדר, כאילו סבתא יצאה זה עתה, הוא הבין למי הוא חייב תודה.
אלונה, אני צריך לחזור לבית, מבטיח לחזור, נביא את אמא, שצריך אוויר צח ונקי, אסדר את הבית, תחכי לי, אחזור. עינייך הכחולות לא יאפשרו לי לחמוק, הוא חייך, והיא קפצה משמחת.
אילן הבין שהשיר שלו הוא לחזור, לגעת במבט ולקלוט את האושר, בלי אלונה לא היה לו חיים.
כמה יפה שאלונה לא נישאת, כמה טוב שהגעתי לכאן, חשב כשהיא שלחה אותו באוטובוס, הוא רצה לצחוק ולשיר.
בכניסתו לאוטובוס הוא אמר:
וסבתא הייתה צודקת, שאחזור לכאן ולא אתן לך לשום מקום.
אלונה חזרה הביתה מחייכת, עכשיו היא ידעה מהו האושר הנששי.
