בימים ההם, כשהרוח נשבה בין גבעות הגליל, ילדה קטנה עמדה לפני אביה החורג ושאלה:
“לב? את רק בת שתים עשרה, מה את כבר יודעת על הלב?”
“אני יודעת שאם הוא מפסיק לפעום, האדם מת,” השיבה הילדה במבט רציני. “אני אלמד לתקן לבבות.”
מרים גדלה עם אביה החורג. אביה הביולוגי עזב את אמה כשגילה שהיא בהריון. אמה נהרגה בתאונת דרכים כשהייתה בת שמונה.
האיש שתק לרגע. אחר כך ניגש וליטף את שערה.
“אז תבטיחי לי דבר אחד, מרים. כשתהפכי לרופאה, אל תשכחי את הכפר הקטן ממנו הגעת.”
“אני מבטיחה, אבא.”
והוא חייך.
הוא לא ידע אז שההבטחה הזו תשנה את חייו.
שנים אחר כך
מרים גדלה, והכפר נראה קטן מדי עבór חלומותיה. לאחר התיכון קיבלה מלגה ללימודים בחו”ל. בערב לפני הנסיעה, יונתן הכין לה את הארוחה האהובה עליה: תפוחי אדמה אפויים ועוגת גבינה.
“ארזת כבר את התיקים?” שאל.
“כן, אבל אני מפחדת, אבא יונתן. זה רחוק… ואני לא מכירה שם אף אחד.”
“פחד זה טוב, ילדתי. זה אומר שאכפת לך.”
“ומה אם אכשל?”
“לא תכשלי. תמיד היית החכמה בכפר. זכרי מה שתמיד אמרתי לך: חכם אינו זה שיודע הרבה, אלא זה שלא שוכח מאין בא.”
מרים השפילה מבט, עיניה דומעות.
“אני לא מאמינה שאני עוזבת… בלי אמא שלי.”
יונתן נאנח.
“אמא שלך רואה אותך. משם, היא גאה בך. ואני… רק מעביר לך את מה שהיא הייתה נותנת.”
לראשונה, מרים חיבקה אותו בחוזקה, בלי פחד, ולחשה:
“תודה, אבא.”
עשר שנים אחר כך
בבית החולים הגדול בעיר האירופית, ד”ר מרים טוב הייתה ידועה בשלוותה. היו לה עשרות מטופלים, קולגות שהעריכו אותה, וחיים שרבים היו מקנאים בהם.
אבל יום אחד התקבלה שיחה:
“גב’ טוב? אני השכן של יונתן מהכפר. הזקן לא מרגיש טוב. הוא מסרב לבוא לעיר. אומר שכואבות לו העצמות, אבל זה גרוע יותר ממה שהוא מודה.”
מרים נבהלה.
“אני חוזרת הביתה.”
למחרת כבר הייתה ברכבת, מביטה דרך החלון בשדות המתחלפים. בלב התערבבו תודה, געגוע ואשמה שקטה.
כשהגיעה לכפר, יונתן חיכה על הספסל ליד הבית, שמיכה על ברכיו.
“הגעת, הרופאה החסרה?” לחש בחיוך חלש.
“כן, אבא יונתן. ואני לא עוזבת שוב.”
היא הקשיבה, אבחנה, טיפלה. אבל לא עצרה שם.
בשבועות הבאים החלה לסייר בין בתי הכפר, לבקר את הקשישים.
“גברת דוקטור, אבל אין לנו כסף לפגישה!” אמרה אישה מבוישת.
“אני לא צריכה כסף, דודה אילנה. כולכם נתתם לי משהו יקר יותראת הילדות שלי.”
יונתן הביט בה מהמפתן, גאה, עיניו לחות.
“קיימת את ההבטחה, ילדתי. תיקנת לבבות, והתחלת בשלך.”
חודשים אחר כך
מרים הקימה מרפאה קטנה בבניין התרבות הישן. בעזרת העירייה וכמה תורמים מחו”ל הצליחה להביא ציוד, תרופות ומתנדבים.
ערב אחד, אחרי יום ארוך, ישבה על הספסל עם יונתן, צופים בשקיעה.
“זוכרת מה אמרתי לך כשהיית קטנה?” שאל.
“שחכם הוא מי שלא שוכח מאין בא.”
“בדיוק. את חזרת. זה עושה אותך חכמה מכל המורים שלך.”
מרים צחקה.
“לא חזרתי לתהילה. חזרתי לשלווה. כאן למדתי מה זה חיים.”
“ופה גם תחיי אותם.”
הערב ירד על הכפר, וצרצרים החלו לשיר. יונתן נאנח נשימה עמוקה.
“תמיד אמרתי לך שתגיעי רחוק. לא ידעתי ש’הרחוק’ עדיין יהיה כאן.”
מרים לקחה את ידו ולחשה:
“הבית הוא איפה שאוהבים אותך. השאררק כתובות.”
שנים אחר כך
בכפר עמדה מרפאה מודרנית, עם מעבדה קטנה וצוות מתנדבים צעיר. על הקיר בכניסה תלתה תמונה של ילדה קטנה ואיש, מחזיקים יחד ספר עבה בגשם.
מתחתיה נכתב:
“לזכר אבא יונתן, שלימד אותי שלב מחלים לא רק במדע, אלא גם באהבה.”
ומרים, רופאת הכפר, חייכה בכל פעם שקראה את המילים האלה.
חמש שנים עברו מאז שמרים חזרה לכפר לתמיד. המרפאה הייתה עכשיו מבנה מואר, עם חלונות גדולים וריח של פרחי בר.
אנשים הגיעו מכל הסביבהלא רק מהכפר, אלא גם מיישובים שכנים. כולם קראו לה “הרופאה עם הלב הרך.”
ביום סתווי אחד, כשיצאה מהמרפאה, ראתה מרים ילדה קטנה עומדת על המדרגות, תיק בלה בידה.
“שלום, את בסדר?” שאלה מרים, מתכופפת אליה.
“כן… כלומר, לא. המוכרת שלחה אותי להביא תרופות לאמא, אבל אין לנו כסף לשלם… ואני מתביישת.”
מרים זיהתה אותה מיד. זו הייתה נעמה, בתה של האלמנה בקצה הכפר.
“אין מה להתבייש, יקירה,” אמרה בעדינות. “בואי, נדבר.”
בפנים הגישה לה תה חם ועוגה.
“איך אמא שלך?”
“היא משתעלת כל הזמן. ואומרת שאין טעם ללכת לרופא.”
“אז נלך יחד?”
הילדה הנהנה, עיניה מתמלאות דמעות.
“גברת דוקטור… כשאגדל, אני רוצה לרפא אנשים. כמוך.”
מרים חייכה.
“אז תבטיחי לי דבר אחד, נעמה. שתאמיני בעצמך.”
“מבטיחה!”
הזמן חלף, ומרים החלה לראות אותה מדי יום. נעמה הגיעה אחרי בית הספר, ישבה בספרייה ועזרה במרפאה. יום אחד נתנה לה מרים ספר גדול, עם איורים של גוף האדם.
“תראי, אני משאירה לך אותו. זה היה הספר הרפואי הראשון שלי.”
“באמת?” שאלה הילדה במבט של אוצר.
“כן. ועכשיו תורך להשתמש בו.”
נעמה חייכה חיוך רחב.
“אבל אמא אומרת שאין לנו כס�
