לב של אמא
תקשיב רגע, אני חייב לספר לך. אני יושב בשבת אצל אמא שלי במטבח, ממש בשכונת קרית יובל בירושלים, במקום הקבוע שלי. והיא, כמו תמיד, מגישה לי קערה עמוקה של מרק ירקות עם קניידלך המנה המפורסמת שלה, כזאת שרק לה יש את הטעם הזה, קצת חמוץ, מלא בטעם של בית.
אני אוכל לאט, נותן לכפית לשייט מהקערה לפה. פתאום אני קולט כמה החיים שלי השתנו בתקופה האחרונה. יש לי עבודה טובה, משכורת יפה אני אוכל בברים באבן גבירול, מבלה במסעדות יוקרה בתל אביב, טועם מנות משף בשוק הנמל, מזמין דגים מהגולן או בשר אנטרקוט מיושן מאילת כל פינוק. ועדיין, אף אוכל לא מתקרב לאוכל של אמא. פשוט לא.
כל הרטבים היקרים, התבלינים המיוחדים, העיצוב של המנות כל זה מרגיש שטחי. במרק של אמא יש משהו שאין בשום מקום חמימות, זיכרונות של ילדות, החיבוק של הידיים שלה שבישלו את זה. גם אם אזמין תפריט טעימות ב־500 שקל, תמיד אוכל של אמא ינצח.
בזמן שאני במחשבות, אמא שלי שמה יהודית, כן? נכנסת למטבח בשקט ומניחה מולי כוס תה עם נענע, שלא יעשה לי חומציות. אבל הפנים שלה נראות דאגניות בטירוף, כאילו משהו אוכל אותה מבפנים.
“עלמא, מתי את צריכה לנסוע?” היא שואלת אותי בלחישה, כמעט לא שומעים.
אני מרימה אליה מבט, מחייכת. “מחר בבוקר. האוטו שלי בתיקון, אז אני נוסעת עם חברה מהצבא.”
היא נראית כל כך בריאה עכשיו, עור לחיים ורדרד, לא היית נותן לה יותר מארבעים ובאמת, עבר קצת מאז. אני מנסה להרגיע אותה: “נו, זה שעה ורבע נסיעה, אל תדאגי…”
ופתאום היא קופאת, תופסת את קצה השולחן כאילו הוא העוגן האחרון שלה. השקט נהיה כבד, אפשר לשמוע את השעון שעל הקיר דופק.
“היא חברה שלך, נכון? אל תיסעי איתה,” היא אומרת חלש, כמעט לא שומעים.
אני לא מבינה. היא אף פעם לא כזאת. אני שמה את הכפית בצד, בודקת שהכול בסדר איתה.
“אמא, את בכלל לא מכירה אותה. הכל יהיה אחלה, נשבעת. זאת דניאלה אנחנו יחד מהבסיס, היא נוהגת כמו קסם, בשקט, לא כמו תל־אביבית. יש לה יונדאי חדשה, והמספר של הרכב שלה 777 תראי, מזל,” אני מנסה להצחיק אותה.
אבל יהודית באה אליי, תופסת לי את היד הידיים שלה קרות כמו הקרח, אבל שלי חמות. “בבקשה, מתוקה שלי, תקשיבי לי תקחי מונית. הלב שלי לא שקט, אני מרגישה שמשהו לא טוב.”
אני מנסה לשבור את המתח: “ומה אם נהג המונית בכלל לא עבר טסט?” אני צוחקת. “יהיה בסדר, אני אשלח לך הודעה ישר כשאגיע, כן? ברגע שאני נכנסת הביתה. אל תספיקי להתגעגע!”
אני נותנת לה נשיקה על הלחי, מרגישה שהיא מחבקת אותי חזק מדי. החיבוק הזה, עם כל הפחדים שלה, נכנס גם אליי.
“לכי לשלום, עלמא. רק זה אני צריכה שתבטיחי לי,” היא לוחשת.
