אני ומשפחתי חיים יחד כבר עשרים וחמש שנה. זו הנישואים הראשונים שלי ושל אשתי, ומעולם לא הרמנו קול אחד על השנייה ליד הבת שלנו. תמיד ניסינו לשמש דוגמא של אהבה, כבוד ודאגה הדדית. ביחד בנינו בית יציב ומלא באווירה טובה, ותמיד קיוויתי שהבת שלנו תגדל ותיקח דוגמא, ותבנה לעצמה מערכת יחסים מוצלחת באותה הדרך. הרי תמיד אומרים שהילדים לומדים מההורים, נכון?
אבל כאן מתחילה הבעיה. הבת שלי, עינת, עדיין לא התחתנה, אבל יש לה חבר. לפני שנתיים נפטרה אמא שלי, והשאירה לה דירה קטנה בתל אביב. החלטנו אני ואשתי להעביר את הדירה לעינת. לאחרונה גילינו שהיא חיה שם עם החבר שלה.
אין לי בעיה עם זה שיש לה זוגיות. להפך, אני מאוד שמח שהיא לא לבד. אבל הבחור הזה פשוט לא שייך. הוא לא עושה כלום בבית, לא עוזר בשום דבר כל תקלה, אם זה ברז דולף או נורה שרופה, עינת תמיד מתקשרת מיד אלי, במקום לפנות אליו. לא פעם שאלתי אותה למה הוא לא עושה שום דבר, והיא תמיד שותקת, אחר כך מבטיחה לי שממש בקרוב זה ישתנה.
לאחרונה גילינו גם שהוא ללא עבודה. זאת אומרת שעינת סוחבת את כל ההוצאות על הכתפיים שלה. היא עובדת בשתי עבודות כדי לפרנס את שניהם. לא נראה לי שהוא באמת דואג לה או חושב לעזור הוא פשוט לא נמצא שם כשהיא צריכה אותו באמת.
אמרתי לה בפירוש שזו טעות, שהיא עושה בחירה לא נכונה. אבל היא לא שומעת לי. היא כל כך מאמינה שיום אחד הוא ישתנה, והם יהיו מאושרים. היא אוהבת אותו מאוד, ואני אני אוהב את עינת, והלב שלי דואב לראות אותה סוחבת הכל לבד, מקווה ללא סיבה.
בסוף היום, הבנתי שבסופו של דבר, כל אחד צריך ללמוד על בשרו. אפשר לחנך, להדריך, להמליץ אבל הילדה שלי חייבת לעשות את הבחירות שלה, לטוב ולרע. אני פה בשבילה, לא משנה מה, רק מקווה שתבחר בדרך שתפנה לה אושר אמיתי.
