אומרים שאנחנו אחראים על כל מה שקורה בחיים שלנו, ושהאשמה לכך היא עלינו בלבד. כל בחירה שנעשה ביום אחד, כך ייראה עתידנו.
בחיי, עשיתי בחירה שגויה כשבחרתי לקשור את גורלי לאיש שלא התייחס אליי ברצינות. בנעוריי, הייתי מאוהבת כל-כך באלעד, שאף שידעתי שהוא קל דעת, האמנתי שהוא ישתנה בשבילי. רציתי להאמין ולְקַוּוֹת. אבל האמת היא שאנשים נשארים כפי שהם. ולכן, גם אחרי לידת בני, אלעד לא שינה את דרכיו.
כל חודש נחשפתי לעוד ועוד הרפתקאות שלו. השכנים סיפרו לי, החברים, אפילו המשפחה. הרגשתי בּוּשָה ועלבון, הכל יחד. סבלתי כך חמש שנים ואז ויתרתי. התגרשנו. הדבר הטוב היחיד היה שהאיש שלי, אלעד, לא היה קמצן. הוא עזב לי את הדירה שלו בתל אביב, בתמורה לכך שלא אדרוש מזונות. אני והבן שלי לא רצינו להישאר שם, אז השכרנו את הדירה ועברנו לגור אצל אמא שלי בירושלים. היא הייתה זקוקה לטיפול. כך חיינו.
את הכסף מהשכירות הוצאתי על בני, בגדים, בית ספר, טיולים, משחקים. ניסיתי לתת לו ילדות ראויה. מה שהרווחתי מן העבודה הפשוטה עשיתי בו שימוש לתשלום חשבונות, לקניית אוכל ותרופות לאמא שלי, שהייתה מרותקת למיטה שנים בגלל מחלה. הייתי בטוחה שבני יודע להעריך את כל הדאגה שלי כלפיו. כיום אני בת חמישים ושבע, חולה בסוכרת, מזריקה אינסולין כל הזמן ונאבקת לשרוד יום-יום.
בגלל המחלה איני יכולה לעבוד בשום מקום, ומי יקבל אותי בגילי עכשיו? גם אין לי פנסיה, הרי כל הזמן החלפתי עבודות, אף פעם לא נשארתי באותו מקום מספיק זמן. רוב הזמן עבדתי בלי חוזה כדי להרוויח כמה שיותר מזומן. בקיצור, אני מתקיימת מהכסף של השכירות מהדירה. לבן שלי, דניאל, בן שלושים ואחת, עכשיו החליט להתחתן ואמר, הוא ואשתו יעברו לגור בדירה.
כשאמרתי לו שאשאר בלי כסף למחיה, ענה לי שזה כבר הבעיה שלי. אני באמת לא יודעת עכשיו מה לעשות. אין לי חסכונות, אני חייבת תרופות כל הזמן, מוכרחה לאכול משהו ולשלם את החשבונות. מה אני אמורה לעשות? איך ייתכן שבני שלי מסוגל לעשות לי את זה? ולמה הוא עושה לי את זה בכלל?
