רבקה כהן, את מתכננת לשמור על הילדים? נוכל לסמוך עלייך? אורית מביטה בבת החורן בעיניים מתחננות.
רבקה מחייכת אל אלון בן שבע ודניאל בן חמש, שכבר קפצו עם נעליים במדרכה.
בטח, אורית יקרה. אל תדאגי. אנחנו נבלה כאן זמן נפלא עם הילדים.
אורית מנשקת את ראשיהם, מתפזרת אל הדלת. רבקה מזיזה את שיערותיה הלבנות שהן קשת של פאות עדינות, פונה אל הנכדים. אלון מושך את דניאל לחדר שבו עומד טלוויזיה.
סבתא, אפשר לצפות בסרטי קרטון? צועק הקטן.
אפשר, מתוק. קודם תרחצו ידיים ותאכלו משהו. הכנת פנקייקים עם גבינה לבנה, האהובים שלכם.
הילדים מתרוצצים לשירותים, רבקה נכנסת למטבח, שם על הכיריים צלחת של פנקייקים זהובים. היא אוהבת לבשל לנכדים, זה נותן לה תחושת משמעות. אחרי פרישה של שלוש שנים היא קיבלה את הילדים על הספה כשאורית ופול עובדים או מטפלים בענייניהם.
רבקה מסדרת את השולחן וזוכרת שעד לפני עשרים דקות דיברה בטלפון עם בת-דודה תמר. תמר נסעה לחיפה לפני ארבע שנים, קרובה לים, והשאירה את דירת תל אביב שלה לבתה ציפורה. רבקה לא חיבבה את ציפורה היא גדלה לתלויה ובו זמנית עצמאית. בת שלושים ושתיים היא עובדת כאשת מדיה חברתית, מרוויחה היטב, מה שמוכיח בגדים יקרים ונסיעות לחו”ל.
סבתא, יש שמנת? אלון מביט למטבח.
במקרר, שמש שלי. תוציא בעצמך או רוצה עזרה?
אני עושה את זה! הוא פותח את המקרר בגאווה.
הם טורפים את הפנקייקים עם שמנת, ורבקה מספרת להם על יער סתיו, על הלכות פטריות עם סבא. דניאל מקשיב בפיה פתוחה, אלון שואל שאלות. אחרי הארוחה הילדים רצים לצפות בסרטים, ורבקה מתחילה לשטוף את הכלים.
הטלפון מצלצל קו של תמר.
היי, רבקה! אני בתל אביב שלושה ימים. מחר בואי לבקר אצל ציפורה, נחזיק שיחה, מתגעגעת!
תמר, אשמח, אבל יש לי את הילדים. אורית השאירה אותם לסוף השבוע.
תביאי אותם! הדירה גדולה, יש מקום לכולם.
רבקה חושבת. מצדה אחת היא רוצה לראות את תמר, ומצד שני היא מתלבטת להביא את הילדים.
טוב, אודיע להם לנהוג בנימוס, היא מסכמת לבסוף.
למחרת היא מלבשת את הילדים בבגדים חגיגיים אלון בחולצה כחולה עם מכונית, דניאל בסווטשירט ירוק עם דינוזאור. היא חובשת מעיל קפה חלבון שמור למקרים מיוחדים.
בחורים, אנחנו נוסעים לבקר את תמר. היא גרה עם בתה ציפורה, שיש לה הרבה חפצים יקרים, אל תיגעו בלי רשות.
בסדר, סבתא! משיבים הילדים בקול אחד.
הדירה מקבלת אותם בריח של בושם יקר וקירות לבנים. תמר חיבקה את רבקה ונשקה אותה על הלחיים. היא נראתה רזה ועם עור מזוקק מהשמש הדרומית.
וואו, רבקה, כמה טוב שבאת! תיכנסי, ציפורה חזרה, יש לה כמה עניינים.
הם נכנסו למטבח ענק עם אי במרכז וכסאות בר. הילדים התכופפו סביב רבקה, מביטים סביב. הכל היה רך וזוהר כלים מזכוכית, עציצים חרס, מכשירי חשמל לבנים.
בחורים, הנה מיץ ועוגיות, הציגה תמר ממתק על השולחן. אפשר לצפות בטלוויזיה, יש ערוצים לילדים.
אלון ודניאל החליפו מבטים, לקחו כוס מיץ והלכו לחדר המצויין. רבקה נראתה אחריהם.
אל תדאגי, אין כאן דבר שיכול להישבר, נענעה תמר. ספרי לי איך החיים.
הן דיברו על בריאות, על משפחה, על מחירי המוצרים. תמר התלוננה על חום קיץ בחיפה, רבקה על כאב ברך בגשם. שיחה של נשים בשנות ששיים.
פתאום נשמע רעם מהחדר, ואחרי זה בכי של דניאל. רבקה קפצה, הפילה את כוס התה, רצה למטבח וקפאה. על הרצפה היה נייד דק, כסף, עם מסך שבור לשניים. אלון עמד לבן כקרח, דניאל בכה ונפלא את פניה.