יוצאת מהבית, הולכת לי ברחוב הילדות שלי, בין פנסי הרחוב החמים ולאוויר הירושלמי הרציני של ערב הלב שלי לא רגוע, אבל אני מנסה לשכנע את עצמי שזה שום דבר. הגעתי לדירה שלי, הבית שקט, התיק מוכן, רק להניח ליד הדלת.
אני בודקת שוב את השעון המעורר כמעט עשר. “מחר בשש לקום, לא לישון כמו דוב,” אני צוחקת לעצמי. נכנסת למיטה, חושבת על הנסיעה, חושבת על אמא, לא מצליחה להירדם מדמיינת אותה גם לא ישנה, יושבת עם התה, דואגת
******
בבוקר הכל הולך הפוך. מתעוררת מהשמש שפורצת בווילונות. השעון מראה תשע פחות חמש דקות. נו, באמת!
“לעזאזל!” אני מתעצבנת ביני לביני, זורקת את השעון לצד, מחפשת את הפלאפון. הוא כבוי. הייתי בטוחה שהוא בטעינה בלילה לא הגיוני שהוא סיים סוללה. מפעילה אותו, קופצות לי מיליון הודעות.
בודקת מהדניאלה: “עלמא, אני למטה כבר רבע שעה. חכי עוד עשר דקות ואני נוסעת לבד.” ועוד הודעה: “באת או לא?”. ואז: “לא מחכה יותר. מצטערת.”
אני קופאת. היא באמת חיכתה. היא נסעה. חוזרת לי התמונה של אמא שלי מאתמול, הדאגה שלה. הכל היה שם.
אני כבר לא יודעת אם להזמין מונית, ללכת לחפש רכב להשכרה מחפשת את הפלאפון שוב, מלא שיחות מאמא פשוט עשרים פעם.
הלב שלי עולה לי לגרון. אני זורקת על עצמי מעיל ורצה חזרה לבית של אמא לא עברו שתי דקות ואני שם. הדלת פתוחה.
“אמא, את בסדר?” אני צועקת. רואה אותה יושבת על הספה בסלון, עיניים אדומות, פנים לבנות. היא קמה לאט, “עלמא, זאת באמת את?” היא לוחשת, מחזיקה אותי כאילו אני לא אמיתית.
“אמא, מה קרה? מה הלחיץ אותך ככה?”
ואז בצד טלוויזיה עם חדשות ערוץ כאן 11, הקריין מספר על תאונת דרכים בכניסה למודיעין, ארבע מכוניות, רק נהג מהיונדאי שרד משדרים תמונות ואני רואה את המספר 777…
אני מזהה את הרכב של דניאלה.
הבנתי פתאום אמא שלי ראתה בחדשות מזהה את הרכב, מתקשרת אלי עשרות פעמים ואני לא עונה לה. והיא בטוחה שקרה לי משהו.
“אמא, אני פה,” אני אומרת לה ונושמת עמוק, מנסה להיות הכי רגועה שאפשר, אפילו שאני בעצמי רועדת. אני רצה להביא לה כוס מים מהמטבח, עוזרת לה לשתות. “הנה, אני כאן, הכל בסדר.”
היא מחזיקה לי את היד חזק, בוכה בלי קול. וכל הגוף שלה רועד. “חשבתי שאיבדתי אותך כל פעם שלא ענית, הייתי בטוחה את כל עולמי, לא ידעתי מה אני אעשה”
אני מחבקת אותה, מלטפת את הגב שלה, כמו כשהייתי ילדה קטנה והיא הייתה נרגעת מזה. “הפלאפון פשוט כבה לי, לא היתה לי דרך לענות,” אני מסבירה. “הכל בסדר, אני כאן. אני לא הולכת לשום מקום.”
אני רואה שהיא לא נרגעת, אפילו אחרי שהיא כבר רואה אותי מול העיניים אז אני ישר מתקשרת למגן דוד אדום. “שלום, אמא שלי חוותה התקף חרדה רציני, אני צריכה עזרה, אנחנו ברחוב”
האמבולנס מגיע תוך עשר דקות רופא עם מזוודה, מדבר עברית בירושלמית כזאת. מודד לה לחץ דם, בודק דופק, מרגיע אותה. “אני ממליץ לקחת אותה למיון לבדיקה בגיל הזה עדיף להשגיח, זה לא משחק.”
