לב של הורים סיפור
תודה על כל התמיכה, על הלייקים, על הדאגה והתגובות החמות לסיפורים, על העוקבים, ותודה ענקית על התרומות שלכם, ממני ומחמשת החתולים שלי.
אם אהבתם שתפו את הסיפורים עם חברים ובקבוצות, גם זה משמח לב של סופרת.
למה את ככה כבדה על הבוקר? אפילו לא מחייכת, תעופי, בואי נלך לאכול משהו.
הבעל נכנס למטבח, מושך ידיים ומתפנק, סוף סוף שבת בבוקר, יום מנוחה.
במחבת רעשה חביתה עם פסטרמה, והאישה מזגה תה חם לכוסות זכות. היא הניחה לפניו את רוב החביתה ופרוסת חלה, תאכל, עם המזלג!
לא מבין, עשיתי משהו לא בסדר, עידית? שאל קלמן ברוך רוך.
עשינו, שנינו עשינו את הילדים שלנו לא חינכנו נכון, ענת עינת התיישבה לידו, אכלה לאט, בלי תיאבון.
הבת והבן כבר גדלו, ויתרנו על המון בשבילם, כל השנים. תמכנו ועזרנו, ומי עוזר לנו, אפילו במילה טובה? הם רק מתלוננים החיים משעממים, אין להם מספיק כסף. גם יעלי וגם שחר לא מפסיקים לקטר.
מאיפה זה בא לך?
קלמן כבר חיסל את החביתה ומרח חמאה וריבה על חתיכת חלה טרייה.
לך טוב, אתה לא רואה, הם כותבים לי הכול, לאמא! אתמול שחר, עם המשפחה, רצה ללכת לבאולינג, וביקש ממני מקדמה עד המשכורת. הייתי עצבנית ולא נתתי הוא נעלב. יעלי התקשרה קודם, היא עצובה הקריירה המוזיקלית שלה לא זזה, היא לא במצב רוח. נכון, זה קצת מוגזם, אבל אם את אוהבת לשיר, תשירי, אבל תעבדי גם! היא רוצה להצליח מזה, אבל זה לא תמיד קורה. מזמן היה צריך להבין, ולעבוד בעבודה רגילה… וגם כשהיו קטנים, יעלי ושחר היו כמו חברים הכי טובים, והיום כמעט לא מדברים.
ענת דחפה ממנה את החביתה שהתקררה, שתתה תה בשקט.
די, אל תיקחי ללב, הכול יסתדר גם אנחנו היינו צעירים, תזכרי ניסה קלמן להרגיע, אבל זה רק הרתיח אותה.
מה אתה אומר, קלמן? תזכר בעצמך. חיינו בצניעות, היינו שמחים אפילו לדברים קטנים! כששחר נולד שמחה בלב. העגלה קיבלתי מחברה, שמיכות ושמלתות מאחותי. יד שנייה, אבל הכי טוב שבעולם, כי ילדים טסים בגובה. היינו מאושרים. וביום ששפכנו כסף וקנינו רנו 5 היינו על גג העולם, עמדנו חונים מול הבניין, הרגשנו כמו עשירים! והילדים שלנו? אם לא טסים לחו”ל הפסידו את החיים לדעתם. מי לימד אותם ככה? אנחנו?
זה תקופה שונה, עידית, היום יש יותר פיתויים, הם עוד יתבגרו, חכי ותראי.
שלא ייגמר מאוחר מדי, שיבריחו אחרי האושר, ויאבדו את החיים עצמן, קלמן… אני מסתכלת במראה אני כבר סבתא. וגם אתה כבר סבא…
רגע לפני שהמשיכו, הטלפון צלצל שחר התקשר.
נו, שוב משהו, ענת לקחה את הטלפון, ובעודה מקשיבה, עיניה התרחבו, היא קמה בבהלה.
קלמן, תתלבש מהר, שחר מאושפז בבית חולים, שכן שלו מהחדר התקשר.