רצינו רק לצפות בסרט אמר אלון בלחש. הוא היה על הספה, חשבנו שזה אפשרי
באותו רגע חזרה ציפורה, ראתה את המחשב, ופניה התמלאו בזעם.
מה קרה כאן?! זה המקבוק שלי! כל הפרויקטים שלי!
ציפורה, תירגעי, הילדים לא התכוונו תמר ניסתה לעמוד ביניהם.
לא בכוונה? זה לא משנה! זה מקבוק מודל חדש, קניתי אותו לפני חודש במיליון שקלים! מיליון!
ציפורה צעקה עד שלב רבקה הרגישה כאב באוזניים. דניאל התחבק עם סבתו ובכה. אלון ששם את ראשו על השולחן, מנסה להסתיר דמעות.
אפצה אותך, לחשה רבקה. סליחה, הילדים לא רצו פגיעה.
אפצה? בטח? חייכה ציפורה בזלזול. מתי? כמה זמן לחכות שתשלמי חמש אלף משכורת?
תמר ניסתה להרגיע את בתה, אבל הציפורה המשיכה בכעס.
אתה האשמת אותי! הבאת כאן גנבי קטנים! יש לי דדליין! ועכשיו הכל נשרף!
רבקה חיבקה את הילדים והחזיקה אותם קרוב.
נלך, אמרה, מנסה לשמור על כבוד. אשלח כסף ברגע שאוכל. תני לי מספר חשבון.
ציפורה נאנחה, סיפרה לו, ורבקה כתבה את הספרות בטלפון ברגשות רועדים. תמר ליוותה אותם עד הדלת, ולחשה פרידה:
אל תתאימי, רבקה. היא רק מתוחה, העבודה שלה קשה.
רבקה הנהנה, למרות שהלב שלה בוער משפלה. במטרו הילדים ישבו שקטים על מרכבה. כשחזרו הביתה היא נתנה להם מרק, והשכיבה אותם לישון.
בערב הגיעו הילדים. רבקה, עם לב חזק, סיפרה להם על המצב.
מיליון, חזרת על המילים, מביטה באורית. אורית, אולי תוכלי לעזור בחלק? אני מבינה שהילדים גרמו נזק, אך
אורית הקשיבה, שפתיה סגורות, פניה מושלמת עם איפור מדויק.
רבקה כהן, את בגר, קיבלת על עצמך אחריות, עכשיו עליך לשלם.
המילים קודחו עמוק. רבקה העבירה מבט לבנה, שהלך לבשו.
פועל
אםור, אורית צודקת, הוא אמר באכזבה. היית צריכה לשים לב יותר.
המשפחה המורידה והלכה.
רבקה הלכה למטבח, ישבה ליד השולחן. הפנסיה שמונים אלף שקלים. חשבונות חשמל ארבעה אלפים, אוכל ותרופות שבעה אלפים. נותרו שלושה אלפים, שהיא חוסכת למתנות לילדים.
אין ברירה.
בבנק, נערה צעירה ייעוץ חייכה בחמלה, חותמת על טפסים. הריבית נחשבת ל12,000 ש״ח בחודש על שלוש שנים, יותר מחצי הפנסיה.
רבקה שלחה כסף לציפורה באותו היום. היא לא אפילו אמרה תודה, רק שלחה אימוג’י של אצבע מעלה.
חלף חודש. הילדים כבר לא מגיעים. רבקה מתקשרת לבעלה, הוא משיב בקצרה עבודה, אין זמן, הילדים בגינה. ואז מודה שהילדים לא רוצים לבקר יותר. היא כבר לא קונה להם מתנות, ולא מבשלת אוכל טעים.
ליום הולדתו של אלון קנתה רק ערכת בנייה זולה. אורית קיבלה את המתנה במבט כאילו קיבלה משהו בלתי הולם.
תודה, רבקה, קנייה של קונסולה כבר בוצעה, אז
תמר הפסיקה לענות לשיחות. שבועיים אחרי שלחה הודעה:
«רבקה, סליחה, אבל בגללך נרשתי עם ציפורה. היא לא מדברת איתי, מאשימה אותי. עדיף שלא ניפגש».
רבקה יושבת במטבח הקטן, מביטה בטלפון. על השולחן קיבלו חשבוניות חשמל, גז, שיפוץ, וחתימת חוב. במקרר רק חלב, לחם וקצת קוסקוס. עוד שבוע עד הפנסיה.
שכנה, נינה יעקב, נכנסה לבקשת מלח, ראתה את רבקה והקרינה.
רבקה, למה את כה חיוורת? חולה?
לא, הכל בסדר. רק עייפה.
איך הילדים? לא ראיתי אותם זמן רב.
הילדים טוב, הם גדלים.
נינה יצאה, ורבקה נישבה במטבח האפל, לא הדליקה את האור חיסכון. מאחורי הקיר צלילי טלוויזיה נשמעים, הילדים צוחקים. היא יושבת לבד, חשופה.
פעם הייתה מבוקשת מזינה, משקיעה בחצר, מבקרת מסיבות גן. עכשיו? כשהיא הפסיקה להיות נוחה, הפכה ללא נחוצה.