“ברור,” אני עונה מיד, “אני לוקחת אותה לשערי צדק הפרטי, שיהיה הכי נוח לה.”
הוא רושם הפניה, נותן הנחיות “זה לא עניין של כסף, זה עניין של שקט נפשי תדאגי לה.”
אני מודה לו, עוזרת לאמא להתרומם, אוספת לה תיק קטן עם הדברים.
בבית חולים ישר לוקחים אותנו לבדיקה, רופא בגיל ביניים שמסתכל לה עמוק בעיניים. הוא בודק, שואל, מרגיע אותה בנימוס.
“זה לא משהו מסוכן, אבל כדאי לעקוב. כמה ימים מנוחה והשגחה,” הוא ממליץ.
אני יושבת לידה, מחזיקה לה את היד, לא עוזבת דקה. הלב שלי עובד שעות נוספות, אבל אני לא מראה לה כלום.
“אמא, את פשוט נבהלת יותר מדי, עוד רגע והכל יחזור לשגרה,” אני מרגיעה אותה.
היא מחייכת. “ידעתי שמשהו לא טוב. האינטואיציה שלי לא משקרת,” היא אומרת בלחש.
ואני בולעת רוק, מרגישה אשמה. עכשיו אני מבינה כמה היא אוהבת. שנים של דאגות, נתנה לי הכל, שתהיה לי דרך משלי והיום כמעט שברה את ליבה.
“סליחה שגרמתי לך לדאוג,” אני לוחשת. “יותר לא אתעלם מהתחושות שלך, מבטיחה.”
היא מלטפת לי את הלחי. “העיקר שאת בריאה כל השאר בקטנה,” היא אומרת, והחום הזה ממלא אותי.
ימים עוברים לאט. אני ישנה במיטה מתקפלת במחלקה לידה, רק כדי לוודא שהיא בסדר. בבוקר מדברים, אוכלים לחמנייה עם לבנה, צוחקים קצת על אחות מספר 3 שאף פעם לא זוכרת לתת את התרופה בזמן.
באחד הערבים, כשהשמש כבר שוקעת ומשרה איזה אור ורוד־כתום על החדר, היא אומרת לי: “אני תמיד פחדתי שתלכי ותשכחי אותי.”
אני מסתכלת עליה וואלה, אף פעם לא חשבתי עליה כאישה עם פחדים, תמיד ראיתי אותה כגיבורה
“למה?” אני שואלת.
“כי היית עצמאית מאז ילדה. קושרת שרוכים בגיל ארבע, אורזת תיק לבד, לא נותנת לי לגעת אפילו כששכחת את הכריך. הייתי גאה, את לא מבינה באמת גאה. אבל לפעמים פחדתי לאבד אותך.”
אני לוקחת לה את היד, כמו שפעם היא החזיקה לי ביד.
“את לא תאבדי אותי אף פעם,” אני לוחשת. “את תמיד תהיי הכי חשובה לי. ולא ידעתי, באמת.”
“עכשיו את יודעת. וזה הכי חשוב,” היא אומרת.
אני מוצאת את עצמי מספרת לה על מאיה מישהי מהמשרד, התחברנו קצת. “היא אחרת,” אני מתוודה. “מרגיעה אותי. איתה הכל פשוט.”
העיניים של אמא נדלקות. “תספרי לי עליה!” היא מבקשת, ואני מספרת לה ברוגע, בלי למהר.
“אני גאה בך על זה שאת מאושרת,” היא צוחקת, “רק תזכרי שלכל סיבוב יש לך בית לחזור אליו, אמא אחת בעולם.”
אני מחייכת, לוחצת לה את היד בחוזקה. “לא אשכח אותך אף פעם, אמא. רק שתדעי את הלב שלי.”
וזהו, באותו הרגע ידעתי כל הזמן הזה, כל האהבה, כל הדאגה זה הלב של אמא, ואין שני לו בעולם.
