יומן בדידות בזוג
לפני שלושים ושמונה שנה, רוני הביאה את החבר העתידי שלה, דורון, להורים שלה ברמת גן. רצו להכיר. לספר שהם עומדים להגיש טופס לרבנות.
אמא ואבא שלה קלטו מיד, ברגע שראו בחור זר עומד בפתח. אף פעם לפני כן רוני לא הביאה הביתה אף אחד מהמחזרים שלה. תמיד אמרה:
למה להראות אותם? אם אחליט להתחתן אכיר לכם.
לכן, ההורים שלה בחנו את דורון בקפידה, הוא ישב מולם מתבייש ונראה קצת אבוד סביב השולחן.
רוני פתאום יצאה, ואבא יצא מיד אחריה.
את עושה טעות. אל תתחתני איתו.
למה לא? רוני התבצרה מיד בגלל שהוא נהג משאית?
לא רק בגלל זה, אבל זה גם אומר משהו. את מבינה, הוא אולי בן אדם טוב, אבל אתם שונים לגמרי. מה יהיה לכם לדבר? את בת למשפחת קצינים, תואר ראשון, חינוך מצוין. והוא? בחור של פריפריה, עובד קשה, אבל פשוט מאוד. זה בולט. אם תישארי איתו, תמיד תעמוד ביניכם מילה אחת השכלה.
די, אבא. זה שטויות של פעם. זה לא משנה לי בכלל מי הוא. העיקר שהוא אוהב אותי. ותמיד אפשר ללמוד. אני אעזור לו ענתה רוני, בטוחה בעצמה.
תזכרי מה אני אומר: מי שלא שומע להורים הולך לאיבוד. אחרי זה אל תגידי שלא הזהרתי
הייתה חתונה. התקופה של פרחים ושוקולדים נגמרה, התחיל היומיום.
דורון, אחרי הרבה שכנועים, נרשם ללימודי ערב במכללה, אבל אף פעם לא באמת התחיל ללמוד. רוני עשתה בשבילו את כל העבודות. התעסקה בחומר טכני שלא עניין אותה בכלל. הוא נסע פעמיים-שלוש לבחינות, ואז ויתר:
בשביל מה אני צריך את זה? את רוצה תלמדי את.
רוני ניסתה לשכנע, אבל לשווא. דורון היה בטוח שהוא יודע הכול, ולא התכוון לבזבז זמן על שטויות.
טוב, תעשה מה שאתה רוצה ויתרה רוני.
היא חשבה שבסוף הוא לא כזה טיפש. קרא כל ספר שיש לה בספרייה, מתעניין בפוליטיקה, בעבודה מעריכים אותו. נכון שהוא ממשיך להריח כמו מושבניק, אבל היא התאהבה בזה. ככה הוא, וזה מה יש.
עם השנים, היחסים ביניהם רק הסתבכו. דורון לא התחשב בדעתה של רוני. תמיד ניסה להקטין אותה, להראות שהוא בעל הבית. היה מדבר בתקיפות מול זרים, על נושאים שרוני בחיים לא העיזה להוציא החוצה. והיה עושה את זה בביטחון כזה, שרוני הייתה נשרפת מבושה.
התברר שגם בעניינים של לקבל החלטות מורכבות, דורון לא בנוי לזה. כל הבעיות של הבית נפלו על הכתפיים של רוני. מבחינתו:
רוצה שיפוץ? תעשי!
צריך מקרר חדש? תקני!
לסגור מרפסת? מה קשור אלי? את רוצה תזמיני.
הדבר היחיד שעשה בשמחה היה לעבוד בגינה. זהו בערך.
יגידו אז מה, זה לא מספיק? ממש לא. גינה זה שלושה-ארבעה חודשים בשנה. כל השאר רוני הייתה גם אישה וגם בעל.
כשהייתה צעירה זה לא הפריע לה. אחרי שנים, היא הרגישה שזה מכביד. דורון התרגל לחיות מאחורי רוני ולא התכוון להשתנות. לא היה לו סיבה לו היה נוח. בחיים לא קנה לה אפילו ורד ליום האישה, ופעם אחת אמר בכובד ראש:
כבר קניתי לך מתנות פעמיים. יש לכן בבית, רצות בין החדרים.
כך הוא דיבר על שתי הבנות שלה.