מה קרה? קלמן זינק, התקפל לבגדים.
לא בררתי עד הסוף, דיסק של דיסק-חתך נתפס ליד, וריסק את היד, מנסים להציל עכשיו את כף היד רק לא זה, הלוואי שיעבור בשלום, תאר לך שיישאר בלי יד! בוא נזוז.
הם יצאו במהירות לא צעירים, אבל כבר לא ילדים עיניים דואגות.
רצים, שוכחים מכל השאר, בדרך לבית החולים…
תוך כדי שהם דוהרים, יעלי התקשרה, אמא, אני אעבור בצהריים, בסדר?
תבואי, ילדה, אולי כבר נחזור, ענת נשפה אל תוך הטלפון לבתה, ורצה אחרי קלמן לתחנת האוטובוס…
בבית החולים הרגיעו אותם הצילו את היד, אבל הם לא נכנסים עדיין.
עד שלא נכנס, אני לא זזה, אשב פה, ענת התיישבה בלובי, קלמן לצידה.
ופתאום, בפרוזדור חדרה יעלי, רצה אליהם, חיבקה,
אמא, מה עם הפנים האלה, מה כבר קרה? הכול עבר, שחר היה אתמול בעוד עבודה, תיקון רכב לאיזה מישהו. משהו עיקש לא נפתח, ניסה לחתוך את הבורג, ואז הדיסק עף. אבל הכול כבר בסדר, תפרו אותו, הוא מתעורר, מזיז אצבעות, אמא, אל תיבהלי, הכול נגמר!
איך את יודעת? ענת התנשפה.
אנחנו כל הזמן מדברות, ואף עם אשתו, דנה, גם. עוזרים אחד לשני, למה?
חשבנו שאתם לא מדברים בכלל הסביר קלמן.
אבא, אתם כאלו חזקים, הכול מסתדר אצלכם בעצמכם אז מה נעיק עליכם עוד? חייכה יעלי. אתם בכלל נראים צעירים, ולא רוצים להפריע, שתתחילו לחיות בשביל עצמכם…
מי היה מאמין, האמת כבר חשבתי שלא אכפת לכם מאיתנו חייכה ענת.
אמא, דור שלכם זה דור של ברזל, אנחנו מנסים להיות דומים, לא תמיד מצליח אבל אנחנו ממש משתדלים, תאמינו.
ההורים חייכו, המבט שלהם רגוע יותר.
אמא, אבא, רציתי לספר מצאתי עבודה, ולשיר מזמינים אותי לאירועים לפעמים בגן, ואמש שרתי בבית אבות, הם מחאו כפיים! אפילו זקנה אחת בכתה, הבת שלה זמרת מפורסמת, אבל כל החיים בנסיעות, השאירה את האמא, ממש עצוב!
יעלי חיבקה פתאום את ההורים, אנחנו מאוד אוהבים אתכם, אתם לא מבינים…
ואז האחות נתנה רשות קצרה לבקר את שחר. ענת כמעט בכתה, אבל שחר אמר בשקט,
אמא, די, הכול עבר, אל תדאגי. אבא, הרי אתה סיפרת על הקינון של הצרעות בחניה ליד האוטו, איך הקיצו אותך והיית מאושפז, כמעט הלכת הכול קורה. כשתשחררו אותי, תבואו אלינו בחנוכה, לא היינו יחד באמת, יעלי גם רוצה להכיר לכם את החבר שלה, עוד לא הספקנו לספר…
הביתה חזרו ברגל, החליטו קצת ללכת.
הורים לא בדיוק צעירים, כבר לא ילדים,
הו, הלב ההורי לעולם נותר דואג. נדמה שתמיד אצל אחרים הילדים מסתדרים, ואצלנו רוצים שיהיו הכי טובים, ילכו בדרך הישר, יכבדו.
אבל למה להם להישמע, יש להם שביל משלהם… וילדינו טובים, כי הם הילדים שלנו.
