*9 באייר, תשפ”ד*
לפני שלושים ושמונה שנה, הבנתי שסיון עומדת להתחתן. יום אחד, היא הביאה את דוד, מי שהיום הוא בעלה, להכיר אותנו. לא צריך היה הרבה רמזים סיון אף פעם לא הכניסה חברים הביתה. תמיד היתה אומרת:
למה להביא הביתה? כשתהיה לי כוונה רצינית, אציג בפניכם.
אז הסתכלנו עליו היטב. בחור שלא הכיר אותנו ישב בסלון, קצת נבוך, מחזיק כוס תה.
סיון יצאה מהחדר, ואני הלכתי אחריה למטבח.
את עושה טעות.” אמרתי בשקט. הוא לא בשבילך.
למה? היא ישר התחמשה בהגנה שלה. בגלל שהוא נהג טרקטור?
לא בגלל זה, למרות שגם לזה יש משקל. תראי, אולי הוא בן אדם טוב, אבל אתם שונים מאוד. על מה תדברו בכלל? את גדלת בבית של איש צבא, תואר ראשון, הרבה שפות. והוא? בחור מהכפר, כן חרוץ, אבל תמים מדי. רואים עליו. בין שניכם תמיד תעמוד המילה: השכלה.
אבל סיון לא ויתרה. די, אבא. אלו סטיגמות. הוא אוהב אותי, וזה מה שחשוב. ללמוד תמיד אפשר. אני אלמד איתו.
טוב, הרמתי ידיים, רק זכרי מה שאמרתי: מי שלא שומע להוריו, שוכח את דרכו. אל תגידי שלא הזהרתי אותך
הם התחתנו, וכשהתרגשויות הירח דבש התפוגגו, החלה שגרת החיים.
אחרי הרבה שכנועים, דוד נרשם ללימודי תעודה בלימוד מרחוק, אבל את רוב המטלות עשתה סיון בעצמה. ישבה בלילות בין חומרי לימוד שהיא לא טרחה בהם מעולם. הוא נסע פעם או פעמיים למבחנים ואחר כך ויתר, ואמר בפשטות:
מה אני צריך את זה? את רוצה תלמדי בעצמך.
סיון ניסתה, ניסתה לשכנע, אבל דוד חשב שהוא יודע מספיק. הזמן שלי יקר מדיי בשביל שטויות כאלה, היה אומר.
בסוף ויתרה וסימנה וי. היא אמרה לעצמה הוא לא טיפש, וחוץ מזה, הוא קרא את כל הספרים שלה, מתעניין בפוליטיקה, בעבודה אוהבים אותו. וקיבלת אותו ככה, לא? מי אני לשנות אותו?
עם השנים החיים הפכו קשים יותר. דוד לא התחשב בדעתה, תמיד ניסה להוריד אותה בדרגה, להראות מי בעל הבית. לפעמים, לעיני זרים, היה מזלזל בעניינים שלדעתה לא מדברים עליהם בקול. ואת הכול, עם ביטחון עצמי כזה שסיון ממש רעדה.
הבעיה העיקרית דוד לא ידע לקבל החלטות. כל בעיה נפלה אוטומטית על סיון.
רוצה שיפוץ אז תעשי!”
צריך מקרר חדש תקני!
לסגור את המרפסת? אני לא בעניין, תטפלי בזה!
הדבר היחיד שלא דרש מאמץ, היה גינת הירק. באדמה דוד התגלה במלוא כוחו. אבל זה רק כמה חודשים בשנה. כל השאר סיון לבד.
בהתחלה, לא שמה לב. הרצון לשרוד טרף כל קושי. עם הזמן זה הלך והכביד.
דוד לא היה מספק לפרגן לא ציין אף פעם את סיון ב-ט’ באב, לא ביום הולדתה. כאשר העלתה זאת, צחק:
הכי יפה כבר הענקתי לך פעמיים.
והצביע על שתי הבנות.
סיון לא התווכחה. אמרה לעצמה: אצלו לא נהוג להביא מתנות אשריי על מה שיש.
בנוסף, הוא היה טיפוס קשה. לא ידע ולא רצה לתקשר עם אנשים. אנשים שאלו אם הוא שותק כי ביישן או מרוגז, וסיון רק חייכה.
אבל דוד כעס כשסיון דיברה בנחת עם כולם, התמיד להשמיץ כל חברה ובני משפחתה. שני חברים לא רכש לעצמו מעולם.
סיון לא רק טיפלה בילדות ובבעיות, אלא גם השתדלה להביא משכורת נאה. לא נשענה עליו, גם לא כשהזמנים היו קשים. היתה מוצאת משרה נוספת, למען השקט. דוד? הלך לעבודה מודה, וזהו.
הפרצוף האמיתי נחשף כשהבינה שלמעשה, אין לדבר איתו. צופים באותם חדשות והוא מתעצבן; לסרט שהיא אוהבת הוא ישר פוסק “שטות במיץ.” לסרט שאתה אוהב היא לא מצליחה להחזיק יותר מעשר דקות. מוזיקה? על זה בכלל אין מה לדבר.
כל אחד אוכל אחרת, כל אחד חי בעולמו, הילדים כבר עזבו והלב התרוקן.
שלושים שנה של חיים משותפים רק לכאורה.
ודוד מרגיש שכנראה סיון פשוט לא מעריכה אותו. וחושב היא אמורה לקחת הכול כמובן מאליו. אז לפעמים, כשהוא שותה (וזה קורה לא אחת), הוא מתחיל לזרוק לה הערות על ההורים המנוחים, על קרובי משפחה, על כל מילה וכל מעשה שלה ולפגוע, בלי חשבון. בבוקר לא מבין למה היא בקושי מדברת איתו?
אבל רק אמרתי את האמת!
והכוונה האמת שלו בלבד. אין לה מקום לאמת אחרת.
היום ישבה אצלי סיון, בוכה לתוך כוס תה:
אני לא יכולה יותר. כל החיים על קוצים. לא יודע מה יתפוס לו פתאום, מה יקרה מחר. נמאס לי לפשר, להקשיב, להתפשר. אבל מה לעשות, להתגרש? זה לא משנה הוא לא עוזב. הוא ישאב אותי עד פירור אחרון. ולפעמים אחרי יום כזה, אני חולה שבועות, צריכה לאסוף את עצמי מחדש. אבל יש נכדות, יש סיבות להמשיך. מנסה להבליג, לשמור על הבית. והוא בטוח שזה ניצחון, ושוב מתחיל מהתחלה
פשוט בא לי לצעוק. אבל אני לא יכולה. ואם אעזוב כאן מי ישמור על הבית? אם אסע, ייכנסו לנו טיפוסים מפוקפקים, יציפו את המקום, יהרסו הכול. כבר היה פעם.
אז אני נשארת כי הבית יקר לי מדי.
בשנים שהילדים היו כאן, כל ההבדלים האלה לא הפריעו כל כך. אבל כעת, כשהילדים בונים לעצמם חיים, נותרנו שני זרים תחת קורת גג אחת. שלושים ושמונה שנות בדידות משותפת…
מדהים, כמה צדק היה לאבא שלי באותה שיחה פשוטה. השכלה, עומק תמיד מפרידים.
וכך למדתי על בשרי שלאהוב זו לא בעיה. אבל אם אין שפה, אין הבנה, כל החיים תחווה בדידות גם כשאתה שוכב במיטה זוגית. וסיפורי אהבה שבסוף לא נהיו זרים לי.