רוני לא התווכחה, לא הוכיחה, רק קיבלה כמו שזה. אפילו הצדיקה אותו: הוא לא רגיל למתנות, אצלהם לא נוהגים ככה. אני אשרוד גם את זה.
בשיח עם אחרים, דורון תמיד היה קשה. לא ידע, ולא רצה, להתחבר. פעם בהתחלה, אפילו שאלו את רוני אם בעלה יודע לדבר. היא רק חייכה.
אותו זה רק עיצבן שרוני מדברת בקלות עם כל אחד. על כל חבר או קרוב שלה היה מדבר בזלזול. חברים משלו לא הצליח למצוא.
רוני לא רק ניהלה את כל העניינים בבית, אלא גם הרוויחה לא רע. אף פעם לא הייתה תלויה בו. אפילו כשקשה היה, מצאה עבודות נוספות. ידעה אם היא רוצה עוד משהו, רק היא זו שתדאג לעצמה. מספיק שהוא הולך כל בוקר לעבודה זהו.
בהדרגה, רוני הרגישה שאין לה על מה לדבר עם דורון. כל נושא ביניהם הם רואים שונה לגמרי. סרט שהיא אוהבת הוא מיד יגיד שזה שטות. מה שהוא רואה היא לא מסוגלת להחזיק עשר דקות. על מוזיקה וספרים אין בכלל מה לדבר.
הם היו עם אופי הפוך לגמרי: היא אלטרואיסטית, מוכנה לתת הכול בשבילו, בשביל הבנות, בשביל החברים. הוא אגואיסט, מתעניין רק בעצמו. אוכל כל אחד את האוכל שלו, תחביבים כל אחד בנפרד, רגשות מזמן התקררו, בנות עזבו את הבית. יותר משלושים שנה יחד אבל בעצם כל אחד לחוד. זרים.
דורון, מבחינתו, חשב שרוני נהייתה חצופה, לא מעריכה ולא מכבדת אותו. מבחינתו, לא משנה שהיא לוקחת על עצמה הכול היא חייבת, זו חובתה.
לפעמים הוא משתכר, ואז מתחיל להעליב אותה, לדבר רע על ההורים שלה שנפטרו, מזלזל במשפחה שלה, מנתח כל דבר קטן שעשתה, מעליב ומשפיל ונראה שהוא נהנה מזה. כמו אדון שמעמיד את המשרתת במקום.
כשחוזר לעצמו, לא מבין למה לא בא לה בכלל לדבר איתו.
מה? הרי אמרתי רק את האמת!
אי אפשר להסביר לו שזו רק האמת שלו אף אחת אחרת הוא לא שומע, לא מסוגל להקשיב.
והנה רוני יושבת אצלי בסלון, בוכה, ומספרת:
נמאס לי כל החיים על חבית נפץ. אתמול הכול היה טוב, מחר אין לדעת מה יעבור לו בראש. עייפתי מהפשרות, מהסבלנות, מההבלגה. מה יש לעשות? להתגרש? אין טעם. הוא לא ילך, יישאר כאן וישתה לי את הדם. ומה שהכי נורא הוא בטוח שהוא צודק. כל פעם אחרי הוויכוחים אני חולה שבועות. אוספת את עצמי חתיכה אחרי חתיכה.
בסוף יש משפחה, יש בנות, עכשיו כבר נכדים. כל פעם אני מוצאת סיבה להישאר, מנסה להסתדר. וכל פעם שהוא רואה שאני מתרצה, הוא רואה בכך ניצחון, ושוב מתחיל הכול מהתחלה.
רוצה פשוט לצעוק. אבל מה לעשות אי אפשר לעזוב את הבית שלי, להפקיר הכול. אני יודעת שאם אלך, כל החברה מהפיצוציה יעברו לגור כאן, יהרסו הכול. זה כבר קרה.
אז אין לי ברירה אלא להחזיק מעמד קשה לי לעזוב את המעט שיש לי.
תדע כשהבנות היו פה, ההבדלים לא היו כל כך קשים. פשוט היינו עסוקים מדי כדי להרגיש. עכשיו, כשאנחנו לבד, זה בלתי נסבל. שני זרים בדירה אחת, שלושים ושמונה שנה יחד
צדק אבא שלי השכלה תמיד תעמוד ביניכם
ולמדתי בעצמי עד כמה חשובה קרבה אמיתית, לא רק להחזיק בית ביחד. הבדל קטן בראש ועד הסוף אתה מרגיש לבד גם כשיש מישהו לידך.
